בסוף הם היו חייבים להיפגש, המונוגמיה והאינטרנט. היא הסתדרה עידנים בלעדיו, אבל מרגע שהוא הפציע לא הייתה ברירה. הוא הסתער על כל מה שהכרנו, והתעקש לצבוע הכול בצבעיו. עכשיו, 30 שנה אחרי המפץ הקטן שלו, עוד מוקדם להסיק מסקנות סופיות מהמפגש הזה אבל בהחלט מעניין להסתכל: כמו שידוך אקראי בתוכנית ריאליטי, שקשה להסיר ממנו את העיניים בלי שום קשר לסיכויי ההצלחה. אנחנו מתרווחים בעמדת התצפית, מחבקים דליים של פופקורן ומתבוננים בניסוי המופלא. בעודנו עושים כך, יש לנו נטייה לשכוח שאנחנו לא רק העדים, אלא גם הנסיינים. החלון הענק הזה? זו בעצם מראה.
יותר מכל המצאה אחרת בהיסטוריה, אולי מלבד אמצעי המניעה, האינטרנט חותר תחת התא הזוגי מעצם היותו כלי שמחבר בין אנשים, מאפשר אנונימיות (למעוניינים) ומשחרר מכבלים. הוא חושף אותנו, לפעמים בעל כורחנו ממש, לרעיונות חדשים, לתפישות אחרות. אם מתרכזים אפשר למצוא בו ביטוי לכל סוג של צורת חיים - כן, גם כאלה שלא בהכרח מתיישרים עם המוסר החברתי הבסיסי. פתאום אפשר לדבר בפתיחות (יחסית) על בגידות. על רצונות. על קשיים זוגיים. לפרק ולהרכיב מחדש את המובן מאליו.
נכון, מאז ומתמיד היו דרכים לבגוד, ומעשה הבגידה ותיק כמו המונוגמיה עצמה. אבל ההיצע היה מצומצם, ודרכי התקשורת היו מוגבלות למדי. במהלך המאה ה-20, נשים וגברים בזוגיות מונוגמית נאלצו להתאמץ בשביל לעשות זאת. ההרפתקאות האלה דרשו טקטיקות הסוואה מורכבות: לצאת לבר מפוקפק אחרי שעות העבודה בלי שאף אחד רואה, לקיים יחסי מין במקום מרוחק מהבית, לפרסם מודעה ערמומית בעיתון ללא סממנים מזהים, לקוות להזדמנויות מיניות בנסיעות בודדות לחו"ל או לשלוח מכתבים (כאלה עם בול, מעטפה ומיקוד) מתחת לאף של בן הזוג.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
ואז הגיע האינטרנט – ואחריו החיבור בינו לבין הטלפון החכם – ונתן לבוגדים, למתנסים ול"רק סקרנים" כלים רבים יותר משהיו מסוגלים לחלום. לפתע נפתחו בפני כל אחד ואחת דרכים בלתי צפויות להכיר מאהבים חדשים מכל מקום בעולם, וגם החופש להתכתב איתם מתחת לכל עץ רענן (ברכב, בשירותים, מתחת לשמיכה, בזמן הישיבה) ובכל שעות היום. הטכנולוגיה החדשה אפשרה גם להעביר תמונות באופן מיידי ולהתנסות בסקסטינג - כלומר יחסי מין בהתכתבות. זוהי הבשורה המינית של הרשת: הרבה יותר גירויים ואין-ספור דרכים לממש אותם, בקלות שלא תיאמן.
הנה דוגמה. לפני כחמש שנים א', באמצע שנות ה-30 לחייה, חשדה שבן זוגה בוגד בה. "זו הייתה תקופה לחוצה בעבודה, והוא היה יושב בסלון עד שלוש או ארבע לפנות בוקר כמעט כל לילה, כשאני הייתי עמוק בארץ החלומות. זה לא שהוא היה עובד ממש, אלא הסביר שהוא 'צריך להתאוורר'. אחרי כמה שבועות כאלה התחלתי לחשוד שהוא בוגד בי, אבל לא העזתי לחטט לו בהודעות. כמעט הגעתי לשם, אבל הרגשתי שזה בלתי הפיך והרסני ליחסים. בסוף הזמנתי אותו לסיגריה במרפסת ושאלתי אם הוא בוגד בי. ככה, באופן ישיר, בנשימה עמוקה. הוא הסתכל עליי כאילו נפלתי מהחלל".
בן זוגה של א' לא בגד בה, לטענתו. "הוא הסביר שהוא משחק קצת במשחקי מחשב ורואה סרטים. אחרי שדחקתי אותו לפינה הודה שהוא גם צופה בפורנו. זה לא היה לי נעים, ואני נגד פורנו מסיבות אידיאולוגיות, אבל בכל זאת הרגשתי הקלה. בסוף מכל התקופה הזה יצא דבר טוב. בזכות השיחות שלנו על המועקה הזו נפתח בפנינו שער לעולם חדש של תקשורת על הזוגיות שלנו והציפיות שלנו אחד מהשנייה. בשלב הזה היינו יחד כבר משהו כמו שמונה שנים, ולראשונה עלה הרעיון להתנסות בדברים חדשים. בן הזוג שלי הבהיר לי באופן חד-משמעי שהוא לא פתוח לרעיון של פוליאמוריה, אבל החלטנו לפתוח לתקופה את מערכת היחסים".
אז הם הורידו את האפליקציות המתאימות. "היום באינטרנט זה ממש קל, לא צריך להתגנב למרתפים חשוכים או ברים אפופי עשן וגם לא צריך להתחפש. את פותחת 'טינדר' ומגלה שכל גברי העיר עומדים בתור מולך. חלק נרתעו מזה שאני בזוגיות אבל אחרים פשוט זרמו. הכי קל עם אלה שהיו בזוגיות בעצמם". לבן הזוג זה היה פחות קל, לפחות בהתחלה. "הוא מאוד התקשה, גם מבחינה רגשית וגם מהבחינה המעשית, אבל בסוף משהו השתחרר שם. היה לנו גם חוק שעזר לשנינו: מותר לשאול הכול, אבל מותר לא לענות אם לא רוצים. החלק הכי כיפי היה לדפדף יחד באפליקציות ולהחליט מי מתאים ומי לא".
בסופו של דבר "אלה היו שנתיים מעניינות ושונות, שנחתמו בהחלטה לא להתנסות בזה שוב לעולם", היא צוחקת, "אבל זה בלי שום ספק שפך קצת דלק לטנק של היחסים שלנו. בלי האינטרנט כנראה שזה בחיים לא היה קורה. זה פשוט היה מסובך מדי. אנחנו אנשים עסוקים, ואולי זה לא נשמע ככה, אבל שנינו גם די ביישנים". כיום, אגב, הם הורים לילדה.
המרד בשיטה המונוגמית מתקיים בשלל דרכים. יש כאלה, כמו א' ובן זוגה, שמקיימים מערכות יחסים מוצהרות וכנות מחוץ לזוגיות, ויש נשואים שמעדיפים לשמור על היחידה המצומצמת, ופשוט רוצים לפרוק. הרשת מאפשרת לעשות גם את זה: לאוורר את המחשבות, המועקות והספקות, בין אם זה עם חברים בשיחות פרטיות, מול כל העולם בפוסטים ארוכים או בווידויים אנונימיים בקבוצות ייעודיות.
"אנחנו חיים ביחד לכאורה. אבל לא ביחד בכלל. הזיכרון שיש לי ממך הוא שאתה בטלפון (לא מגזימה). נכון שאתה מפרנס ועושה קניות ושוטף כלים. אבל אין לנו שום ביחד. וזה עצוב. וכן ניסיתי. וזה לא עוזר. ולא פשוט לפרק משפחה"
להלן כמה קבוצות פייסבוק ישראליות שמספקות במה כזו, להתנסויות ולהתבטאויות שבעבר נדחקו לשוליים: "וידויים של נשואים" ("כאן תוכלו לפרוק באנונימיות מלאה את שעל ליבכם בכל הנוגע לחיי הנישואין"), "פוליאמוריה ויחסים פתוחים - הקבוצה המאוחדת" ("הקבוצה עוסקת במערכות יחסים א-מונוגמיות ביודעין על כל סוגיהן"), "הבית לא-מונוגמיה" (אתם מנהלים מערכת יחסים קצת שונה? או אולי אתם מתעניינים או בוחנים את זה? הגעתם למקום הנכון") – וישנן עשרות נוספות.
הנה וידוי לדוגמה, מתוך אחת הקבוצות. הוא פורסם בעילום שם ובאופן פומבי, כך שאפשר להביא אותו כאן: "ביחד 25 שנה וכבר 20 שנה לא שמעתי אותה אומרת 'אני אוהבת אותך'. לא כשטוב, לא כשרע, לא כשאני מפנק, עוזר, משתדל ונותן, גם לא כשאני רע. ואני חושב שהיא פשוט ממתינה. לי. לעשות הצעד. ואני מפחד". והנה אחת אחרת: "אנחנו חיים ביחד לכאורה. אבל לא ביחד בכלל. הזיכרון שיש לי ממך הוא שאתה בטלפון (לא מגזימה). נכון שאתה מפרנס ועושה קניות ושוטף כלים. אבל אין לנו שום ביחד. וזה עצוב. וכן ניסיתי. וזה לא עוזר. ולא פשוט לפרק משפחה". הקריאה מעלה שאלה: האם הטקסטים האלה חותרים תחת המונוגמיה, או דווקא מהווים שסתומי לחץ שמאפשרים לה להמשיך להתקיים, גם במצבים קשים?
צריך לזכור כי לאינטרנט כשלעצמו אין עקרונות, אמונות או נטיות (אבל לענקיות הטכנולוגיה שמפעילות אותו דווקא יש). בכל זאת, הוא רק כלי. קרון ריק המתמלא ברחשיהם ובזעקותיהם של הנוסעים והרוכלים. סקרים שנערכו בשנים האחרונות באמריקה ובאירופה מראים כי בעוד דעת הקהל לגבי סוגיות חברתיות שונות הולכת ומשתנה עם השנים (לדוגמה, הציבור בארצות הברית נעשה ליברלי הרבה יותר בכל הנוגע להפלות), המחשבה על ניאוף כמעט שאינה משתנה, והפעולה עדיין נתפסת כפסולה בעיני רוב מכריע של הציבור.
לפי סקר של גאלופ, לאורך המחצית השנייה של המאה ה-20 נרשמה עלייה זעירה בלבד ביחס הסלחני כלפי בגידות, מ-7% ל-8%. הרוב המוחלט של האמריקנים סבור כי רומן מחוץ למערכת היחסים הוא מעשה שלא ייעשה, ושהוא גרוע מבחינה מוסרית כמעט יותר מכל דבר אחר. וזה, אגב, למרות סקרים שמעידים ששיעור הבוגדים גבוה יותר משיעור האנשים המתנגדים לבגידות. מילים לחוד ומעשים לחוד, אך מבחינת השקפת העולם, העולם המערבי היה ונותר מונוגמי ברובו. האינטרנט נידון לשקף את זה.
לא חסרים ייצוגים שמוכיחים עד כמה המונוגמיה היא עדיין מיינסטרים - גם ברשת. היא האידיאולוגיה שבתוכה אנחנו פועלים, ולפעמים הקירות שלה הם גבולות התודעה שלנו. אפשר להתחיל, למשל, מחשבון הפייסבוק המשותף של הדודים שלכם, שבכל הנוגע לצאתם לעולם הגדול, עדיין תופסים את עצמם כמקשה אחת. ויש, כמובן, אין-ספור תמונות של הצעות נישואין, ששוטפות את אתרי הרכילות ואת הרשתות החברתיות השכם והערב, ונחשבות למגנט הלייקים הגדול ביותר. זהו הרגע של כל אושייה בעיני עצמה לזרוח, ולהתרומם למספרים ארבע-ספרתיים. זמן קצר לאחר ירח הדבש, משפיעניות מפזרות שביל של תמונות זוגיות, בליווי טיפים לגבי שימור היחסים.
והנה הוכחה לכך שהמונוגמיה היא עדיין הבון-טון גם בכלי התקשורת המקוונים: קחו לדוגמה פרויקטים כמו זה, שלוקחים רגע צעד אחורה ודנים באפשרויות האחרות. יותר משזה מעיד על קריסתה של המונוגמיה, זה מעיד על הישרדותה כאפשרות הדומיננטית ביותר, ללא עוררין. מושגים כמו פוליאמוריה, יחסים פתוחים וא-מונוגמיה הם עדיין מוקשים שגוררים תגובות נבוכות, טוקבקים גסי רוח וקבוצות דיסקרטיות.
האינטרנט נדון לשקף אידיאולוגיות, אבל הוא גם חובב הטרלות. לא פחות משהוא מחפש להתמסד, הוא מחפש לצחוק על חסרי המודעות. לפני כמה שנים צצו מכל עבר קליפים מהסרט "בוראט" (2006), שבהם סשה ברון כהן, בדמותו של העיתונאי הקזחי, מדבר על אשתו. בקטעים האלה הוא שואג "my wifeeee" ("אשתיייי") בשלל הזדמנויות ובחוסר חן. עשור וחצי אחרי שצולמו, הקטעים האלה הפכו לממים ויראליים, בהקשר שונה מעט מזה המקורי.
הלעג של כותבי הפוסטים ושל יוצרי הממים הופנה כלפי גברים שחייהם סובבים סביב נשותיהם עד אובדן זהותם העצמית. חובבי האירוניה אינם סלחניים כלפי מי שתופס את עצמו ברצינות יתרה. גם בקרב הצייצנים הישראלים הביטוי "אשתיייי" נעשה פופולרי, בניסיון לדקור את הבלון הנפוח של הפטריארכיה והמאצ'ואיזם, ועדיין אפשר למצוא לכך עדים פה ושם. חלק מהצייצנים משתמשים בו כמגן, כדי לחסן את עצמם מלעג ההמונים. אתה פוחד שאם תכתוב על בת זוגך יגידו שאתה נשמע כמו מונולוג של קטורזה? עשה בדיחה של קטורזה בעצמך. כתוב "אשתייי" ונסלח לך.
ב"ניו יורק מגזין" אף ערכו סיווג של "גברי אשתי" (wife guys) – גולשים שנעשו ידועים לשמצה בעקבות התייחסות פומבית וחסרת תחכום לבת זוגם. יש את ההוא שתיעד את אשתו בווידאו שאורכו 19 דקות לאחר שנפלה מצוק ונחבלה (הצוק היה גבעה נמוכה, החבלות שפשופים קלים, אך האירוע מוצג כטראומה); יש את הגיבור האלמוני שריסס כתובת ענקית על דלת המוסך של גבר אחר - "אל תשלח מיילים לאשתי"; יש את הג'נטלמן שהעלה לרשתות תמונות שלו עם אשתו ושיבח את קימוריה (בצעירותו, הוא מספר, ספג עלבונות על כך שהוא נמשך לנשים "צ'אביות", אבל לבסוף החליט להתמסר לתשוקתו ונישא ל"אישה אמיתית"), והרשימה נמשכת.
לאחרונה העולם זכה בגבר "אשתי" חדש: השחקן ההוליוודי המולטי-מיליונר וויל סמית'. כמעט כולנו צפינו בקטע הזה: במהלך טקס פרסי האוסקר, הוא סטר למנחה כריס רוק לאחר שסיפר בדיחה סרת טעם על אשתו, ג'יידה פינקט סמית'. בין שלל הדיונים הווירטואליים על רמתה של הבדיחה (הרוב מסכימים שהיא גרועה) לבין התהייה אם האלימות הייתה מוצדקת (לא כולם מיהרו לגנות), שב ועלה הטיעון (או התירוץ) שגם השחקן עצמו השמיע במהלך נאומו בטקס: "האהבה גורמת לך לעשות דברים משוגעים".
כמה דקות לפני כן הוא נשמע פחות מנומס, כשצעק לעבר הבמה: "אל תבטא בפה המזוין שלך את השם של אשתי". לא ברור אם השמועות הוותיקות על היחסים הפתוחים שלו ושל ג'יידה הם שהניעו אותו ברגע הזה, אבל מה שבטוח הוא שכמו קודמיו, אבירי המונוגמיה, גם סמית' הפך למם באופן בלתי נמנע. מה יהיה בשנה הבאה? האוסקרים ישרדו את הטלטלה, וגם המונוגמיה. אין סכנה.
