כשגדעון לב החליט בספטמבר האחרון להעלות סרטונים שלו לטיקטוק, הוא לא שיער לרגע שהוא יתפרסם בתור "ניצול השואה שנלחם באנטישמיות". זה היה בסך הכל ניסיון שלו ושל זוגתו, ג'ולי גריי, לקדם את הספר המשותף שהוציאו. אבל במשך שנותיו הארוכות, לב כבר למד שהחיים תמיד יכולים להפתיע. וכך הוא מצא את עצמו, בסוף העשור התשיעי לחייו, הופך לכוכב רשת עם קרוב לרבע מיליון עוקבים, ומנהל זוגיות עם אישה שצעירה ממנו ב-30 שנה, זוגיות שהוא מכנה "נס".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
לב (87) וגריי (57) הכירו לפני חמש שנים. הוא אלמן (מאשתו השנייה), אב לשישה ילדים וסב ל-15 נכדים ושתי נינות. היא ילידת קליפורניה, גרושה פלוס שני ילדים בוגרים, שעלתה לארץ חמש שנים לפני כן. לב (שאחרי השואה גדל בקנדה) העלה את זיכרונותיו על הכתב באנגלית וחיפש עורך כדי להפוך אותם לספר. במהלך חיפושיו המליצו לו על גריי, אבל אז קרה משהו אחר: כנגד כל הסיכויים הם התאהבו. כך נולד ספרם The True Adventures of Gidon Lev, שלמעשה מספר על תהליך הפגישה וההתאהבות שלהם ובמקביל משלב חלקים מזיכרונותיו.
לב נולד כפיטר וולפגנג לאו, בקרלובי וארי שבצ'כיה, בן יחיד להוריו. כשהיה בן חמש וחצי פלשו הגרמנים לעיר, והוריו, יחד עם סבו, עברו לפראג בתקווה ששם יהיה טוב יותר. זמן קצר לאחר מכן הגיעו הגרמנים גם לשם. "הם החרימו ליהודים את חשבונות הבנק והורו להם למסור כל רכוש בעל ערך", מספר לב. "סבי נהג לקחת אותי מדי יום לגן שעשועים להתנדנד בנדנדה. יום אחד הגענו, וסבא אמר לי שתלו בגן שלט שאומר שליהודים אסור להשתמש במתקנים. התחלתי לבכות. לא יכולתי להבין".
בנובמבר 1941 הודיעו הגרמנים ליהודים בעיר שהם מפנים אותם למקום מגורים חדש. "לא ידענו כמובן שמדובר במחנות", אומר לב. אביו וסבו נלקחו ראשונים למחנה הריכוז טרזיינשטט, "ולנו אמרו שנתאחד איתם במקום החדש". לב ואמו, יחד עם אלפי נשים וילדים נוספים, נלקחו למחנה בהמשך. האיחוד המיוחל עם אביו לא היה כמו שדמיין. "כשהגענו, הגרמנים אמרו לנו, 'אם אתם רוצים לראות את האבות והבעלים שלכם, תציצו מחר בשש בבוקר מהחלון'. הסתכלנו בבוקר מבעד לחלון המסורג, והצלחתי לראות את אבא שלי צועד בשורה יחד עם עוד עשרות גברים. כל הילדים שזיהו את האבות שלהם התחילו לצעוק 'אבא, אבא', אבל הגרמנים לא נתנו לגברים להסתכל בחזרה. מי שהסתכל קיבל מכות".
במהלך שהותו במחנה זכה לב לראות את אביו רק עוד פעמיים. את סבו, שבדיעבד נודע לו שנפטר זמן קצר אחרי שהגיע למחנה, לא ראה שוב. לב ואמו שהו בטרזיינשטט במשך ארבע שנים, עד סוף המלחמה ב-1945. הוא היה אחד מ־92 הילדים ששרדו במחנה, מתוך 15 אלף ילדים. "חלקם מתו מרעב ומחלות, ואחרים נרצחו", הוא אומר בכאב.
אחרי השחרור הוא ואמו חזרו לפראג וקיוו להתאחד עם אב המשפחה. אבל אז התברר שהאב לא שרד. "גילינו שב-1944 אבי נשלח לאושוויץ. בהתחלה חשבנו שהוא נפטר בצעדת המוות, אבל אחרי בירור ב'יד ושם' התברר שהוא מת עוד קודם, אחרי שערכו בו ניסויים".
כשהיה בן עשר, קרובת משפחת אמריקאית סידרה לו ולאמו אשרת כניסה לארצות-הברית. הם חיו עמה שנה בברוקלין ובהמשך עברו לקנדה. אמו נישאה בשנית, "לבחור שהכירה עוד לפני המלחמה, שאיבד גם הוא את אשתו ואת בנו היחיד בשואה. עברנו להתגורר איתו".
כבר כנער, לב הפך לציוני נלהב. בגיל 25 עלה לישראל והשתקע בקיבוץ הזורע. הוא התגייס לצה"ל, ואחרי השחרור עבד בקיבוץ ברפת ובמקביל כמדריך לריקודי עם. בגיל 30 הכיר את אשתו הראשונה, שממנה נולדו לו שני ילדים. אחרי שבע שנות נישואים התגרש, ואז הכיר את סוזן, עולה חדשה מניו-יורק. הם נישאו, הביאו לעולם ארבעה ילדים, ובהמשך עברו לחיות תקופה באנגליה, שם הציעו ללב עבודה בחברת מכוני חליבה. כעבור שנתיים חזרו לישראל והשתקעו בנצרת-עילית.
"לי ולסוזן היו נישואים ארוכים ומאושרים", מספר לב, "עד שב-2012 היא נפטרה מסרטן הריאות. זה היה שוק עבורי. כשהיא חלתה, אני כבר הצלחתי לנצח את הסרטן פעמיים. בהתחלה היה לי במעי הגס ובהמשך בשלפוחית השתן. הייתי בטוח שגם היא תשרוד, אבל שנה אחרי הגילוי היא נפטרה".
לדברי לב, בזמן שגססה, ביקשה ממנו אשתו שלא יישאר לבד. ארבעה חודשים אחרי מותה הבין שבאמת קשה לו לחיות בלי זוגיות. "היה לי חבר גרוש שסיפר לי שהיום יש כל מיני אתרי היכרויות, והוא פתח לי פרופיל בג'יי דייט. היו לי בעיקר קשרים קצרים שנמשכו חודש-חודשיים, אבל כשהכרתי את ג'ולי כבר הייתי בקשר של שנה עם גרושה בת גילי. לא גרנו יחד, וזה גם לא היה קשר טוב. לא הייתי מאושר".
גריי נולדה בעיירה בקליפורניה למשפחה ממוצא נוצרי. בגיל 22 נישאה לבחור יהודי שעבורו שמחה להתגייר ("כי הוקסמתי מאוד מהדת היהודית"). היא הביאה לעולם בן ובת, ובמשך שנים עבדה ככותבת דעות במגזינים שונים, שביניהם "הפינגטון פוסט". בגיל 37 התגרשה, עברה ללוס-אנג'לס, והחלה להתברג בתעשיית הבידור. "עבדתי כ'מנתחת סיפורים'", היא מספרת. "התפקיד שלי היה לקרוא תסריטים עבור סוכנים וחברות הפקה וליידע אותם לאיזה תסריט יש פוטנציאל להפוך לסרט מצליח".
ב-2007 ביקרה לראשונה בישראל והוקסמה. "חברה שלי שעברה במסגרת העבודה לירושלים הפצירה בי לבוא לבקר. בהתחלה היססתי. חשבתי שישראל היא סתם מדינה חמה וסוג של חור. אבל בסוף השתכנעתי והתאהבתי בה מיד. בלוס-אנג'לס עבדתי בלי הפסקה, ובישראל הרגשתי סוג של שקט. גם אהבתי מאוד את האנשים. הרגשתי שאני נמצאת בכוכב אחר".
גריי: "מעולם לא פגשתי לפני כן ניצול שואה, אבל הוא היה כל כך עליז ומקסים. הוא התחיל לספר לי על חייו, וכל הזמן רק חשבתי לעצמי: הוא כל כך מתוק"
מאז, אחת לכמה חודשים המשיכה לבקר בישראל, עד שב-2012, אחרי שכבר נמאס לה מהוליווד, החליטה לעשות עלייה. "עברתי לגור בתל-אביב, ובהתחלה חשבתי להתברג בתעשיית הבידור בישראל, אבל מהר מאוד הבנתי שהשפה אינה המכשול היחיד שלי. בעוד שבלוס-אנג'לס כולם ידעו מי אני, בישראל אף אחד לא שמע עליי".
כדי להתפרנס החלה גריי לעבוד בעריכת ספרים עבור סופרים באמריקה ("היום אפשר לעשות הכל דרך המייל") וקצת עבור סופרים ישראלים שכתבו באנגלית. לפני חמש שנים הכירה כך את לב, שכאמור, רצה להוציא ספר על חייו וחיפש עורך. "עורכת ספרים ישראלית שהכירה אותי נתנה לו את המספר שלי", היא מספרת. "הוא התקשר אליי, סיפר שהוא ניצול שואה ושבמהלך השנתיים האחרונות העלה את זיכרונותיו על הכתב. ממש לא התלהבתי".
למה?
"כי ידעתי שלא יהיה לזה שוק. חשבתי לעצמי, 'נו, עוד בחור זקן שכתב את זיכרונותיו. אפילו אם הוא ניצול שואה, מי ירצה לקרוא את זה? כבר היו כל כך הרבה סיפורים כאלה'. אבל הוא נשמע כל כך נחמד בטלפון, ומאחר שהוא בכל זאת ניצול שואה, כשהוא שאל אם אני יכולה להיפגש איתו לקפה, הרגשתי שאני לא יכולה לסרב".
באותה תקופה עברה גריי לגור ברמת־גן, עיר מגוריו של לב, והם קבעו בבית קפה שקרוב לשניהם. "כשגדעון הגיע, הוא ממש לא היה מה שציפיתי", היא נזכרת. "מעולם לא פגשתי לפני כן ניצול שואה, אבל הוא היה כל כך עליז ומקסים. הוא התחיל לספר לי על חייו, וכל הזמן רק חשבתי לעצמי: הוא כל כך מתוק. איך אני אגיד לו שאני לא יכולה לעבוד איתו על הספר? איך אני יכולה לדחות אותו? אז בסיום הפגישה פשוט אמרתי לו שאני לא עורכת ספרים אוטוביוגרפיים, שזה פחות התחום שלי".
ומצד שני, הנה אתם יחד והוצאתם ספר.
"למרות שידעתי שאין לי עניין לעבוד איתו על הספר, נהניתי מאוד מהשיחה איתו. הוא היה מאוד מצחיק, חכם ומעניין. אמנם גרתי כבר חמש שנים בישראל, אבל עדיין הרגשתי די בודדה פה, והוא גר קרוב אליי. עוד לא חשבתי עליו אז מבחינה רומנטית, אבל כן חשבתי שאנחנו יכולים להיות חברים. לכן אחרי כמה ימים התקשרתי אליו ושאלתי אותו אם מתחשק לו להיפגש שוב לקפה".
גדעון, מה אתה חשבת עליה אחרי הפגישה הראשונה?
"דבר ראשון, הייתי נפעם מהפתיחות ומהגישה החיובית והזורמת שלה. במידה מסוימת היא הזכירה לי את סוזן, אשתי שנפטרה. התלהבתי ממנה מאוד. חשבתי שמדובר באישה חכמה, יפה, חברותית וכנה. למרות שהייתי אז בזוגיות, הרגשתי שהייתי מאוד שמח לקשר רומנטי איתה. מצד שני, בכל זאת הייתי מבוגר ממנה ב-30 שנה. היה לי קשה להאמין שהיא תרצה בזה".
עד שהיא התקשרה אליך?
"כן. גם אז עוד לא הייתי בטוח שהיא מעוניינת בי בצורה הזו. אבל כמובן שמחתי מאוד להיפגש איתה שוב".
גריי: "אני זוכרת שהתקשרתי ושאלתי, 'תרצה להיפגש לקפה?', והוא ענה, 'תני לי רק לנעול נעליים'. אמרתי לעצמי 'וואו, לא התכוונתי בדיוק ברגע זה'. אבל זה מה שאני אוהבת בגדעון וזה בדיוק מה שיש לנו במשותף. כשאנחנו רוצים משהו, אנחנו עושים אותו מיד".
לב: "אנחנו דומים בהרבה מובנים".
גריי: "במהלך הפגישה השנייה, גדעון שוב לא הפסיק לדבר על הספר שהוא רוצה להוציא לאור. בסוף אמרתי לו, 'אתה עשיר? כי אם אתה מיליונר, אין בעיה. אני אקח ממך את הכסף ואערוך עבורך את הספר. אבל אני יודעת שאתה לא, וחבל סתם להוציא על זה כסף. אף אחד לא יקרא אותו'. אבל גדעון לא טיפוס שמוותר. הוא אמר לי, 'אני גר ממש מעבר לפינה. אולי תבואי אליי הביתה ואני אראה לך לפחות חלקים ממה שכתבתי?'. אז באתי לדירה שלו".
ככה לבוא לבית של גבר?
"לא ראיתי בו שום איום (צוחקת). הוא היה בעיניי איש מבוגר, נעים ונחמד".
סבא חביב?
"אז זהו. אני מודה שלא ראיתי בו סבא. הוא כן היה מושך בעיניי. בסוף הפגישה השנייה, כשהייתי אצלו בבית, אפילו התנשקנו".
לב (בחיוך): "אני יזמתי. עדיין לא הייתי בטוח אם ג'ולי בעניין, אבל החלטתי לקחת סיכון. אמרתי, 'מקסימום היא תגיד שהיא לא רואה אותי באופן הזה'. אם אתה לא מנסה, אתה לא יכול להצליח".
גריי: "ואני חשבתי, למה לא בעצם? יש לו עיניים כחולות משגעות, הוא מצחיק אותי, כיף לי לדבר איתו. לפניו, אגב, תמיד יצאתי עם גברים צעירים ממני, כי הם היו יותר מלאי חיים. אבל אז חשבתי: אז מה אם הוא מבוגר ממני ב־30 שנה? הוא לגמרי מלא חיים, וזו לא צריכה להיות סיבה. מה גם שבעיניי הוא נראה עשר שנים צעיר מגילו".
בכל זאת, יש הבדל בין לצאת עם גבר שמבוגר ממך ב־30 שנה ונראה צעיר לגילו כשאת בת 20, לעומת כשאת בת 50 והוא בן 80.
"הרבה אנשים אמרו לי את זה, אבל אני פשוט לא ראיתי אותו בצורה כזו: כ'קשיש'. תמיד ראיתי את הרוח הצעירה שלו בעיניו הכחולות".
מה בנוגע לעובדה שעקב גילו הזמן לא בדיוק לטובתכם?
"ברור שחשבתי גם על זה. שגדעון יכול למות עוד יום, עוד חודש, עוד שנה. אני עדיין חושבת על זה מדי יום ולפעמים גם בוכה בגלל זה, אבל בסופו של דבר, בכל פעם שאת פוגשת מישהו, את יכולה לנמק למה לא. להגיד 'הוא זקן, אז הוא יכול למות בקרוב', 'הוא חתיך, אז הוא עלול לבגוד'. בנקודה זו בחיי הרגשתי שפגשתי מישהו שיש ביני לבינו דבר כל כך מיוחד, ולא רציתי לוותר על זה. כל יום שלי עם גדעון הופך את חיי לעשירים וטובים יותר. הגישה שלי היא לקחת כמה ימים כאלה שאני יכולה, וכשהוא ימות אהיה עצובה, אבל אמשיך הלאה".
גדעון, בזמן שנישקת לראשונה את ג'ולי, עוד היית בכלל בזוגיות!
לב: "נכון. אחרי הפגישה הראשונה שלי עם ג'ולי סיפרתי לאותה בת זוג עליה, שנפגשתי עם מישהי שאולי תערוך לי את הספר. בת הזוג זלזלה. היא אמרה, 'היא בטח רק רוצה ממך כסף או משהו אחר'. אז אחרי הנשיקה שלי עם ג'ולי החלטתי שאני לא יכול להמשיך יותר את הקשר. התקשרתי אליה ואמרתי לה, 'צדקת. היא באמת רוצה משהו אחר'. היא התעצבנה וטרקה לי את הטלפון. זה אולי נשמע נורא מצדי, אבל חשוב לי להבהיר שהייתי מאוד אומלל איתה. ג'ולי היא נס".
אחרי הפגישה השנייה חזרה גריי לביתה וחשבה מה בכל זאת היא יכולה לעשות למען ספרו של לב. "הייתי חברה בקבוצת פייסבוק של נשים כותבות, סופרות ועיתונאיות של המגזינים הכי נחשבים בעולם. כתבתי פוסט. סיפרתי שהכרתי ניצול שואה מקסים שכתב את זיכרונותיו ורוצה להוציא ספר. שאין לו מספיק כסף, ולי אין מספיק זמן. באופן מפתיע, הפוסט קיבל מאות תגובות. יותר מ־200 נשים התנדבו לעזור ולקחת חלק. אחת התנדבה לערוך כמה פרקים, אחרת לראיין את גדעון. פתאום עלה לי רעיון: במקום להוציא את הספר של גדעון - לכתוב ספר על איך מוציאים את הספר של גדעון. ככה יש סיפור מיוחד".
לב: "מאז אני וג'ולי התחלנו להתראות יותר ויותר. עבדנו על הספר, וגם התחלנו לאכול ארוחות משותפות ולצפות יחד בסרטים".
כשלכל זה התווספו עניינים אינטימיים.
גריי (צוחקת): "הו, כן. גם התמזמזנו".
לב: "אחד הדברים שגרמו לי להיות כל כך מוקסם מג'ולי לא היה רק העובדה שנמשכתי אליה חיצונית, אלא כי כל כך אהבתי לשוחח איתה. היינו מאוד פתוחים אחד עם השני. דיברנו על הכל. כעבור שלושה חודשים כבר הצעתי לה לעבור לגור איתי".
גריי: "אני לא רוצה להרחיב יותר מדי על היחסים האינטימיים בינינו, זה פרטי וזה שלנו. אבל אני יכולה להגיד בוודאות שהיחסים בינינו מאוד עמוקים ורומנטיים. בהתחלה לאנשים באמת היה קשה לאכול אותנו, להבין למה אנחנו יחד כשיש פער גילים כזה גדול".
כולל המשפחות של שניכם?
גריי: "בהחלט. הילדים שלי התקשו להבין, וגם הילדים של גדעון ממש לא קיבלו את זה טוב בהתחלה".
לב: "הם כבר מכירים אותי. הם יודעים שאני כל הזמן עושה דברים משוגעים. אני למשל יכול להחליט באמצע הלילה שאני יוצא לקמפינג. אז הם חשבו שזה עוד אחד מהשיגעונות שלי".
גריי: "גדעון הוא קצת כמו ילד בגוף של מבוגר. משהו שאני מאוד אוהבת, אבל זה לא תמיד קל כשזה אבא שלך. גם היו לו כמה נשים לפניי. הילדים שלו חשבו שאני השיגעון החדש של אבא שלהם ושעוד מעט גם אני איעלם".
זה בטח הרגיש לא נעים.
"מאוד. גדעון כל הזמן ביקש ממני שאבוא איתו למפגשים המשפחתיים ולא רציתי. אמרתי לו שאני לא מרגישה שם בנוח, אבל הוא התחנן. אמר שהוא לא רוצה ללכת לבד. הרבה פעמים פשוט ישבתי שם בצד והרגשתי רע".
לב: "עברו כמה שנים טובות עד שהילדים של שנינו קיבלו והבינו את הקשר, אבל עכשיו הם לגמרי תומכים בנו".
גריי: "אני חושבת שזה קרה בעיקר הודות לקורונה. במהלך השנתיים שהיינו רוב הזמן בסגר, הילדים שלו פתאום הבינו שיש להם מזל. שהם לא צריכים לדאוג לאבא שלהם כי הוא לא נמצא לבד, שיש כל הזמן מישהי איתו בבית שאוהבת אותו ומטפלת בו. בנוסף, בדיוק לפני שנתיים יצא לאור הספר שלנו. אחרי שהם קראו אותו, הם הבינו יותר מי אני. הספר גם מתאר את תהליך ההתאהבות שלנו. אחד הבנים של גדעון אמר לי אחרי שהוא קרא אותו, 'בא לי לחבק את שניכם'".
אחרי שספרם יצא לאור, החלה גריי בפעולות השיווק שלו. "ניסיתי בדרכים המקובלות", היא אומרת. "למשל, שלחתי אותו לכל מיני תחרויות (הספר זכה בין היתר בפרס הספר הטוב ביותר לשנת 2020 של מגזין "קירקוס", י"מ). עד שלפני כמה חודשים קראתי במגזין אמריקאי שיותר ויותר סופרים נכנסים היום לטיקטוק כדי לפרסם את עבודתם. לפני כן מעולם לא היה לי טיקטוק, אבל אני מאוד טכנולוגית. הורדתי את האפליקציה ופתחתי חשבון. במקור, רציתי פשוט להעלות סרטונים מצחיקים שנותנים הצצה לזוגיות שלנו ועל הדרך לקדם את הספר".
איך זה הפך לחשבון שמתמקד בנושא השואה?
"זו הייתה התקופה שבה התחילו הדיבורים נגד החיסון לקורונה. אני וגדעון שמנו לב, בעיקר דרך סרטונים בטיקטוק, שיותר ויותר אנשים בעולם משווים את מתן החיסונים לשואה ושיש שם גם הרבה מאוד סרטונים אנטישמיים. זה הכעיס מאוד את שנינו, ואמרנו שאנחנו חייבים לייצר סרטונים שיוצאים נגד זה. וכך, בלי לתכנן את זה בכלל, הפכנו לאקטיביסטים".
בחשבון הטיקטוק המצליח של השניים (thetrueadventures) הזוכה למיליוני צפיות, אפשר למצוא את לב עונה למי שמשווים את החיסונים לשואה, מגיב לסרטונים אנטישמיים, וגם עונה על שאלות של העוקבים על סיפורו האישי. בסרטונים אחרים הוא פשוט רוקד.
יש עוד ניצולי שואה בטיקטוק?
גריי: "מלבד גדעון יש עוד שניים. הראשונה היא לילי אברט, ששרדה את אושוויץ, והתחילה בטיקטוק שנה לפנינו. היא בת 98, גרה בלונדון, והנכד שלה מתחזק עבורה את החשבון. בעקבות גדעון, ניצולת שואה אחרת בשם טובה פרידמן, שגרה בניו-יורק, פתחה גם כן חשבון בעזרת הנכד שלה. אני חושבת שזה נהדר. זו דרך מצוינת להעביר לדור הצעיר את מה שקרה".
גדעון, היית מאמין שבגיל 87 תהפוך לכוכב רשת?
"מעולם לא חלמתי או דמיינתי דבר כזה, אבל אני נהנה מאוד. אין ספק שאני ההוכחה שאף פעם לא מאוחר. יכול להיות מאוחר רק כשאתה בקבר, ומאז שהייתי ילד, אני מנסה להימנע מהרגע הזה עד כמה שאני יכול".
פורסם לראשונה: 09:45, 25.01.22
