איך חגגת את יום ההולדת שלך?
"את יום ההולדת הזה אני מגדיר כ'ארבעים ואבא'. יש לי שתי בנות: נעם, בת שנתיים וחצי, ואביגיל שנולדה באפריל האחרון. זו הפעם הראשונה שאני חוגג כאבא לשתיים, כשלאחת מהן יש אשכרה מודעות לזה שיש לי יום הולדת. הרגשתי שחוגגים יותר בשבילה מאשר בשבילי.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"יום ההולדת נפל על שבת. יום קודם אני ואשתי קנינו בלונים והחבאנו אותם באוטו. קצת אחרי שנעם התעוררה היא הלכה עם אשתי לאוטו להביא משם את הבלונים. מאוד ריגש אותה 'להפתיע' אותי. אחר כך היא שמה לי זר על הראש, ניסתה להרים אותי על כיסא אבל פרשה כשקלטה שאני כבד מדי בשבילה.
"נסענו לארוחת בוקר בבנדיקט בשרונה. כבר שלוש שנים חוגגים לי שם בגלל הילדות. אני הייתי ממש בדאון, כי בסופו של דבר רציתי שיהיה שם משהו בשבילי וזה לא קרה. הרגשתי שהכול סביב הבנות ואין אפילו דקה אחת שמכוונת רק אליי. אשתי קלטה את מצב הרוח שלי, וגילתה לי שהיא הזמינה לנו למחרת יום ספא בהרברט סמואל. היא רצתה להפתיע אותי עם זה, אבל כשראתה את הפנים שלי החליטה לספר. מצב הרוח שלי השתפר ברגע. כשחזרנו הביתה אשתי הלכה לנוח ונעם אמרה: 'אבא, אני הולכת להביא לך עוגה עם זיקוקים'. זו הייתה אמורה להיות הפתעה, אבל המתוקה הזאת התקשתה להחזיק את הסוד. בערב היינו אמורים לצאת למסעדה אבל ביטלנו כי לאשתי הייתה מיגרנה. 'החיים עצמם' זו ההגדרה המדויקת של יום ההולדת הזה.
"למחרת שמתי את הגדולה בגן, אמא שלי באה לשמור על הקטנה ואני ואשתי הלכנו לספא עם ארוחת בוקר מעולה, מסאז' ובריכה. היה מדהים לראות איך הגוף שלי נהיה רפוי. כשאתה הורה לילדים קטנים אתה כל הזמן בכוננות, ופתאום אין 'נעם, אל תעלי על זה!', 'נעם, רדי למטה מיד', 'בואי לפה!'. אני ואשתי קיבלנו כמה שעות של רווקות, וזה היה מעולה.
"את אשתי, שגם עוסקת בתחום הטיפול, הכרתי בפייסבוק לפני עשר שנים. היא אישה מאוד פרקטית ותכלסית, ההיפך הגמור ממני. יום אחרי שהתכתבנו לראשונה היה דייט ראשון, ולמחרת כבר היה דייט שני. הייתי על הגדר בהמון תחומים ותודה לאל, היא הורידה אותי.
"בחודש הבא אציין יום הולדת נוסף. ב-20 באוגוסט 1988 נפצעתי באורח קשה בפיגוע עם כל המשפחה שלי. זה היה יום שבת ונסענו כולנו - אמא, אבא, סבא וסבתא מצד אמא, אני שהייתי אז בן תשע, אחותי בת השש ואחי, תינוק בן שנה וחצי - לאכול גלידה במדרחוב בחיפה. מחבל זרק עלינו רימון. כולנו נפצענו בדרגות חומרה שונות, אבל אני היחיד שנשאר נכה לצמיתות. איבדתי את רגל שמאל, נפצעתי קשה ברגל ימין ואני מתמודד מדי יום עם פוסט-טראומה. המחבל, אגב, שוחרר ב-2011 במסגרת עסקת שליט.
"מאוד קשה לי ביום הזה. בדרך כלל אני הולך עם אשתי לאיזו מסעדה ואנחנו חוגגים באופן אינטימי את העובדה שאני פה, ששרדתי, שנשארתי בתוך העולם הזה למרות הקושי".
מהם הדברים המשמעותיים שקרו לך בשנה האחרונה?
"זו הייתה שנה בסימן אבהות. קצת אחרי יום הולדתי הקודם גיליתי שאני הולך להיות אבא לשתיים, והתחיל מרדף סביב לנסות להספיק דברים עד הלידה. נאלצתי בעל כורחי ובכאב רב לוותר על עולם המוזיקה. המציאות אילצה אותי לשחרר, להבין שאני אבא פול-טיים ושלצד האושר הגדול יש גם מחיר.
"במאי האחרון נולדה בתי השנייה. קראנו לה אביגיל, כשאחד מהפירושים לשם הוא 'שמחת האב'. אני מת על הבנות שלי, ואני אבא מאוד נוכח. עם כמה שאני מתלונן שאין לי זמן, זו הבחירה שלי. אני לוקח את נעם לגן ומהגן, מרדים, מקלח ומשחק. יש גברים שאומרים 'אני עוזר לאישה'. אני לא עוזר לאף אחד. אני מגדל את הילדות שלי. ברגע שנעם נולדה הבנתי מה היה חסר לי כל השנים האלה. כשהייתי צעיר יותר חבר אמר לי שאני כבר אבא, פשוט עדיין אין לי ילדים. רק כשהיא נולדה הבנתי כמה הוא צדק.
"זו גם הייתה שנה שבה מצבי הנפשי והפיזי הידרדר. שבוע אחרי הגעתה של אביגיל לעולם התעוררתי בבוקר עם חצי פנים נפולות, לא מסוגל לנשום או לדבר. בבית החולים אמרו שאין לי כלום ושחררו אותי. 24 שעות אחר כך זה קרה שוב. באשפוז חטפתי שני פרכוסים שארכו מספר שעות וסיכנו את חיי. שוב מצאתי את עצמי נותן כיף לאלוהים. הבינו שאני סובל מאפילפסיה שמקורה בפציעת הראש בפיגוע שעברתי בילדותי. נשארתי עם נזק בכליות ובעיניים ולקחו לי את הרישיון. אני מתאושש לאט-לאט ולוקח המון כדורים מאז. אני מאמין בלהסתכל על היקום ולנסות להבין רמזים, אבל את זה אני לא מצליח להבין. אני רק רוצה לחיות בשקט, חולם על ימים פשוטים של שגרה, ומשום מה מגיל צעיר אני מוצא את עצמי מטייל על הקצה".
מהי המתנה הכי שווה שקיבלת?
"הילדות שלי הן המתנה הכי גדולה שאפשר לקבל. אני יודע שזו התשובה הכי סאחית בעולם, אבל נראה לי שבגיל 44 כבר מותר להיות סאחי.
"מתנה גדולה נוספת היא שאחרי תואר ראשון בפסיכולוגיה ותואר שני בטיפול באמנות אפשרתי לעצמי להירשם ללימודים מתקדמים בפסיכותרפיה. זו הכשרה של שלוש שנים וחצי, וברור לי שזה לא הולך להיות פשוט".
איזו מתנה היית רוצה לקבל?
"טיול ארוך בעולם בקרוואן עם המשפחה או השקה גדולה לאלבום שלי. הקלטתי אלבום עם עשרה שירים שכתבתי על החיים המורכבים עם פוסט-טראומה, והחלום שלי הוא להצליח להוציא אותו. כשהייתי במיטה בבית החולים אחרי הפרכוסים ידעתי שאני בסכנת חיים, אבל יותר משפחדתי למות, פחדתי למות בלי שהמוזיקה שלי תצא החוצה. כאב לי לחשוב שאמות בלי להשמיע את הקול שלי".
מהי הברכה הכי מרגשת שקיבלת?
"כל יום הולדת מחדש אני מתבאס לגלות שכל הברכות הן בוואטסאפ או בפייסבוק. גם אני חוטא בזה. אנשים כבר לא מברכים אותך פנים מול פנים ואפילו לא מתקשרים. אני יודע בוודאות שיש המון אנשים שאוהבים אותי מאוד, אבל הטלפון לא צלצל. כן קיבלתי כמה דברים מרגשים בוואטסאפ. מישהי כתבה לי ברכה שהתחילה ב'לדן שלא יודע שהוא מאיר'. בכל יום הולדת אני מרגיש כמה אני משמעותי לאנשים.
"במקביל גיליתי שיש רובריקות בחיים שפשוט מתמלאות על ידי ההורות. כשהייתי צעיר הייתה לי חרדת יום הולדת, פחדתי שאף אחד לא יגיע למסיבה שלי. היום אני לא צריך שיבואו, ולמען האמת גם אין לי זמן".
מי שכח לברך?
"יש אנשים קרובים שבולטים בהיעדרם. אני מעדיף לא לפרט כי זה אישי מדי".
מי היית רוצה שיברך?
"מנהל הבנק שלי. בא לי שיתקשר ויגיד: 'וואו, דן, מאיפה הבאת כל הכסף הזה פתאום? סחתיין! סגרת את המינוס בשניות'. ועכשיו ברצינות: איבדתי את סבא שלי ואת קורט קוביין באותו שבוע, ואת שניהם מאוד אהבתי. קורט קוביין הציל לי את הנשמה אחרי הפיגוע. בזכותו התחלתי לנגן ולכתוב שירים, והייתה לו השפעה מאוד עמוקה על הילד שהייתי. ממש כואב הלב על הדרך שבה הוא בחר להיפרד. סבא שלי נתן לי גב ואהב אותי בלי תנאי. הוא מת בפתאומיות בגיל 64. הלוואי שהוא היה נשאר כאן יותר".
ספר לי על יום ההולדת הכי כיפי שהיה לך בחיים.
"יום הולדת 40. כשהתעוררתי בבוקר מצאתי קופסת נעליים שבתוכה היו כרטיסיות עם הפתעות שאשתי הכינה לי: שוברים לכל מיני מקומות, הופעה של אהוד בנאי ועוד כל מיני דברים טובים. אחר כך חיכתה לי הפתעת חיי. במשך כמה שנים חפרתי לאשתי שאני רוצה לקנות ציוד לאולפן ביתי ולהתחיל להפיק מוזיקה. העניין הוא שאני אחד כזה שמתלבט וחושב ולוקח לו המון זמן לעשות דברים, אז בצהריים של יום הולדתי היא פשוט הכניסה אותי ל'חלילית' ואמרה לי: 'אתה לא יוצא מפה עד שאתה קונה הכול'. וכך היה. היא גרמה לי להביא את החלום לכדי הגשמה. יום למחרת גיליתי שהחדר הרזרבי בדירה השכורה שלנו מאורגן מחדש כאולפן הקלטות, עם כל הציוד. אני לא יודע איך היא עשתה את זה כל כך מהר ועם מי היא התייעצה, אבל התרגשתי מזה בטירוף. התחלתי לעבוד עוד באותו היום".
10 צפייה בגלריה
''אני לא יודע איך היא עשתה את זה''. האולפן הביתי של דן מאיר
(צילום: מתוך האלבום הביתי)
ויום ההולדת הכי רע?
"יום הולדת עשר, הראשון אחרי הפיגוע. חגגו לי באיזה אולם ליד בית הספר והגיעו מלא אנשים. אני בעיקר זוכר שהייתי צריך להחזיק איזו מסכה של ילד גיבור, זה שיצא מזה, שהמשיך הלאה, שהוא חמוד ומצחיק וזורם והכול סבבה איתו. זה היה מנותק לגמרי מאיך שהרגשתי".
מה אתה מאחל לעצמך?
"לדעת להסתכל על היש. לא להסתכל רק על מה שלא הספקתי או על מה שאין ולא יהיה, כי יש לי המון".
