זוגות עסוקים מאד בירידת התשוקה המינית ובדרכים לחדש אותה, אך הם כמעט ולא עסוקים באותה אינטנסיביות בשעמום הרגשי הנוצר ביניהם. זה לא קורה סתם - אנו עסוקים מאוד במיניות מכיוון שהיא נחווית כמשהו חידתי וחסר שליטה, בניגוד מוחלט לנפשו או לאישיותו של בן זוגנו, שהופכת לכאורה למוכרת ולצפויה עם השנים. יש משהו אירוני בזוגות מאוהבים הלהוטים ללמוד ולדעת האחד על השני כמה שיותר בכמה שפחות זמן. במשאלתם המטורפת לידע אינטימי זה אודותיו של זה, הם לא מבינים שהם משילים מעצמם אט-אט את תשוקתם הבוערת. בטור זה אדבר על האשליה שבידיעת האחר, וכיצד היא מחבלת בדבר שאותו אנו מנסים לשמר – התשוקה המינית.
השליטה באחר כהונאה עצמית
בחוזה הנישואים בעלות היא הנושא המרכזי. הבעלות על האחר מאפשרת להזין פנטזיה על כך שנטישת האחר אינה באמת אפשרית, והתלות בו היא ודאות שלא ניתנת לערעור. חוזים - מטרתם בין היתר היא להרגיע את שני הצדדים. כך, בעוד הרומנטיקה הופכת את האדם לחשוב, הנישואים הופכים את המשמורת עליו לחשובה. השאיפה להיכרות ולידיעה מלאה של האחר, עוזרת לנו להשגיח עליו מפני האכזבה שתיגרם לנו מידיו.
2 צפייה בגלריה
"הבעלות על האחר מאפשרת להזין פנטזיה על כך שנטישת האחר אינה באמת אפשרית"
(צילום: Shutterstock)
זוג שעבר חוויה של בגידה מגיע לטיפול זוגי. הנבגד משתף שהוא לא מאמין שהאחר, אותו חשב שהוא מכיר, עשה לו דבר כזה. אולם מה באמת פגע בו - הבגידה עצמה, כלומר עצם האקט המיני, או אולי העובדה שהאדם שהוא חשב שהכיר על בוריו במשך שנים, הפתיע אותו בצורה שתפסה אותו לגמרי לא מוכן? ברוב המקרים, זהו רכיב ההפתעה עצמו שמשפיל יותר מכול.
בסרט "עיניים עצומות לרווחה" ישנה סצנה שבה ניקול קידמן מתארת לבעלה (טום קרוז) פנטזיה מינית שהייתה לה בעקבות מפגש אקראי עם קצין אמריקאי שעבר מולה לרגע, בבית המלון שבו הם שוהים. קרוז מקשיב בדממה, בזמן שהיא מפליגה בתֵיאוּרֵיה המיניים ולא חוסכת באף פרט. ניכר כי הוא המום. זה לא קורה מעצם התיאורים הגרפיים, אלא מעצם העובדה שאשתו – המוכרת לו ככף ידו - מתחזקת עולם פנטסטי לא מוכר, תוסס ורוחש יצרים, שהם בלתי ניתנים לשליטתו. המבט המקנא של טום קרוז הוא הניסיון שלו להבין משהו שמתחוור לו שהוא אינו מבין לגביו מאום.
הצורך הכפייתי שלנו להבין את בן זוגנו עד תום, הוא ניסיון נואש להשיג מידה של ודאות וצְפוּיות על מנת להקל על פחדינו. אך לשווא, כי מה שבאמת רודף ומענה אותנו הוא ההבנה שאנו תלויים באדם נפרד, שאיננו יכולים לשלוט בו, ושכל צורה של שליטה שנראה לנו שהשגנו היא סוג של הונאה עצמית.
"הצורך הכפייתי שלנו להבין את בן זוגנו, הוא ניסיון נואש להשיג מידה של ודאות כדי להקל על פחדינו. אך מה שבאמת רודף ומענה אותנו הוא ההבנה שאנו תלויים באדם נפרד, שאיננו יכולים לשלוט בו"
כאשר מטופל מספר לי עד כמה הוא מכיר את בן זוגו ככף ידו, אני יודע שהוא אומר משהו על עצמו בשביל להירגע, יותר משהוא אומר משהו משמעותי על בן זוגו. אנשים חושבים או משוכנעים שהם מכירים את בני זוגם הרבה יותר ממה שהם מכירים אותו באמת. לא בכדי הדבר בולט בעיקר סביב מיניותנו, שהיא זרה אפילו לעצמנו, קל וחומר לבן זוגנו. מיניות מפחידה אותנו כי היא מזכירה לנו שאנו לא מכירים את האחר עד תום כפי שחשבנו (וגם לא את עצמנו). אנו אומנם יודעים שהאחר הוא יצור בעל תשוקה כמונו, אבל לאמיתו של דבר אין אנו יודעים הרבה על התשוקה שלו.
2 צפייה בגלריה
ניקול קידמן וטום קרוז, מתוך "עיניים עצומות לרווחה". הוא לא הבין איך היא יכולה לפנטז ככה על גבר אחר
(צילום: מתוך הסרט)
גבר בעל נטיות מרצות מספר לי שהוא היה רוצה לחלוק עם בת זוגו את המחשבות הכי עמוקות וכמוסות שלו, אולם הוא חושש מתגובתה. הוא מפחד שלא יוכל להגן על הלגיטימיות של המחשבות והרגשות שלו מולה, או שהיא תשתמש בהם בשביל להתנגח בו. הוא מעדיף לשתוק מכיוון שהוא בטוח שהוא כבר מכיר את כל מאגר התגובות שלה, ושתיקתו מקבעת את היכרותה איתו. כך, במו ידיהם, הם מצמצמים את המגע הרגשי ביניהם למשהו מוכר וצפוי מראש. מאותה סיבה קשה לנו לחלוק את הפנטזיות המיניות שלנו עם בן זוגנו מפאת איך שניתפס בעיניו, אלא אם כן אנו רוצים כמובן להתנקם בו, כפי שניקול קידמן רצתה להתנקם בבעלה הנואף.
ידיעה והכרה של האחר היא, בין היתר, ידיעה והכרה של התפקיד הפסיכולוגי שהוא ממלא בתוך הקשר. אחת הגרסאות השכיחות של חוזים שבהם יש היכרות מלאה היא החוזה הסאדו-מזוכיסטי הרגשי. מתוך הפחד, המזוכיסט מעביר את המסר הבא לבן זוגו הסדיסט: "עשה בי כרצונך ובלבד שלא תעזוב אותי לעולם. וככל שתעשה בי דברים גרועים יותר, כך הביטחון שלי שתישאר איתי יגבר". מהצד השני, הסדיסט מעביר את המסר הבא לבן זוגו המזוכיסט: "אני אעשה איתך ככל העולה על רוחי, כי שנינו יודעים שלעולם לא תעזוב. העובדה שאני עושה איתך מה שבא לי ואתה לא עוזב, היא ההוכחה לכך".
פוזיציות כגון אלו הופכות את האחר לצפוי ולמוכר בעינינו. אדם שעסוק בלרצות את בן זוגו הוא אדם שאינו יכול להפתיע את בן זוגו, כפי שאדם שעסוק בלשלוט בבן זוגו אינו מסוגל להשאיר שום מרחב לבן זוגו להפתיע אותו. היחסים הרגשיים הופכים לצפויים, שבלונים ובטוחים. אך כאשר הכול ברור לנו בבן זוגנו, אנו בעצם בוחרים בשתיקה בהסכמה על פני תשוקה (אותה שתיקה בין בני זוג היושבים משועממים יחד במסעדה), ובביטחון מדומה על פני ריגוש.
"כאשר הכול ברור לנו בבן זוגנו, אנו בוחרים בשתיקה בהסכמה על פני תשוקה, ובביטחון מדומה על פני ריגוש"
בפועל - הביטחון האמיתי בקשר נובע מתוך מה שקורה בין בני הזוג במשא ומתן הרגשי הייחודי להם, ולא מתוך התרגלות והיכרות או מתוקף חוזה הנישואים שלהם. להכיר, לדעת, או לתפוס את האחר באופן מאוד מסוים הוא בעצם הניסיון להשיג בעלות מלאה על האחר. הבעיה היא שהתשוקה עובדת כך שתמיד נרצה הרבה יותר את מה שמעבר להשגתנו. המשאלה לדעת את האחר עד סופו היא בעוכרינו, ובאותה מידה היא בלתי אפשרית, כפי שכבר ראינו.
מאיר אריאל ז"ל שר באחד משיריו, "אני לא יכול להקיף אישה שלוש מאות שישים מעלות. תמיד יש סדק דרכו היא יכולה להתגלות...". מאיר אריאל הבין משהו על יִצְריות ותשוקה ועל חשיבותם של סדקים בתפיסה שלנו. לא לדעת מישהו עד תום, להיות מופתע ממנו שוב ושוב, הוא חלק מהותי במשימה של שימור התשוקה לאורך שנים, כפי שהמשאלה לשלוט באחר דרך ידיעתו המלאה היא התקפה על אותה תשוקה.
למעשה, איש או אשת חלומותינו הוא אותו אדם שבו בזמן אנו גם מכירים אותו וגם לא מכירים אותו, ושאנו לא מתייחסים אליו כמובן מאליו מתוקף ההיכרות שאנו חושבים שיש לנו איתו. לא פעם בגידה, גילוי של פנטזיה מינית, היכולת לעמוד מול בן זוגנו או פלירטוט, סודקים את הידיעה וההכרה המוחלטת שלו לגבינו, ומאפשרים לנו להיות יותר חופשיים לעשות איתו דברים אחרים מבדרך כלל. על הדרך לשם - בטור הבא.
רועי צור הוא מייסד "דרך הקשר – הבית לטיפול במערכות יחסים" העוסק בטיפול פרטני, טיפול זוגי וטיפול אונליין.
