נשים רבות מגיעות אליי אחרי. אחרי שהמערכת הזוגית הסתיימה, אחרי התנסויות לא מיטיבות, אחרי תחושות דחייה קשות, אחרי תקופות של כאב וסבל. וכשאנחנו חוקרות את הנושא לעומק, אנחנו לומדות כי איפשהו בדרך היה חוסר הקשבה פנימית, כשבדרך כלל כבר בשלבים של ההתכתבות הראשונית, אפילו בוואטסאפ, ניתן היה לראות אי-בהירות וחוסר עמידה על הגבולות שלהן.
רוב הנשים יוצאות למרחב הזוגי בגישה של "נזרום ונראה מה יהיה". לעתים יש איזה מודל מסוים בראש שאומר - "אני לא אכנס אתו מהר למיטה" או "אני לא אתן לו לעלות לקפה בדייט הראשון" וכן הלאה. אלא שהמודל הזה בדרך כלל נקבע על פי איזושהי הבניה חברתית מקובלת. "טרנד אופנתי" אם תרצו, שמתקיים היום במרחב הזה.
אבל העניין הוא כזה - ההתנהלות בתוך המרחב הזוגי לא צריכה להישלט על ידי הנורמות החברתיות הסובבות אותנו, היא גם לא צריכה להישלט על ידי דעת החברות המלומדות שלנו או אפילו לא על ידי הקואצ'ר או המטפל שלנו או המאמר הזה שאת קוראת עכשיו. החוקיות היחידה שצריכה להיות חשובה לך היא החוקיות שבאה מתוכך.
כשאני מתחילה לצאת עם גברים אני צריכה לשאול את עצמי, איך אני רוצה לראות את ההתנהלות שלי בתוך הסיטואציה? האם מתאים לי להחליף מיצי גוף עם גבר שרק הכרתי? האם נוח לי להתכתב עם גבר בשעות הקטנות של הלילה? האם זה מרגיש לי מבפנים נכון? ברגע שתתחילי להטיל ספק בתוך המרחב הזה, את תקבלי תשובות שאולי ידהימו אותך. כי כשאני חוקרת עם נשים את הנושא, פתאום הרצונות האמיתיים שלהן מתגלים.
איזו הפתעה זו לגלות שתכלס, לא נראה לי הגיוני להתנשק עם מישהו זר בדייט ראשון, או שתכלס, אני לא ממש מרגישה בטוחה להיכנס לרכב של אדם שאני לא מכירה, אפילו אם זה נחשב לדבר הכי ג'נטלמני לעשות. ואולי בכלל לא מתאים לי שהוא ישאל אותי שאלות על מערכות יחסים מהעבר? אולי אני גם לא מעוניינת שישלם עליי וזה סתם משהו שאני עושה כדי שהוא ירגיש טוב עם עצמו?
בחקירה הזו פתאום הן מגלות שהרבה מההתנהגות שלהן בדייטינג נובעת מרצון עז לשמר את הקשר, לקדם אותו או למנוע מהבחור לנטוש. וכל אלו הם אינם, אני חוזרת, אינם המניעים הנכונים לביצוע פעולה במרחב הזה. המניע היחיד שאמור לשחק תפקיד הוא האמת הפנימית שלך. בשביל לזהות אותה את חייבת לשוחח עם עצמך לפני ההיכרות. לפני אפילו שיש לך מישהו כאופציה. זה שהתרגלת להתנהג בצורה מסוימת עם גברים לא אומר שאת בקורלציה עם הרצונות הכנים שלך. מניסיוני, ברוב המקרים, את בכלל לא זוכרת מה הם.
הצבת גבולות מתוך נוכחות ושלווה פנימית
אחרי שהסכמת להתבונן פנימה ולהבין מה את באמת רוצה - תהליך מעניין לכשעצמו, את צריכה אומץ לגזור את הגבולות של עצמך. כשאת אומרת "אני לא אשכב איתו בדייט הזה", חשוב שתביני למה את אומרת את זה. ומותר לך, מותר לך לא להיות שם, יקירה, גם אם זה דייט מספר עשר. הדבר הכי גרוע שאת יכולה לעשות לעצמך הוא ללכת נגד מה שנכון לך, כי זה גובה מחירים נפשיים שאחר כך גם 10 מפגשי טיפול אולי לא יחזירו. כשאת עושה משהו שמקטין את האהבה העצמית שלך זה נזק קונקרטי. להשוואה קלה - איך את מרגישה אחרי בולמוס אוכל בלתי נשלט? איך את מרגישה אחרי בולמוס הוצאת כספים ושופינג? אני מניחה שלא משהו.
אני מבקשת שתחיו בעולם עם הכרה עצמית עמוקה של מה מחזק אותי ומה מחליש אותי, ותעשו רק מה שמחזק אתכן. בשביל זה אתן צריכות להגדיר גבולות. לכל אחת יש את הגבולות האישיים שלה כי הם נקבעים מתוך עבודת ההתבוננות שלה. כמובן שגם מותר לך להזיז לעצמך את הגבולות. למעשה, הבן אדם היחיד שמותר לו להזיז את הגבולות זו את ולא זה שמולך. השאלה היא מאיזה מניע את עושה את זה והאם זה באמת מתאים לך?
אז לסיכום, עזבי כללים, עזבי חוקים, שבי עם עצמך או מול חברה או עם איש מקצוע, והשקיעי זמן בלהבין מה את באמת רוצה, מהם הגבולות האדומים שאת לא מוכנה לעבור, ומהם הגבולות שאת מוכנה לשקול הזזה שלהם במקרים מסוימים. ועוד משהו, מותר לך לתקשר את הגבולות שלך. מותר לך לומר - אני אוהבת לאט, אני אוהבת להיות עצמאית, אני צריכה זמן, אני פחות תקשורתית לשיחות בלילה וכן הלאה. כשמציבים גבולות מתוך נוכחות ושלווה פנימית זה לא מלחיץ או מפחיד את הצד השני. להפך, זה מייצר איזו בהירות ומקל על האי-הוודאות במרחב.
תשמרי על הגבולות שלך, תשמרי על עצמך.
