זה לא קורה ביום אחד. אף אחד לא מכבה את השעון המעורר בטלפון, הולך לצחצח שיניים ואומר לעצמו במראה: "היום! היום הוא היום בו אסיים את מערכת היחסים שלי". בדרך כלל, גם אין דד-ליין או סטופר שמרמז על מותה של הזוגיות. זה אומנם יכול לקרות בהפתעה, בעקבות אירוע לא צפוי כגון בגידה, ואז באמת יש יותר סיכוי שאותה זוגיות תישלח אל הגרדום במהירות. אולם במרבית המקרים, זה ייקח את הזמן שלו, ומערכת היחסים תעבור תהליך של גסיסה עד לסיומה הסופי.
בקליניקה ומסביבי לא חסרים אנשים ועדויות על התסכול שאנשים חווים במערכת היחסים שלהם. לפעמים זוגיות נחוות ככלא, כמקום שאנו לא נמצאים בו מתוך בחירה חופשית אלא מתוך הכרח. התיאורים במקרים כאלו קשים ביותר. אנשים מדווחים על תחושת חנק, עצבות גדולה, כאב ושיעבוד בתוך הקשר, איבוד העצמי, תחושת בדידות ונטישה.
לפעמים זה מרגיש לי שמטרת הפגישה עבור מישהו היא בעיקר כדי לאוורר ולספר על הקשיים והבעיות שבקשר שלו, ולקבל פרספקטיבה חיצונית על מה "נורמלי" ומה לא, מה עשוי להיות סימן שצריך להיפרד, ולחילופין - האם יש פה בכלל סיכוי להצלה.
"לפעמים הזוגיות נחוות ככלא, כמקום שאנו לא נמצאים בו מתוך בחירה חופשית אלא מתוך הכרח. התיאורים במקרים כאלו קשים ביותר. אנשים מדווחים על תחושת חנק, עצבות גדולה, כאב ושיעבוד בתוך הקשר, איבוד העצמי, תחושת בדידות ונטישה"
אנשים זקוקים לפעמים למישהו חיצוני שיגיד להם, "לכו משם". אנשים מחפשים הצלה או חבל, כי זאת החלטה כל כך קשה לעשייה, ואני קטונתי. זה כה מורכב ואינדיבידואלי שמי אני בכלל שאוכל לדעת מה נכון לאדם מסוים ומה לא? ובכל זאת, השאלה שתמיד נזרקת לאוויר שוב ושוב בפגישות היא איך יודעים שהגיע הזמן ללכת? איך יודעים שדי? שזה קשר רע ושאין דרך חזרה? איך יודעים שהגיע הזמן לצאת לחירות?
השטח האפור
יש מצבים בהם התשובה ברורה כשמש. זה קורה כאשר אחד מבני הזוג חווה אלימות והתעללות מהצד השני, בין אם פיזית, מילולית, ריגשית, מינית, כלכלית, אקטיבית (צעקות, קללות, מכות) או פסיבית (התעלמות, השתקה, הסתרה וגזלייטינג). לרוב, זה יהיה סימן מוחלט שהקשר לא בריא ושהגיע הזמן להמשיך הלאה.
אלא שדווקא במקרים כאלה, לא תמיד ניתן לעשות את הצעד הזה לבד. לפעמים זה מסוכן וצריך לפנות לעזרת הגורמים המתאימים, וזה תמיד מאוד מורכב ומאתגר. אם זה המצב בו אתם נמצאים, אנא פנו לעזרה מקצועית בהקדם. אבל אלו הם מקרים היותר "קלים" להחלטה. הבלבלה מתחילה במקרים שהם כביכול בשטח האפור.
מקרים אפורים יכולים לכלול: חוסר באהבה עצמית במהלך הקשר, רצון עז לברוח לעבודה במקום להיות ליד בן/ת הזוג, קיום מערכות יחסים אחרות במקביל וללא ידיעת הפרטנר/ית, תחושה של מתח וכיווץ כשבן/ת הזוג לידי, חוסר רצון להיות אינטימיים, חוסר אדיבות בקשר, כשכל דבר שהוא או היא עושים מעצבן, כשמרגישים לא בנוח להיות מי שאנחנו, כשאנחנו בדיכאון או בחרדה מתמשכת בלי סיבה קונקרטית.
עוד דוגמאות הן כשהולכים על ביצים, כשהקשר מרוקן ולא ממלא, כשמאשימים האחד את השנייה כל הזמן ללא יכולת לתקשר, כשהכול דורש מאמץ נפשי, כשיש יותר כאב מעונג, כשאין פירגון וצמיחה, כשיש השפלה, כשאין חברות, כשלא נמצאים שם עבורך בנקודות שפל וחולשה, כשאין אמון, כשיש ניצול, כשצד אחד עושה הכול והשני מאום. אז מה עושים ואיך מחליטים?
איפה אני בתוך כל הכאב הזה?
הדרך להחלטה עוברת קודם כל בהבנה עמוקה שאף אחד לא יחליט בשבילנו. אף מטפל, איש מקצוע או חבר לא יכול לדעת באמת ובתמים מה נכון עבורנו ועבור מערכת היחסים שלנו. אף אחד לא ישחרר אותנו לחופשי וישים קץ לסבל שלנו.
תהליך של פרידה, כמו החלטות חשובות אחרות בחיינו, הוא תהליך של צמיחה. על מנת להחליט שזה מה שאנחנו רוצים, אנחנו צריכים לגדול ולהתחיל לקחת אחריות על עצמנו. לבדוק איפה אנחנו בתוך כל זה, להבין מה הן הטעויות שלנו ולהסתכל להן בעיניים. כי כשיש בעיה בקשר, זה 100 אחוז אחריות לכל אחד מהצדדים.
מומלץ להתחיל בלבדוק מה האחריות שלי על הסבל שאני חווה? האם אני בורחת מאמת שאני לא רוצה לראות? האם אני מנוהלת מתוך פחד? האם נוח לי לקחת את תפקיד הקורבן פה, כי זה קל יותר מאשר לטפל בפצעי הילדות שלי? מה אני עושה או לא עושה בשביל הקשר? מה אני מוכנה או לא מוכנה לעשות, כדי לבדוק האם לקשר הזה עוד נותר סיכוי להצלה?
אנחנו כל כך ממהרים להאשים ולהתלונן על הצד השני, עד שלרגע אנחנו לא עוצרים ובודקים איפה אנחנו בכל הסיפור הזה. לכן, בשביל לפרק בלי להרגיש אשמה על שלא עשינו מספיק, כדאי שנתרכז קודם כל בעצמנו, ונערוך בדק-בית פנימי.
כך למשל, אם אתה מרגיש שזוגתך קנאית וחשדנית מאוד, ונוטה לעשות "סרטים" לטעמך, אולי רצוי לבדוק האם משהו בהתנהלות שלך מערער את הביטחון שלה? מה אתה עושה או לא עושה על מנת לתת לה להרגיש יותר בטוחה? אולי אתה פחות חם במילים או במגע וזה מערער אותה? אולי אתה אפילו מתגרה או קצת נהנה מהקנאה שלה? קחו אחריות על עצמכם לפני כל דבר אחר.
לפעמים מתוך החקירה האישית הזאת מגלים שהפרטנר ממשיך להתנהג בצורה שלא מיטיבה איתי ולא מתאימה לי, אף על פי שכבר שיניתי דפוסים בעצמי. או אז נשאל שאלה נוספת: האם יש עם מי לעבוד בצד השני או לא? כי אחרי שלב העבודה העצמית, מגיעה העבודה הזוגית, ואם יש פרטנר שמוכן לקחת אחריות וללמוד לטפל בפצעים ובדפוסים שלו, נקבל פוטנציאל גדול לצמיחה זוגית והדדית.
"יש אנשים שמחכים שהחיים יקרו להם, ויש אנשים אמיצים מספיק שדואגים לחיות אותם כפי שהם רוצים"
כולנו סוחבים "תיקים" מהעבר וצוללים איתם הישר אל תוך הזירה הזוגית. אבל אם אנחנו אמיצים ומערכת היחסים מספיק חשובה לנו, אנחנו ננצל אותה להתפתחות אישית וזוגית, ונפנה לקבל הדרכה, עזרה וטיפול. כששני הצדדים לוקחים אחריות ומוכנים לעבוד על הזוגיות שלהם, יש בהחלט היתכנות לעתיד. ואם לא, אז עליי לשאול את עצמי כמה אני רוצה להישאר בקשר הזה, ולמה? כדי שהעגלה הזוגית תמשיך לנסוע, צריך שני סוסים חזקים. אחד לא מספיק.
זוגיות מהותה היא צמיחה משותפת, אך לא בכל מחיר ולא עם כל פרטנר. המעבר בין עבדות לחירות - בין אם בתוך או מחוץ לקשר, עוברת בלקיחת אחריות אישית לטוב ולרע, ובתהליך של התעוררות. יש אנשים שמחכים שהחיים יקרו להם, ויש אנשים אמיצים מספיק שדואגים לחיות אותם כפי שהם רוצים.
חג שמח!
ליגד גרנית - מדריכת חיים, מאמנת אישית מטפלת אנרגטית ומטפלת בריברסינג. מעבירת סדנאות פייטקלאב ובעלת הסדנה להגשמת הזוגיות.
