"הטיפול המוכר והקיים בנפגעות ובנפגעי תקיפה מינית כלל לא נוגע בהיבט המיני. בעצם יש כאן איזשהו דיסוננס או נתק - הפגיעה היא מינית, אבל אלו שמטפלים בה לא מתייחסים לאספקט הזה. יום אחד התקשרתי לד"ר מיכל לוריא מאיט"ם, שהיא האגודה הישראלית לטיפול מיני, ואמרתי לה, 'תגידי, זה הגיוני שאנחנו מטפלים באנשים שנפגעו מינית ואנחנו לא רוצים לדבר איתם על חיי המין שלהם?'", אומרת יעל שרר, פעילה חברתית, עיתונאית ומקימת "הלובי למלחמה באלימות מינית", ארגון שעוסק במדיניות, חקיקה ובשינוי תפיסות חברתיות, שיאפשרו לנפגעים ולנפגעות לקבל טיפול טוב יותר.
"גם בבתי המשפט מתייחסים לכאב ולסבל, לפגיעה בתפקוד המקצועי ולאבחונים פסיכיאטריים, אבל לא מדברים על איך הפגיעה שקרתה משפיעה על חיי המין של הנפגעים, ועל כמה מין זה דבר בסיסי בחוויה האנושית שלנו. מין הוא חלק מהנאות החיים, וכשנפגע האספקט הזה, חלק מאוד גדול באנושיות שלנו נפגע, שלא לדבר על כמה פגיעה במין פוגעת בזוגיות וביכולת להיכנס בכלל לזוגיות".
מה ד"ר לוריא ענתה לך?
"היא הסבירה לי שזאת בהחלט סוגיה בוערת ומשמעותית, אבל בו בזמן רוב המטפלים מפחדים להתעסק בטיפול מיני או להתייחס לחיי המין של מטופל או מטופלת שעברו פגיעה מינית. הנושא הזה הוא עדיין טאבו, ופסיכולוגים, פסיכיאטרים ועובדים סוציאליים חשים מבוכה גדולה בנוגע אליו. הם נמנעים מלשאול את המטופל או המטופלת האם הייתה פגיעה בחיי המין שלהם, והאם ברצונם לדבר על כך.
"גם מטפלים שמכריזים על עצמם כמודעי טראומה או כמומחים לפגיעות מיניות, ב-99 אחוז מהמקרים לא ישאלו אותך את השאלה הכי בסיסית – 'האם ישנה פגיעה בחיי המין שלך, והאם את רוצה לעשות משהו בנוגע לזה'. הפחד של רוב המטפלים הוא שאם כן תרצי לפעול בנושא, הם לא ידעו לתת לך את הטיפול המבוקש".
פגשת בעצמך מטפלים שלא ידעו לגעת בזה או שאפילו עשו נזק בגלל חוסר ידע?
"אני נפגעתי מאבא שלי. ב-20 השנים שאני מטופלת, אף מטפל לא דיבר איתי על חיי המין שלי ובטח שלא ניסו לפתור את זה. השאלות היחידות שקיבלתי על חיי המין שלי היו בטסטים לבית המשפט. שאלו אותי האם יש לי פנטזיות מיניות, למי אני נמשכת, כמה פעמים אני מאוננת, האם קיימתי יחסי מין, באיזו תדירות ועם כמה פרטנרים. ברגע שסגרתי מאחוריי את הדלת, השארתי את הבן אדם הזה שנותן את חוות הדעת לבית המשפט מאחור, ולא היתה יותר המשכיות לשיחה. אותו אדם שמע ממני שאני פגועה ביותר בתחום המיני, וזהו. נשארתי עם זה לבד. זה שידר לי שאין שום פתרון. למעשה, זאת הייתה עדות לכמה אני לא בסדר".
"אני נפגעתי מאבא שלי. ב-20 השנים שאני מטופלת, אף מטפל לא דיבר איתי על חיי המין שלי ובטח שלא ניסה לפתור את זה. השאלות היחידות שקיבלתי על חיי המין שלי היו בטסטים לבית המשפט"
"אני רוצה לשמוע מאנשי המקצוע שיש תקווה עבורי בתחום המיני"
"כשאנחנו מדברים עם נפגעות ונפגעים על הנושא אנחנו שומעים תגובות דומות – 'למה אף אחד מהמטפלים שלי לא אמר לי אף פעם שאפשר לטפל בזה?'. את לא יודעת כמה נפגעים אמרו לי בחודשים האחרונים - 'למטפלים אין מה להציע לי, אין מה לעשות איתי, אני אבודה', או 'מטפלים אומרים לי שלגברים אין בעיות כאלה. אני נשוי 12 שנה ובשלב הזה הסקס ממילא מת'. היה אפילו גבר שנפגע מינית ואמר לי – 'אשתי ואני הגענו להבנה שהיא הולכת לשכב עם אנשים אחרים. אני ויתרת על סקס'".
מה חשוב לך כנפגעת? מה היית רוצה לשמוע כשאת מגיעה לטיפול כזה?
"בעיניי, כמי שמייצגת את הנפגעים והנפגעות, הייתי רוצה לשמוע בראש ובראשונה מאנשי הטיפול שיש חוסר ידע בנושא, כדי לא להרגיש כל כך רע עם עצמי. חשוב לי גם לשמוע נפגעים ונפגעות אחרים שיש להם את הבעיה הזאת, כדי להבין איך הם פתרו אותה. אני רוצה לדעת מהן האופציות הטיפוליות שלי, אני רוצה לדעת מה עובד, אני רוצה לשמוע מאנשי המקצוע שיש תקווה עבורי בתחום המיני.
"לכן אני אומרת - בואו נלמד ביחד. אני לא חושבת שמטפל הוא כל יכול, ובלי לגרוע מאנשים שלמדו הרבה שנים, אני לא חושבת שידע אקדמי הוא חזות הכול. אנחנו חייבים להתחיל לדבר באופן יותר גלוי ובריא על מין. כיסינו, הסתרנו, עיוותנו ואפשרנו לאנשים לפגוע במחשכים מתוך בושה. הגיע הזמן שאנחנו, כחברה, נגיד לאנשים שנפגעו מינית שמותר להם לרצות מין. שאין שום דבר מביש, טאבו או מלוכלך ברצון הזה. משדרים לנו שלדבר על ההנאה שלנו ממין זה דבר מגעיל ומלוכלך. צריך לפרק את המנגנון הזה. זאת האחריות שלנו למצוא טיפול, אבל זאת גם האחריות של אנשי בריאות הנפש לתת לנו אותו, וכל התהליך הזה צריך להיעשות ביחד".
"אנחנו חייבים להתחיל לדבר באופן יותר גלוי ובריא על מין. כיסינו, הסתרנו, עיוותנו ואפשרנו לאנשים לפגוע במחשכים מתוך בושה. הגיע הזמן שאנחנו, כחברה, נגיד לאנשים שנפגעו מינית שמותר להם לרצות מין"
"צריך להבין שנפגעות ונפגעים רבים מסתובבים עם בושה ואשמה בתחום המיני, גם שנים אחרי הפגיעה", מסבירה שרר. "בקרב מטפלים יש הרבה פעמים דיבור על החלמה במובן של האם הנפגעת עובדת? האם היא התחתנה? האם היא עשתה ילדים? האם היא סובלת מתסמינים פעילים של דיכאון?. אלו הם מדדי ההחלמה המקובלים, ונדמה ששכחנו שהפגיעה היא מינית, ולדעתי זה אומר שאנחנו צריכים לברר גם האם המטופלים נהנים מחיי מין בריאים, האם יש להם חיי אהבה מספקים וטובים.
"הרבה נפגעים ונפגעות מסתובבים עם התחושה שחיי מין לא מספקים זה משהו שמגיע להם לאור מה שקרה להם, והתחושה הזאת מתגברת במפגש עם איש טיפול שלא מעלה בעצמו את הנושא. אין כרגע מי שיאמר לנו - לא מגיע לך לסבול, מגיע לך מין טוב. מגיע לך לחוש הנאה עם בן או בת הזוג שלך. מגיע לך לשכב עם אשתך בלי שתהיה מוצף, בלי שתחווה כל הזמן פלאשבקים מהרב או מהאח, מבן הדוד או מהבייביסיטר שפגעו בך. זאת לא אשמתך! יש דרך לטפל בזה שהיא לא להעניש את עצמנו. מה גם שעבור רובנו, הנפגעות והנפגעים, מין הוא נושא שמציף אותנו, שמחזיר אותנו לסיטואציית הפגיעה. הוא משחזר וקשה. אנשים מרגישים גועל, פחד ופלאשבקים, וחשוב לי שהם ידעו שהם לא חייבים להרגיש ככה".
(האזינו לפרק של "סקס אפיל" שעוסק בשיקום מיני של נפגעות ונפגעי אונס ותקיפה מינית)
הזכות לעונג
בלובי למלחמה באלימות מינית החליטו להנגיש את המידע על טיפול מיני לנפגעים ומטפלים כאחד, ויחד עם איט"ם, האגודה לטיפול מיני, הן יזמו כנס בשם "מין ומיניות אחרי פגיעה מינית", שיתקיים ביום שישי הקרוב ה-24.3. "תפקידם של אנשי בריאות הנפש ליזום את השיחות האלה, אבל הם צריכים לבוא עם כלים. לכן יזמנו את הכנס הזה כדי שהמטפלים ידעו עם מה המטופלים מתמודדים. היה חשוב לנו שמטופלים ומטופלות ישתתפו בכנס באופן אקטיבי, וידברו מעל הבמה על החוויות שלהם בגוף ראשון".
אתן מביאות איזשהן שיטות חדשות לטיפול מיני בנפגעי ונפגעות תקיפה מינית? יש בשורות חדשות? משהו שעוד לא ניסינו?
"במהלך השנים גילינו בעיקר המון דברים שלא עובדים ועדיין אין לנו ידע רחב על מה כן עובד, אבל יש עכשיו פתרונות ומחקרים חדשים, ובכנס נציג אותם על מנת לתת תקווה לנפגעים ולמטפלים. זה כמובן ידע חשוב ביותר לאנשי המקצוע, אבל לי כנפגעת שיושבת בקהל זה ממש עניין של חיים ומוות. אנחנו מביאות את המחקרים החדשים בנוגע לטיפול EMDR, טיפול בעזרת סרוגייט, מחקר חדש על ניסוי בקטמין".
מתי לדעתך צריך לגעת בתחום המיניות - מיד אחרי הטראומה או רק אחרי שכל שאר תחומי החיים שוקמו?
"זה דיון ארוך מאוד בקרב מטפלים - האם צריך לטפל באספקט המיני מיד, עוד כשזה מציף וחודרני? או להתמקד קודם כל בטיפול בטראומה עצמה ובתסמינים. אבל מה אם אנחנו נתמקד בטיפול בטראומה במשך 10 שנים? אז מה, בעשור הזה לא נתייחס כלל להנאה המינית של הנפגעים? לא ניגע בה בכלל? כי בזמן הזה מטופלות עלולות לשחזר את הפגיעה שהן חוו מול בן או בת הזוג שלהן, ובכך לפגוע בזוגיות שלהן בצורה שלעיתים יהיה קשה מאוד לתקן אותה, כי אותה נפגעת כבר התחילה למתג את בן בת הזוג כתוקף משני. חשוב להבין שאין ואקום בעולם, ואם לא טיפלנו בתחום הזה, הנפש תמצא פתרונות".
"הטיפול כיום בנפגעות ונפגעים מתמקד בהישרדות ולא באיכות חיים", היא מסכמת. "הטיפול בפגיעה מינית לא יכול לכוון רק להיות אזרח מתפקד בחברה שלא צורך קצבת ביטוח לאומי. לאנשים שעברו אונס וגילוי עריות ופגיעה מינית בילדות מגיע לחוות חיי מין מלאים ומספקים, מגיע להם לחוות עונג. הם לא אבודים. זאת לא פגיעה שלא ניתן לרפא או להתגבר עליה. יש אמצעים, יש אנשי מקצוע וכדאי שנתחיל לדבר על זה. מיניות היא חלק מחיים טובים ומבריאות פיזית ונפשית, מאהבה ומזוגיות. אני לא רוצה שאנשים יוותרו על זה, לא אם הם מטופלים ולא אם הם אנשי מקצוע. מין הוא זכות של האדם לרווחה, לבריאות, להנאה ולמיצוי החיים".
