כשזה מגיע לשינויים בחיים, חייבים לומר את האמת: שינוי זה חרא של דבר. בניגוד לחיוביות המעושה העולה לעיתים מדבריהם של מוכרי אשליות למיניהם, אף אחד לא ממש רוצה לשנות או להשתנות, אם הוא לא ממש מוכרח. שינוי הוא דבר קשה, מאוד, לכן שינויים בדרך כלל נכפים עלינו מבחוץ, דרך הסביבה שאליה אנו נאלצים להסתגל.
כבני אדם אנו סולדים מכאב, ומכיוון ששינוי לעולם יהיה כרוך בכאב, אנו ננסה לחמוק ממנו בכל דרך אפשרית. העניין הוא שהניסיון לברוח מכאב מביא עימו הרבה מאוד סבל. כי אם כאב הוא תוצר בלתי נמנע של החיים, סבל הוא כבר תוצר נמנע של ההתנהגות שלנו.
ומכיוון ששינוי כרוך באובדן הישן ובחרדה מפני החדש, רובנו מדברים על שינוי אבל לא באמת עושים אותו, ובכך אנו יוצרים את סבלנו במו ידינו. חוסר החלטיות מתיש אותנו, הימנעות מדבר מסוים שאנו רוצים לעשות מעוררת בנו חרטה, האשמה של אחרים בחוסר רצונם להשתנות עבורנו, מעוררת את כעסם עלינו, ועוד.
כל שינוי חיצוני כגון פרידה מבן זוג, או פנימי כגון פרידה מדפוס התנהגות מסוים ששירת אותנו בעבר אך מעכב אותנו בהווה – יביא עימו בהכרח רגשות כואבים כמו: בדידות, עצב, בושה, חרדה ושנאה עצמית. שינוי גם קשור הרבה פעמים בתחושת כישלון, כיוון שסיפור חיינו מקבל תפנית שונה ממה שציפינו, לדוגמה בפירוק של נישואים.
מאחר שהמציאות לא באמת משתנה גם אם קשה לנו איתה, העבודה שלי בטיפול היא לעזור ליושב מולי לפגוש את הרגשות הכואבים שהוא מסתתר מפניהם, בעוד שהוא ממשיך להוליך את עצמו שולל עד לנקודה שהסבל שלו עולה על גדותיו. לכן, אם אתם רוצים לדחוף מישהו לשינוי או לתמוך בו במהלכו, הדבר האמפטי ביותר שאתם יכולים לומר לו הוא: "זה יכאב אבל זה יעבור". הדרך היחידה החוצה מסבל היא לעבור באומץ דרך הכאב שמביא עימו השינוי. אנו עושים זאת דרך מתן משמעות לכאב והכנסתו לפרספקטיבה רחבה יותר של חיינו.
המטרה: לנהל את הרגש, ולהימנע משימוש יתר בשכל
כשזה נוגע לקבלת החלטות ושינויים, אנשים רבים מבלבלים בין הרגש ובין השכל. הגורו ההודי אושו תיאר יפה את הרגשות והמחשבות שלנו כשאמר: "המיינד הוא אדון גרוע, אבל משרת נהדר". כלומר, כאשר הרגשות והמחשבות שלנו מנהלים אותנו, קשה מאוד לקבל החלטה ולצאת לדרך, אולם אם אנו לומדים לרתום אותם למטרתנו, הם יכולים לשרת אותנו נאמנה.
איך נעשה זאת? להלן שני עקרונות שיכולים לסייע בעבודה עם רגשות ומחשבות: האחד, כדאי לסמוך על הרגש רק אם הוא רץ איתכם למרחקים ארוכים, בעוד שעם השכל זה הפוך - כדאי להיזהר ממנו אם הוא רץ איתכם למרחקים ארוכים. שנית, כדאי להיעזר ברגש לפני ההחלטה, ובשכל אחריה.
בואו נתחיל מהכלל הראשון: רגשות הם מטבעם תנודתיים מאוד. אתה יכול לאהוב ולשנוא את בן זוגך כמה פעמים במשך היום, או להתעצבן על מישהו רק כדי להיזכר מאוחר יותר שאתה גם די מחבב אותו לפעמים. על כן, אין לסמוך על רגשות קצרי טווח, כיוון שהם חולפים כמו ענני סערה בשמיים.
לעומת זאת, אם אתה מרגיש לאורך זמן ובאופן קבוע כי בן זוגך לא מתאים לך, משהו חסר לך למרות מה שיש, הצרכים הבסיסיים שלך לא נענים, הערכים שלכם שונים, מן תחושה כוללת של חוסר נחת ושאתה לא במקום הנכון לך, ייתכן שהרגש שלך אמיתי וכדאי להקשיב לו.
השכל, לעומת זאת, הוא מכונה נהדרת שמפרקת כל בעיה לגורמים ותתי גורמים. הוא יודע לחשוב על העתיד, לתכנן ולהיערך בהתאם. אולם אם תשתמשו בו לאורך זמן שוב ושוב, הוא יפרק וינתח גם את ההחלטה הטובה מספיק שתקבלו, רק כדי להחזיר אתכם שוב לנקודת ההתחלה. השכל הוא נשק יעיל לטווח הקצר, אבל היזהרו מלעשות בו שימוש יתר. אם תעשו בו שימוש יתר אתם תקבלו את תופעת הלוואי השכיחה שלו, החרדה. וכשזאת תגיע, הלך עליכם כיוון שהשכל יהפוך לאדונכם.
מה שמוביל אותי אל הכלל השני: כדאי להקשיב לרגש לפני ההחלטה ולשכל אחריה מהסיבות שהזכרתי, אולם אם תהפכו את היוצרות תגלו שהשכל לא מאפשר לכם לזוז לפני קבלת ההחלטה, ושהרגש מחזיר אתכם אחורה. אם קיבלתם כבר החלטה המעוגנת ברגשות, עזבו את הרגש ונועו קדימה עם השכל.
בובה על חוט
שלא תטעו: גם לנוע קדימה אחרי החלטה זה רחוק מלהיות קל. אנשים רבים נעדרים את מה שנקרא 'תחושת סוכנות', שהיא בעצם התחושה שאני סוכן פעיל של חיי, אדון לגורלי המסוגל להוציא את בחירותיי מהכוח אל הפועל. במקום זה הם מרגישים כמו בובה על חוט שמישהו מוביל ומניע ללא יכולת השפעה. המחזה "מחכים לגודו" מסתיים בדיאלוג הקצר הבא: "נלך? בוא נלך" - ושניהם נשארים לעמוד במקום. אם בטור הקודם ראינו שאנשים מתחמקים משינוי באמצעות אי-ידיעה של מה הם רוצים, צורה נוספת של התנגדות לשינוי היא לקבל החלטה אך לא לזוז לשום מקום.
לא פעם אני נתקל באנשים שעומדים משותקים אל מול המציאות וחווים את עצמם כסיזיפוס המגלגל את האבן במעלה הגבעה שוב ושוב ללא הצלחה. המקור של היעדר תחושת סוכנות הוא בחוויית ילדות שבה ההורה לא איפשר לילדו לגלגל את האבן הפרטית שלו במעלה הגבעה, ובדומה לאלים הוא תמיד היה שם לדכא ולרמוס, לוודא שילדו לעולם לא יצא מנצח. כשילד כזה גדל, הוא מחליף את ההורה בחיים עצמם וחווה אותם כבלתי מנוצחים. כלומר, ככאלה שבלתי אפשרי להשפיע עליהם או להתאימם לצרכיו. אדם כזה יחסר את תחושת המסוגלות והאמונה בכוחו, או שהוא ירגיש אשמה גדולה בכל עת שיבין שהוא רוצה לעשות שינוי.
החלטה ושינוי הם מעשים בודדים, לשנות את חיינו אומר לקבל על עצמנו אחריות אישית לגורלנו. לא פעם יושב מולי אדם שיודע מה הוא מרגיש, מה הוא רוצה ומה הוא צריך לעשות באופן בהיר, אך עדיין אינו מסוגל לקבל החלטה ולפעול. רק כאשר אדם מתבגר והופך נפרד ואוטונומי, הוא מסוגל לקבל החלטות ולערוך שינויים בחייו, אולם האירוניה היא שהוא הופך נפרד ואוטונומי רק לאחר שהוא מעז לקבל החלטות ולעצב את חייו במו ידיו.
ברגע שהוא עושה זאת, הוא פוגש בבדידותו הקיומית, גם אם אני יושב מטר וחצי ממנו ומנסה להדוף בעדינות את ניסיונותיו הכה אנושיים לשכנע אותי לומר מה נכון לו לעשות. אני עושה זאת לא בגלל שאין לי דעה, אלא בגלל שאני יודע שדעתי אינה טובה מדעתו כשזה נוגע לחייו האישיים. להיות אדם אוטונומי ונפרד - משמעו להיות האמא והאבא של עצמי. אף מטפל, גם האמפטי ביותר, אינו יכול לחיות את בחירותיו של מטופליו, ולכאוב את כאבם במקומם. בסופו של יום, רוב האנשים מסוגלים לקבל בחירות בוגרות ולשנות את חייהם לטובה, אך יש כאלה המתקשים להיות ההורה של עצמם. כאשר אלו נאבקים בקושי שלהם לקבל החלטה, הם בעצם נאבקים בכמיהה הגדולה שלהם לתלות.
לכולנו יש צורך אנושי להישען על מישהו אחר, אך אצל אנשים בעלי כמיהה גדולה לתלות, משהו בתהליך הנפרדות ובניית האוטונומיה התקלקל במהלך הדרך. כשזה קורה, אותו אדם אומנם יתפקד לרוב כמבוגר עצמאי בעולם, אך חלק בו תמיד יישאר ילדותי, יפחד להיות הוא עצמו, ולכן יזדקק לנוכחות ולנחמה של אדם אחר כדי להרגיעו.
מצבים רבים יכולים לגרום לקלקולים בתהליך הנפרדות - אמא דיכאונית שהתקשתה להכיל ולהרגיע את תינוקה, או הורה פולשני ששידר באופן עקיף לילדו שהוא לא יכול בלעדיו. תהא הסיבה אשר תהא, מוטל עלינו כמבוגרים להשלים את תהליך בניית האוטונומיה והבגרות שלנו, על מנת שנוכל להרגיש שאנו חיים את החיים שהועדנו לעצמנו.
רועי צור הוא עו"ס קליני, פסיכותרפיסט עוסק בטיפול פסיכולוגי, טיפול זוגי, וטיפול פסיכולוגי אונליין. מעביר במסגרת "Funzing" הרצאות לקהל הרחב
