"אני מרגישה כל כך מטומטמת", היא אומרת לי בעצב. "לא, באמת, מה חשבתי לעצמי? שאני אצליח לשנות אותו? הרי מההתחלה ידעתי בדיוק את מה שאני יודעת היום, ובכל זאת נשארתי כי האמנתי שהוא ישתנה, שאני אגרום למערכת היחסים שלנו להצליח למרות הכול. אני לא יכולה לשכוח את השיחה שהייתה לי עם אחותי לפני החתונה, היא ניסתה להזהיר אותי ופשוט סירבתי להקשיב".
אני שומעת את המילים האלו, בסגנון כזה או אחר, מלא מעט גברים ונשים. הם מספרים שמאז ומתמיד הם היו מודעים לבעיות שהביא איתו הצד השני. ידעו, אבל האמינו שזה בר חלוף, וקיוו בכל ליבם שילמדו לשתף פעולה, להתחשב, להתמתן, לוותר, להתגמש ולהתאמץ.
הם באמת האמינו שהזמן יעשה את שלו, שהם יהיו אלה שיצליחו לתקן ולרפא, ושבסופו של דבר, האהובים שלהם יסתגלו לחיים המשותפים, ובאופן כללי יתבגרו וישתפרו. אבל הזמן הוכיח להם אחרת, ומה שהיה נשאר כפי שהוא, לעיתים אפילו החריף. בן/ת הזוג שלהם נשארו בדיוק כפי שהיו ביום בו הכירו אותם, או לכל היותר עשו שינוי קטן, וכל הניסיונות להביא אותם להשתנות נחלו כישלון חרוץ.
עוד בנושא:
האמת? מצב מאוד מייאש. לא פשוט לחוש החמצה ולחשוב בינך לבין עצמך שעשית טעות גדולה, להתמודד עם האשמה עצמית על כך שהיית עיוור, אופטימי או תמים מידי, ולכעוס על המחירים ששילמת בעקבות זאת. אבל אפשר לנסות להסתכל על הדברים טיפה אחרת, לנסות להבין יותר טוב את הבחירה שלנו, להבין מה בעצם השתנה והכי חשוב, למצוא מה בכל זאת אפשר לעשות עם כל הסיפור הזה עכשיו.
למה נשארתי שם?
בתור התחלה, חשוב להבין שלשאלה "למה נשארתי כשידעתי את הכול מלכתחילה" יש יותר מתשובה אחת. יכול להיות שהייתה זו אופטימיות בלתי נגמרת שהביאה אותנו להאמין שהכול יסתדר בסוף, אולי הייתה זו השאיפה המתמדת לטפל ולהעניק לאחר שיצרה אצלנו את המוטיבציה לנהוג כך. לעיתים זהו יצר תחרותי שמאתגר אותנו להגיע להישג משמעותי ("לביית את הפרפרית"/"להפוך את הכעסן לרגוע"); כמיהה להצליח היכן שקודמינו בתפקיד כשלו, או כל הסבר אחר שמסתדר עם תכונות האופי ודפוסי ההתנהגות שאפיינו אותנו ואת הבחירות שלנו מאז ומעולם, ואולי עדיין מאפיינים.
המשמעות היא שכשבחרנו לצעוד יחד את הדרך עם אותו פרטנר ספציפי, למרות שידענו על המרכיבים הבעייתיים באישיותו, מאוד יכול להיות שקיבלנו בתמורה דברים אחרים שהיו חשובים לנו לא פחות. כלומר, בזמן שחלק אחד בתוכנו סבל מתכונה או מאפיין התנהגותי כזה או אחר, חלקים אחרים בנפשנו דווקא באו על סיפוקם.
למשל, יכול להיות שהמצב הזוגי שלנו אפשר לנו להרגיש טוב עם עצמנו לאורך שנים, כי הוכחנו לעצמנו שאנחנו אנשי משפחה למופת, שמוכנים להקריב ולעשות הכול עבור הילדים שלנו. יכול להיות שאנחנו מאמינים עמוק בתוכנו שדברים טובים משיגים רק באמצעות עבודה קשה, ולהיות בפוזיציה רגשית של מאמץ וקושי דווקא מרגיע אותנו.
ייתכן שהחיים לצד אדם עם התנהגות בעייתית אפשרו לנו להיות מרוצים מעצמנו בגלל שאנחנו אנשים גמישים, טובים, אוהבים, מתמידים, מורכבים או מיוחדים. כאלה שמסוגלים לראות את הטוב גם בתוך הרע, מוכנים לעשות הכול כדי להשיג את מה שחשוב לנו, ובאופן כללי להקריב ולשלם מחיר גבוה בשביל האהבה.
כלומר, לצד ההתמודדות עם הקשיים, היו גם דברים טובים שהתאפשרו דווקא בזכותם. דוגמה טובה לכך היא עמדתו של ד"ר הארוויל הנדריקס, מייסד שיטת האימגו. ברב המכר העולמי, "לבסוף מוצאים אהבה" (הוצאת ספרים אחיאסף בע"מ), הוא פורס את התיאוריה שלו, לפיה פעמים רבות אנחנו בוחרים לעצמנו בני זוג בעלי אותן תכונות שליליות של הורינו. הוא מסביר שהסיבה לכך היא שאיפה לא מודעת לייצר לעצמנו נסיבות חיים שבהן נוכל ליצור חוויה אישית מתקנת לבעיות שאנחנו סוחבים איתנו עוד מהילדות.
הגישה הזו מעניינת, בגלל שהיא מציעה הסבר אפשרי לסיבה שבגללה פעלנו כפי שפעלנו כשבחרנו את בן/ת הזוג הספציפיים. כך או כך, במבחן הזמן, גם אם לא הצלחנו לשנות את בן/ת הזוג, במהלך הדרך השגנו תוצאות משנה אישיות אחרות, חשובות לא פחות.
3 צפייה בגלריה
"פעמים רבות אנחנו בוחרים לעצמנו בני זוג בעלי אותן תכונות שליליות של הורינו"
(צילום: Shutterstock)
מה השתנה אצלנו לאחרונה?
עניין נוסף שמעניין להבין הוא מה קרה שדווקא עכשיו הסטטוס קוו הזוגי כבר לא מתאים לנו. מה השתנה בחיינו שגרם למשהו שיכולנו לחיות איתו יחסית בשלום, להפוך למשהו שאנחנו כבר לא מסוגלים יותר להתמודד איתו?
אפשרות אחת שעשויה להסביר את זה היא מצבור האכזבות שנחלנו לאורך הדרך, אחרי שניסינו להביא לשינוי בכל דרך אפשרית ולמדנו שוב ושוב שהוא לא מגיע. אפשרות נוספת היא העובדה שבעוד שבעבר היו לנו פחות זירות להתמודד איתן, עם השנים נוספו לנו עומסים ומטלות שכרוכים בניהול קריירה, בית וילדים. הצטברות המשימות הזו גם הותירה לנו פחות אנרגיות להתמודדות מקבילה בזירה הזוגית, וגם הגדילה את הקושי מול ההתנהגות הבעייתית, בגלל שהמשמעות המלאה של "מה זה אומר לחיות לצד אדם כמו זה שבחרנו לעצמנו", התבהרה.
אפשרות נוספת שמסבירה את הקושי הנוכחי היא ההתפתחות האישית שעברנו לאורך השנים. בעוד שבן/ת הזוג שלנו אולי נשארו פחות או יותר כפי שהיו, במובן של תכונת האופי או ההתנהגות הבעייתית הספציפית, משהו בתוכנו השתנה. סדרי העדיפויות והמטרות האישיות שלנו קיבלו מהויות חדשות, ומה שהיה כבר לא מתאים לנו יותר בהרבה מאוד מובנים.
כמו שאני רואה את זה, במאזן הפרטי שאנחנו עורכים בנפשנו, אנחנו כל הזמן מציבים על כפות המאזניים תכנים משתנים, וכל תוצאת איזון שכזו מובילה אותנו לתחושות ולתגובות אחרות.
השינוי מתחיל אצלי
בשורה התחתונה, שילוב של אכזבות חוזרות, עומסי מערכת שנוספו ושינוי טבעי שהתרחש בסדרי העדיפויות שלנו עם השנים, הוביל לכך שתכונה או בעיה שהצלחנו לחיות איתה תקופה לא מבוטלת, הפכה עם הזמן להתמודדות בלתי נסבלת. השאלה היא מה עושים עם זה עכשיו?
אני מאמינה שהדרך לפתור את הדילמה היא להסכים להסתכל על כל הסיפור הזה מזוויות נוספות, לערוך ניתוח מחודש של המצב הנוכחי, ולעשות אחרת ממה שעשינו עד עכשיו.
בגלל שכולנו כבר יודעים ששינוי יכול לקרות רק אם רוצים בו, ומוכנים להתאמץ כדי להשיג אותו, אנחנו לא יכולים לכפות אותו על האחר, ולכן מתבקשים להפנות את ההסתכלות בעיקר לעצמנו. סלחנות, יצירתיות ואחריות הן מילות מפתח בתהליך האישי שבו אנחנו צריכים להבין ולהחליט אם ובאיזה אופן, אנחנו מתכוונים ללכת או להישאר.
לפעמים האומץ להסתכל על העובדות כפי שהן, לקבל ולהשלים איתן, ואפילו להודות על מה שהרווחנו מהמצב הבעייתי, יכול להוביל אותנו להקלה גדולה. לעודד אותנו להפסיק להילחם בתחנות רוח, ולהפנות את המשאבים היקרים שלנו כדי לראות אם ואיך אנחנו יכולים לחיות עם הקושי.
נסו לבדוק עם עצמכם האם אתם מסוגלים להתרכז במה שכן עובד, נכון וטוב בבן/ת הזוג שלכם. מדובר בתהליך התבוננות לא פשוט ורווי שאלות, אבל בסופו נמצאות התשובות שאנחנו מחפשים.
חדי אקסלרד היא יועצת זוגית ומשפחתית (M.A), מרצה בתוכנית התואר השני ללימודי משפחה באקדמית תל-אביב –יפו, ומגישה פינת טלוויזיה העוסקת בהורות ובזוגיות
