זו אחת השורות המוכרות והיפות שיצאו מהרפרטואר העשיר של דודו טסה. "עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה", שר טסה ב"בסוף מתרגלים להכול", ובעצם פונה לכל אחד מאיתנו. זה הרי משפט שפגש את רובנו בשלבים שונים של החיים כשניסינו לעשות סוג של מנטורינג לעצמנו לפני רגעים מכריעים, שבהם הרגשנו איך החלומות שלנו עומדים להיכנס למגירה בגלל כניעה לכוחות חיצוניים שנראו חזקים מאיתנו. יש בו העצמה, יש בו התכוננות לקראת המפגש עם החשש, יש בו הכנה לכך שהתוכניות שלנו יקרסו, יש בו שאיפה להגשמה, ויש בו את השילוב של כל הדברים האלה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
אבל אולי ברובד מעט חבוי יותר, זו שורה על החשש המצמית מדחייה. אנחנו רוצים להאמין שהחשש הזה לא מנהל אותנו ומנסים להילחם בו כשהוא דופק בדלת, להכניס אותו מהר למגירה לפני שהחלומות ייכנסו אליה. כי מה כבר יכול להיות אם ניכשל, אנחנו אומרים לעצמנו, מה כבר יקרה אם נקבל לשם שינוי "לא". כבר קיבלנו אותו בעבר לפני שהגיע ה"כן", וכשעיקמנו את הרגל בשיעור ספורט ביסודי ההורים לימדו אותנו שמה שלא הורג מחשל.
"בסוף מתרגלים להכול", שיר על פחד מדחייה בכלל?
רק שמה לעשות - לקבל "לא", גם בעידן שבו חוויות של אודישנים כושלים וריאיונות עבודה מביכים משותפות יום-יום ברשתות החברתיות, זה עדיין לא נעים. הכישלון המפואר הוא עדיין משהו שנעדיף לשמוע בשיר של טסה ולא לפגוש בעצמנו, מה שגורם לנו להימנע מהרבה דברים שמאוד היינו רוצים, ופשוט ויתרנו עליהם בגלל הסיכון שכרוך בהם.
זה מפחיד לגשת לבחור הגבוה ויפה התואר שעומד שם בבר ולהציע לו לצאת איתך לבירה, כי אתה מסתכל עליו כבר יותר מדי ערבים ופשוט מתבייש לגשת אליו, מהחשש שידחה אותך ויחזיר אותך לחברים שלך עם הזנב בין הרגליים. כן, זה מפחיד לגשת לבוסית ולבקש העלאה שאת בטוחה שמגיעה לך, כי את עובדת מצטיינת שמקבלת הערכה במילים אבל לא במעשים, והגיע הזמן לתרגם את המחמאות לבונוסים. כן, זה מפחיד לבקש עזרה כספית מההורים בחודשים לחוצים כלכלית, כשמרגישים את המינוס נושף בעורף. וזה מפחיד לעמוד יחד עם כל החברים בבית הספר בשיעור הספורט, רגע לפני ששניים עושים "כוחות" ובוחרים את הקבוצות שלהם, ולגלות שאתה היחיד שלא נבחר לאף קבוצה.
החיכוך הזה עם ה"לא" מייצר אצל כל אחד תחושות שונות ומורכבות. את חלקנו הוא מכווץ ממבוכה, את חלקנו הוא מדרבן להצלחה, ועבור אחרים הוא פשוט מפחיד מכדי שנוכל להתמודד איתו. עד כדי כך מפחיד, שרק עצם המחשבה שה"לא" הזה יעז להתקרב לטריטוריה שלנו גורמת לנו לקפוא - לוותר על ההתקדמות ההכרחית במסלול החיים, בכל המישורים שלהם – ולהעדיף את האופציה הפחות עדיפה בהכרח של החמצה. שזה כבר נוגע לפחד מסוג אחר, אבל לא לשם כך התכנסנו היום.
לכן רבים נתקעים בשלב שבו צריך לעשות מעשה ולקפוץ למים העמוקים. "מבנה המוח הוא כזה שבחלק מאוד פרימיטיבי יושבת חרדה, פחד שמשהו לא נעים יקרה. בחלק פחות פרימיטיבי יש אזור חזק של רגש שקשור בעיקר לחברות: האם יאהבו אותי או לא, האם יקבלו אותי או לא, האם אצליח מול אחרים או לא", מסביר ד"ר אילן טל, פסיכיאטר מומחה ומנהל מרכז ד"ר טל לתמיכה רגשית ונפשית. "מעליו יושב האזור האינטלקטואלי שמעבד מידע: מה השעה, איזה יום היום. מכיוון שאנחנו כל כך מותני חברות, ומכיוון שאנחנו גם יצורים אינטלקטואליים, אנחנו יכולים להפעיל את מערכת החרדה רק באמצעות דמיון. לא צריך ממש דחייה בפועל. אנחנו יכולים לדמיין שהבוס יגיד לנו לא, שנרגיש דחייה, וזה יעורר את המערכת הפרימיטיבית יותר למשהו חרדתי שיתפרש על ידינו כמסוכן. אני מבקש מהבוס משהו, הוא יגיד לי לא, סימן שהוא לא חושב שאני שווה, וזה מאוד מסוכן ואני מתחיל לפחד מזה".
עכשיו קחו את החשש הזה שעושה ספרינטים במוח, תיזכרו בביקור האחרון שלו אצלכם, ותבינו למה הרעיון של לספוג דחייה טקסטואלית, שאינה פנים מול פנים, עשוי להכאיב פחות. כך גם תבינו למה קשה לנו במיוחד עם העניין הזה של דחייה פנים מול פנים, ולמה סיטואציות נפיצות – כמו בקשת העלאה או הצעה בעלת גוון רומנטי לבחור/ה שמוצאים חן בעינינו – נעדיף לנהל לפעמים במיילים או בהודעות, גם אם זה לא תמיד מתאים לכובד הנושא שעליו נרצה לדבר. ריבוי האפשרויות ליצירת קשרים וירטואליים משחק תפקיד משמעותי בהקשר הזה (היי טינדר), וכאילו מזמין אותנו לחסוך מעצמנו את הדחייה בארבע עיניים.
"ככל שזה לא רק מדומיין, אלא גם מדומיין בתחושות פיזיות - אני אראה אותו, אני אשמע אותו - כלומר ככל שנוספות לזה יותר תחושות וזה לא משהו ערטילאי ולא ידוע, אז הרבה פעמים החרדה היא הרבה יותר מוחשית ומורגשת", מוסיף ד"ר טל. "חרדה שמורגשת באופן מוחשי גם מלווה בסימנים גופניים של חרדה, דפיקות לב, הזעה, קוצר נשימה, חנק. מספיק אפילו לדמיין איזה פרצוף יעשה הבוס כדי להתחיל להרגיש לא טוב בגוף שלנו".
וזה בעייתי, כי באופן אירוני הפחד מדחייה עלול להפוך, יש מי שמאמין, לסוג של נבואה שמגשימה את עצמה. זה קורה כי חוסר הביטחון העצמי שעליו מושרש הפחד הזה עשוי להגביר את הסיכוי שלנו לקבל דחייה. מחקר שנערך בעבר הראה שביטחון עצמי חשוב כמעט כמו אינטליגנציה בקביעת רמת ההכנסה שלנו.
אז מה המנגנון שעומד מאחורי הפחד הזה? והאם בכלל אפשר לפרק אותו לגורמים? פרופ' יאיר בר חיים מבית הספר למדעי הפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב מסביר, ומבקש להבהיר הבדל חשוב בין שני מושגים דומים אבל שונים כשמתחילים לדבר על דחייה: פחד וחרדה.
"רוב האנשים מפחדים מדברים שיכולים להשפיע עליהם", אומר פרופ' בר חיים. "דחייה זה אחד מהם. זה פוגע בדימוי העצמי שלהם, פוגע בהשגת המטרות שלהם. יש סיכון בפעולות כאלה. כל עוד זה פחד, זה דבר די טבעי. זה עוזר לנו להתכונן לאירוע: נגיד, אם אתה מגיע לבקש העלאה מהבוס, יש אופציה שלא תקבל אותה, אתה חושש – וזה עוזר לך להתארגן. תוכל להכין את עצמך מראש ללמה מגיעה לך העלאה, למה אתה מועיל, להתלבש יותר יפה, או למשל להיות בגרסה הטובה ביותר שלנו בדייט, לשפר את הסיכויים שלך. זה הדבר הנורמטיבי בפחד, ככה זה עובד, וזה עוזר לנו להתכונן.
"איפה מתחילה הבעיה? כשהפחד הזה עובר לחרדה יותר כללית ומשתקת, שגורמת לאנשים להימנע מלעשות את הפעולות האלה, לסבול באופן קשה ממהלך כזה ולוותר עליו. לזה קוראים חרדה חברתית, הפרעה פסיכולוגית מוכרת. יש בערך 10%-12% מהאוכלוסייה שיסבלו לאורך החיים שלהם מהפרעת חרדה חברתית. הרכיב הקובע שם הוא לא התחושות האלה של חשש מדחייה וחשש מזה שיחשבו שאתה לא מוצלח, או לא בסדר, אלא שזה מביא לפגיעה קשה בתפקוד. אנשים עם הפרעת חרדה חברתית יימנעו מסיטואציות חברתיות, במיוחד מסיטואציות שיפוטיות כלפיהם, וזה ישפיע על היכולת שלהם לצאת לדייט ואפילו לעבוד בסביבה חברתית".
באופן מוזר למדי, במשך שנים רבות לא הרבה פסיכולוגים צללו לעומק הנושא הזה - אבל ככל שהם חפרו בו, נמצאו עדויות מפתיעות לכך שכאב מדחייה ומהדרה לא שונה בהרבה מהכאב שמסבה לנו פגיעה פיזית. לדחייה, כך נמצא, יש באופן ברור השלכות חמורות על מצבנו הפסיכולוגי: היא יכולה להשפיע על הבריאות שלנו, ואפילו להגביר תוקפנות. במאמר של קירסטן ווייר, שפורסם באתר האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה, מוזכר מחקר מעניין שנערך בשנת 2003 על ידי מארק לירי, פרופ' לפסיכולוגיה ומדעי המוח באוניברסיטת דיוק, ובו נבדקו 15 מקרים של תלמידים שביצעו ירי בבתי ספר. כולם מלבד שניים סבלו מדחייה חברתית.
ד"ר אילן טל: "אם אני אבקש העלאה או לא, זה אפילו לא העניין. אם כל היום יתנגן לי בראש שאקבל 'לא', אז סבלתי והגעתי לבקשה הזאת בשארית כוחותיי ובלי שום חשק. אז קודם כל זו עבודה בראש, ואז יש את העבודה על ההתנהגות. אם יש משהו שאני נמנע ממנו, אז צריך לאט-לאט, אבל ממש לאט, להפחית את ההימנעות. כלומר, אם אני מפחד אני לא אתחיל מלבקש העלאה ממש גדולה. אני אתחיל קודם כל בסיטואציה שבה אני אדבר פנים מול פנים עם הבוס - זו לא העלאה אבל עדיין אני מצליח להתגבר על הפחד באיזשהו אופן כי הוא לא כזה חזק - מתרגל לזה ועובר לדבר הבא"
אולי הסיבה לכך שחוויית הדחייה צורבת כל כך היא שהצורך שלנו בקבלה בחברה הוא עניין הישרדותי. אנחנו צריכים כל הזמן אישור סביבתי לעבודה הטובה שלנו, למראה שלנו, ליכולת שלנו למצוא חן בעיני אחרים. הצורך להשתייך הוא צורך בסיסי, והגיוני שנרצה להגן על עצמנו במצבים שבהם אנחנו חשים מאוימים. אבל עד כמה הפחד מדחייה פנים מול פנים הוא באמת מחסום בעידן שבו אנחנו רגילים לנהל נתח נכבד מהתקשורת שלנו באמצעות מסכים?
"זה שעברנו למסכים לא אומר שאנחנו לא מתעסקים באותם דברים – בודקים לייקים, שיתופים, מה עשו, מה אמרו", מזכיר ד"ר טל. "זה הפך להיות מאיך הבוס נראה לאיזו מילה הוא כתב. במובן הזה גם להבין אנשים שמדברים אלינו, את גון ההקול שלהם ואת הסיטואציה החברתית פנים מול פנים זה יותר קשה, אנחנו פחות נמצאים בה ופחות מתורגלים בה, ואז היא הופכת להיות יותר מאיימת. מאז הקורונה יש לנו אפשרות להימנע מלהיפגש פנים מול פנים. אם יש לי חרדה אפריורית ממפגש כזה, וההתנהגות הדיגיטלית החדשה מאפשרת לי הימנעות, ההימנעות לכשעצמה תחמיר את הפחד".
"בטקסט תמיד אתה יכול להשתבלל חזרה לפינה שלך, ובטקסט אנשים יכולים להיות יותר מבוקרים", מזכיר פרופ' בר חיים. "יש בזה משהו יותר מעודן ויותר מוגן. הבן שלי הצעיר, בן 18, אומר לי: 'אני לא מבין למה צריך פנים מול פנים'. אבל איכשהו בסוף השאלה היא מה המטרה. אם אתה רוצה להכיר מישהו, ואחרי זה לבלות איתו, ושהקשר יתפתח ויעמיק לכדי קשר רגשי וזוגי עם כל המשמעויות של זה, בסוף צריך להיפגש. אם יש עדיין מוטיבציה להיפגש ולהעביר את זה לתחום הריאלי של העולם, בסוף תצטרך לפגוש את זה. יש אנשים שלא יכולים לעשות את זה – וזו הפרעה חברתית. אלה אנשים שיהיה להם קשה לפרוץ את המעגל הווירטואלי למעגל הריאלי".
אתה חושב שזה עניין דורי? לאנשים צעירים יותר קשה עם אינטראקציה פנים מול פנים?
"אני רואה איך העולם של הבן שלי מתנהל, ואיך העולם שלי התנהל באותו גיל. זה לא נראה אותו דבר. אם אתה שואל אם יש לזה אימפקט, אני בטוח שכן. מצד אחד יש יותר אופציות להכיר, ואולי האפליקציות האלה הופכות את הדחייה למשהו יותר שגרתי. אם דפדפו אותך לצד הלא נכון, קיבלת דחייה שאתה אפילו לא יודע עליה - ואם אתה יודע עליה, זה 'שלח לחמך' כזה, זה פחות פוגע".
באיזה מינון שלא יהיה, פחד לכשעצמו הוא לא דבר רע, כל עוד מוודאים שהוא לא משתק. מותר להתרגש ולחשוש לפני ריאיון עבודה או פגישה קריטית לעתידכם המקצועי, וזה בסדר לחוש חוסר נוחות לבקש מחבר עזרה עם מעבר דירה, כי קיים סיכוי שהוא לא יסכים למה שביקשנו, מה שעלול לייצר ריחוק או אכזבה. השאלה תמיד נוגעת להתמודדות עם ההשלכות של הסיטואציה.
"הפחד מתווך באמצעות שתי מחשבות מאוד חזקות: הראשונה – מחשבה קטסטרופלית שאומרת 'הוא יגיד לי לא וזה יהיה סוף העולם, על אף שזה לא יהיה סוף העולם'; המחשבה השנייה – 'זה לא בשליטה שלי: הוא יחליט, ולי אין שום מילה בזה'. יש עוד הרבה טעויות חשיבה שמלוות חרדה מסוג כזה, אבל אלה השתיים המרכזיות. אז קודם כל צריך לשים אליהן לב", מציע ד"ר טל. "אם הן לא יעילות לי, אז למה לי לחשוב אותן? אם אני אבקש העלאה או לא, זה אפילו לא העניין. אם כל היום יתנגן לי בראש שאקבל 'לא', אז סבלתי והגעתי לבקשה הזאת בשארית כוחותיי ובלי שום חשק. אז קודם כל זו עבודה בראש, ואז יש את העבודה על ההתנהגות. אם יש משהו שאני נמנע ממנו, אז צריך לאט-לאט, אבל ממש לאט, להפחית את ההימנעות. כלומר, אם אני מפחד אני לא אתחיל מלבקש העלאה ממש גדולה. אני אתחיל קודם כל בסיטואציה שבה אני אדבר פנים מול פנים עם הבוס - זו לא העלאה, אבל עדיין אני מצליח להתגבר על הפחד באיזשהו אופן כי הוא לא כזה חזק - מתרגל לזה ועובר לדבר הבא. כלומר, לייצר חשיפה הדרגתית למה שמפחיד אותי. אם יש סימנים גופניים צריך ללמוד לנשום, להוריד מתח באמצעות כל מיני תרגילי הרפיה, ואם לא מצליחים כל הדברים האלה אז אפשר להיעזר במשהו תרופתי – שמטרתו להוריד חרדה בכלל".
פרופ' בר חיים מסביר שהשאלה בסופו של דבר היא "מה ינצח: הרצון לקבל העלאה או הפחד לקבל דחייה? יש כל מיני דרכים להתגבר על זה. דרך אחת היא לנסות לשנות את המשוואה – מה יהיה כל כך נורא אם יגידו לך לא? מה עומד על הפרק? מה מלמדים אנשים ביישנים? להתגבר על הפחד שלהם. להסכים עם עצמם לפנות לבוס ולבקש העלאה. זה אפליקטיבי לכל תחומי החיים. אם אתה שחקן כדורסל, אתה צריך לעלות למגרש ויכול להיות שתפסיד. אם אתה רוצה להיות שחקן כדורסל אתה צריך לעלות על המגרש, אין ברירה. בטיפול, במקרה של הפרעת חרדה, מנסים להבין מהן הסיטואציות שהכי מפחידות את האדם והכי מתערבות לו בחיים, ומנסים לתרגל באופן הדרגתי התגברות על אותם פחדים. בסוף זה המאזן, האדם שפוחד מדחייה יותר משהוא רוצה את ההעלאה בדרגה, או בן אדם שרוצה להיות בדייט עם מישהי אבל פוחד שמי שהוא רוצה תדחה אותו. השאלה מה מנצח. יש דרכים להטות את זה".
