"בשלוש השנים האחרונות, מאז שנולדו לנו התאומים, אני מרגיש שיש לי שתי נשים - אשתי ואמא שלה", אמר תומר ונשמע מותש לחלוטין כשהוסיף: "ושתיהן לא מפסיקות להתלונן לרגע. שאני יותר מדי בעבודה, שאני לא עוזר מספיק בבית, אבל כשאני כן עושה – ברור שגם זה לא טוב בשבילן".
תומר סיפר שהוא וליהי נשואים בסך הכל ארבע שנים, ומיד אחרי החתונה ליהי הרתה. "כשגילינו שיש לנו תאומים נכנסנו ללחץ. כל כך פחדנו שלא נצליח להסתדר, אז עברנו לגור ביחידת דיור אצל ההורים שלה כדי שהם יעזרו לנו".
תומר סיפר שהוא אומנם קיווה למעט עזרה, אבל גם ציפה שההורים של ליהי ידעו לכבד את הפרטיות שלהם. בקול עגום אמר לי: "טעיתי בגדול. אמא שלה נמצאת אצלנו כל הזמן והיא מעירה לי על כל דבר. מסתבר שאני לא יודע לשטוף כלים או לקפל כביסה כמו שצריך, ואם אני מקלח את התאומים אז לדעתה הם לא מספיק נקיים".
תומר הסביר שזה היה אמור להיות סידור זמני לשנה, אבל בכל פעם שהוא אמר לליהי שהוא רוצה לעבור לדירה משלהם, זה נגמר בריב. כשהציע טיפול זוגי, בתקווה שלפחות שם הם יוכלו לדבר כמו שצריך, היא אמרה לו בזעם: "נראה לך שעם תאומים יש לי גם זמן ללכת לטיפול זוגי?! תלך לטיפול לבדך".
תומר חי כך כבר שלוש שנים, ובמהלך השיחה בינינו הייתה לי תחושה ברורה שקרה משהו שגרם לו לקבוע את הפגישה עמי, או כמו שקוראים לזה אצלנו, משהו שגרם ל"פיצוץ". כששאלתי אותו על זה, תומר השיב במבוכה: "למען האמת כן, אבל יכול להיות שזה ישמע לך קצת מגוחך". הבטחתי לו ששום דבר ממה שהוא אומר לא נשמע לי מגוחך. להיפך, זה נשמע לי מאוד קשה לחיות ככה.
תומר הנהן והשפיל את מבטו כשסיפר: "לפני כמה ימים הכנתי ארוחת בוקר לנו ולתאומים. לא משהו מפואר, חתכתי סלט עם בולגרית והכנתי חביתה. התאומים טעמו מהחביתה ועשו פרצוף. אמא של ליהי מיד ניגשה לטעום והכריזה שזה לא טעים ושחביתה מטגנים רק עם חמאה".
תומר סיפר שללא היסוס היא השליכה את החביתה שהכין לפח, וניגשה להכין אחרת, עם חמאה כמובן. "כל אותו היום הסתובבתי עם מועקה מטורפת בעבודה, אפילו להכין ארוחת בוקר למשפחה שלי אני כבר לא יכול". וכשניסה לדבר על זה עם ליהי באותו הערב, היא רק אמרה לו: "מה אתה רוצה? החביתה של אמא שלי באמת יותר טעימה".
הבנתי שהוא מיואש ומשתוקק לשינוי, וכששאלתי אותו מה הוא מקווה שיקרה אם יגיש תביעת גירושין נגד ליהי, הוא אמר: "תראי, אני לא הפסקתי לאהוב את ליהי ואני עדיין מאמין שיכולים להיות לנו נישואים טובים, אבל ככה אני לא מוכן להמשיך. אני בעיקר מקווה שליהי תבין עד כמה אני רציני ותסכים שנעשה שינוי סוף-סוף".
מניסיוני, נקיטה בהליך גירושין יכולה להוביל לאחת משתי תגובות – יש את מי שמוכן לעשות כמעט הכל כדי למנוע את הגירושין ויש את מי שיחוש עלבון וכעס גדול וירצה בעצמו להתגרש - וקשה מאוד לצפות כיצד בן או בת הזוג שלך יגיבו ברגע האמת. כשאמרתי את זה לתומר, הוא אמר: "אני מוכן לקחת את הסיכון, כי להמשיך ככה אני לא יכול".
חודש וחצי לפני החתונה ההורים של שי ביקשו מנופר לחתום על הסכם ממון
נופר הייתה בסוף שנות העשרים וסיפרה בעיניים נוצצות מהתרגשות שהיא ושי אמורים להתחתן בעוד חודש, אבל לאחרונה שוב ושוב היא מוצאת את עצמה מתפשרת רק כדי לרצות את חמה וחמותה לעתיד.
"בהתחלה רצינו להתחתן עם רב רפורמי, אבל ההורים של שי כל כך הזדעזעו מהרעיון עד שבסוף הסכמנו להתחתן דרך הרבנות. אחר כך רצינו חתונה במקום קטן ואינטימי עם משפחה וחברים קרובים בלבד, אבל אבא של שי לא הפסיק להגיד שהחברים שלו מהעבודה ממש יעלבו אם הוא לא יזמין את כל המחלקה, אז עכשיו יש לנו חתונה באולם אירועים עם 500 מוזמנים".
נופר סיפרה שגם בעניין הבופה, צבע המפיות וסידור הפרחים הייתה להורים של שי דעה נחרצת, וכמעט תמיד היא הייתה שונה מזו של נופר. "ממש לפני שבועיים, ההורים של שי סיפרו לנו בהתרגשות שמוכרים דירת ארבעה חדרים באחד הבניינים החדשים לידם, ושהם רוצים לקנות אותה במתנה לשי", סיפרה בתסכול, והוסיפה: "הם התנו את זה בכך שאני אחתום על הסכם ממון, לפיו לי לא יהיה שום חלק בדירה הזו, גם אם נהיה נשואים עשרים שנה".
סיפרתי לנופר שהסכם ממון אינו חייב להיות הכל או כלום, ושאפשר לחשוב למשל על גרסה מרוככת יותר, שתתחשב בילדים או במשך שנות הנישואין, ואז גם לנופר יהיו זכויות בדירה, אך ככל שהמשכנו לדבר התברר לשתינו שנופר מוטרדת עד עמקי נשמתה מאובדן העצמאות שלה, ושהיא מפחדת שההורים של שי יכתיבו לה איך לחיות.
"זה אולי נשמע כפוי טובה, אבל אני רוצה לבחור בעצמי את הבית שלי ואיפה הוא יהיה, ויותר מהכל – אני רוצה שהבית שלי יהיה שלי", אמרה נופר ונראה היה שזו הפעם הראשונה שהיא מודה בכך בקול רם.
נופר אמרה שככל שהיא חושבת על זה, היא מבינה שהיא מעדיפה להירשם למחיר למשתכן כמו רוב החברים שלהם, לעבוד יותר קשה ולצאת פחות לחופשות ולמסעדות, אבל העיקר שהיא תוכל לקבוע לעצמה את הדברים. "אני רק מקווה שגם שי יחשוב ככה", אמרה נופר, ונשמעה מוטרדת מאוד כשהוסיפה: "ואני גם ממש לא יודעת איך להגיד את זה להורים שלו".
סיפרתי לנופר שחמותי תמיד אומרת: "במשפחה שלנו אפשר להגיד אחד לשני הכל, גם אם לא תמיד מסכימים", והצעתי לה לאמץ את הגישה הזו. "אני לא אומרת שזה יהיה קל וכמובן שיש דרך לומר את הדברים, אבל אם את רוצה להתחתן עם שי ואם את רוצה חיי נישואים טובים, כדאי ללמוד להסתדר גם עם ההורים שלו".
היכן עובר הגבול?
הפגישות עם תומר ונופר גרמו לי לחשוב על הגבול הדק בין הרצון העז של הורים לעזור לילדיהם ובין התערבות מוגזמת שעלולה לפגוע בחיי הנישואין. לפעמים אפשר למנוע את זה – כמו במקרה של נופר, אבל במקרים קיצוניים זה אפילו עשוי להסתיים בגירושין – כמו במקרה של תומר. במקצוע שלי נתקלים בכך פעמים רבות, ולאורך השנים גיבשתי חמישה כללי זהב שכדאי לכל אחד לאמץ:
1. תמיד לזכור שהכל נעשה מכוונות טובות ומאהבה גדולה - אין ספק שאמא של ליהי רק רצתה לעזור לזוג הצעיר בגידול התאומים, וגם ההורים של שי בסך הכל התרגשו מהחתונה ומהשינוי הגדול בחיים של בנם. לרגע הם לא דמיינו שההתנהגות שלהם מתפרשת אצל הצד השני כהתערבות מוגזמת שחצתה מזמן את גבולות הטעם הטוב.
2. גם אם הכל מכוונות טובות, בהחלט מותר לכם להציב גבולות - תחליטו עם מה אתם מוכנים לחיות ועם מה לא, ותגידו את זה, כי מה שנראה לכם כמובן מאליו לא תמיד נראה כך למישהו אחר.
3. אם ביקשתם עזרה, כדאי מאוד לעשות תיאום ציפיות – ובכל מקרה, תיקחו בחשבון שלא תמיד תקבלו בדיוק את מה שביקשתם.
4. תנהלו שיח פתוח עם בן או בת הזוג שלכם על איך שאתם מרגישים – אבל תמיד תזכרו שזו המשפחה שלהם, אז רצוי להגיד את הדברים בעדינות.
5. קחו אחריות על החלק שלכם ואל תראו בעצמכם קורבן של הסיטואציה. כך תוכלו להביא לשינוי בעצמכם. נופר למשל החליטה לוותר על "חיי נוחות" בדירה ללא משכנתא בשביל העצמאות שלה. זו בהחלט לא בחירה שמתאימה לכל אחד, אבל האפשרות תמיד קיימת והבחירה בסופו של דבר בידיים שלנו.
חג שמח ובהצלחה!
עו"ד אפרת אמסטר היא שותפה במשרד יריב-אמסטר
