בני זוג רבים מספרים שהם סובלים מהיעדרו או מהימנעותו הרגשית של בן זוגם. התרוקנות, בלבול, חוסר ביטחון ובדידות הן רק חלק מהמילים הבאות לתאר את הסבל שבלחיות לצד אדם שאינו נדיב מבחינה רגשית. זאת ועוד, הסבל של אנשים בזוגיות, המצפים למעורבות גדולה יותר של בן זוגם, מקבל פחות מקום ולגיטימציה בשיח הציבורי, בטח ביחס לתוקפנות גלויה יותר של אדם כלפי בן זוגו.
אלימות, שתלטנות, התפרצויות זעם, התנשאות ובוז מקבלים תשומת לב רבה, ולו רק בגלל שהם גלויים יותר לעין וניתנים לזיהוי ולגינוי ביתר קלות. בן זוג אלים באופן גלוי יודע בתוכו שהוא אלים. קשה לחמוק מהשלכותיה של אלימות פיזית או מילולית כלפי האחר. אולם תוקפנות, בניגוד למחשבה המקובלת, אינה חייבת להיות גלויה.
הזנחה או היעדרות רגשית, שתיקות ארוכות, התעלמות מבן הזוג, אטימות, סגירות והיעדר חשבון נפש הם מעשים תוקפניים לא פחות, שגורמים סבל רב לצד השני, אך לעיתים קשה לשים עליהם את האצבע, ולפיכך הם פחות מדוברים.
"אבל לא עשיתי לך כלום"
אדם תוקפני באופן סמוי, לא פעם אומר לעצמו או לאחר, "אבל אני לא עושה לך שום דבר רע". בפועל, לפחות מהבחינה הפסיכולוגית, לשמור על עצמך ממרחק בטוח ולהימנע מלהיות שחקן פעיל בזוגיות, זה אקט של חוסר נדיבות כלפי בן הזוג, שאינו רחוק מכפיה או משליטה באחר.
אחד המדדים של זוגיות בריאה היא מידת היכולת שלי להשפיע על בן הזוג שליי. אנשים אטומים למשל, הם אנשים בלתי חדירים שאינם רוצים שהאחר ישנה אותם בדבר. הם נאחזים בעצמי השברירי והמוכר שלהם, משל היה בגד כלשהו מתקופת רווקותם שאותו הם לא יזרקו לעולם. אבל האושר שלנו בזוגיות ואולי בחיים בכלל, נמצא ביחס ישר למידת השליטה שאנו מרגישים שיש לנו, ולהפך - הדרך לייאוש ולחוסר אונים בזוגיות עוברת דרך התחושה שאני לא מוצא דרכים יעילות "להגיע" לבן זוגי.
זוגיות בריאה היא המקום שבו אני יכול להשפיע על בן הזוג לראות את הדברים גם מנקודת המבט שלי, לגרום לו להתחשב, לגלות אמפתיה ולהפגין אכפתיות כלפיי, ואף לאפשר לו ללמוד ממני ולהתפתח עם השנים. כל זה לא קורה כשהפרטנר שלי מתאפיין באטימות, שהיא לא פחות מאלימות שקטה.
3 צפייה בגלריה
"לשמור על עצמך ממרחק בטוח ולהימנע מלהיות שחקן פעיל בזוגיות, זה אקט של חוסר נדיבות כלפי בן הזוג"
(צילום: Shutterstock)
סגירות היא סוג נוסף של אלימות שקטה. בן הזוג השתקן ממעט לחשוף את עצמו לאחר או לתת לעצמו להינגע על ידו. במקום לפתח גבולות בריאים, שהם ביטוי לנפרדות פסיכולוגית בריאה, הוא מסתתר מאחורי חומות גבוהות המשמשות כחיץ בינו לבין בן זוגו, ולא מאפשר לדיפוזיה בריאה להתרחש ביניהם. הוא עושה זאת לא מתוך כוונת מכוון, אלא מכיוון שהוא פשוט אינו אמיץ מספיק.
"אנשים בעלי נטייה לתוקפנות גלויה, נוטים להימשך לאנשים מאופקים בעלי נטייה למופנמות ולסגירות. אולם מה שנראה בהתחלה כהבטחה גדולה לשקט ולשלווה, מתברר עם הזמן כסביבה מתסכלת, שבה האיפוק הרגשי הופך לריחוק"
צורה נוספת של אלימות זוגית שקטה היא היעדרו של חשבון נפש. אדם אלים באופן סמוי יהדוף כל צורה של התבוננות וביקורת עצמית מפוכחת, ויביע מן עמדה פנימית גאוותנית של "אני בסדר" כל הזמן. בפועל, קשה מאוד לחיות לאורך זמן עם אדם שמרגיש שהוא תמיד בסדר, ושהבעיה היא תמיד באחר ובציפיותיו.
חשבון נפש אינו חולשה, להפך, הוא עוזר לנו להיות אנשים מוסריים, צנועים ופגיעים יותר, מה שמאפשר מגע יותר קרוב ואנושי איתנו. כשהאחר מנהל איתנו דיאלוג ומדבר על מידת אחריותו למה שקורה בינינו, אנו מרגישים שיש לנו על מי להישען, שאנו לא נושאים את הזוגיות על כתפינו באופן בלעדי.
אדם שאינו עושה חשבון נפש הוא אדם שבוחר לחיות כמשק סגור בתוך התא הזוגי, מעין משק בתוך משק. אולם זוגיות, בדומה לגוף האדם, היא קודם כל מערכת שגדולה מסכום חלקיה. איברים שונים מתפקדים בגופנו באופן שונה ונפרד, אך כחלק ממערכת גדולה יותר. תחשבו רגע מה היה קורה אם הרגליים היו מסרבות לנוע כאשר המוח היה מאותת לכם לברוח? הרגליים המשותקות אינן משפיעות אך ורק על עצמן, אלא מעמידות בסכנה את הגוף כולו.
אם כך, אדם אלים באופן סמוי הוא אדם שחושב באופן בדיד ולא כחלק ממערכת. אי אפשר לדוגמה להתחתן עם מישהו ולדרוש ממנו חיים מונוגמיים, ובאותה נשימה גם לא לקיים איתו יחסי מין, כפי שאי אפשר לחיות בזוגיות בלי להפגין נוכחות רגשית ולצפות שהאחר יחיה עם זה בשלום, מכיוון שלא נעשה לו "שום דבר רע". חוסר או היעדר, ולא רק עודף, יכולים להיות מקור לתסכול רב עבור בן הזוג, שבחר בנו בגלל שציפה שירגיש טוב ומלא יותר בזוגיות איתנו.
בין תוקפנות גלויה לסמויה
ניתן לתאר את אחת ההשלכות העיקריות להיעדרו של חשבון נפש באופן הבא: האלימים הסמויים נוטים לתלות את התנהגותם בבן זוגם. הם מאשימים אותו שהוא תוקפני, ביקורתי או שתלטן מדי, וכתוצאה מכך הם נסוגים. אולם אם נחשוב על זוגיות בצורה מערכתית, כלומר שחלקי המערכת משפיעים זה על זה לטובה או לרעה, נוכל לראות כי תוקפנות גלויה של אחד מבני הזוג היא גם תגובה לסביבה מתסכלת, ולא רק תכונה אישית.
כאשר מגיע אליי זוג שאחד הצדדים מגלה תוקפנות גלויה כגון ביטוי רגשי זועם ולא מווסת, אני מזכיר לעצמי שני דברים: הראשון, במקרים רבים האדם אינו אלים באופן אינהרנטי, אלא מבטא תסכול על רקע סביבה לא מיטיבה, והשני הוא שהתוקפנות שמגולמת באופן גלוי בו, קיימת באופן סמוי ושקט באחר, ונדרש מעט זמן וסבלנות עד שזאת תופיע.
בחשיבה מערכתית, זוגיות היא פטנט נהדר המאפשר לנו "לסלק" מתוכנו חלקים לא רצויים כגון תוקפנות, לתלות אותם באחר, ולתת לו לבטא אותם במקומנו. בחשיבה מסוג זה האחר בעצם מבטא חלקים שקשה לי להביא לידי ביטוי בעצמי, ומה שמוכחש אצלי, הופך בזוגיות למוחצן אצל האחר, המגלם צד זה עבור שנינו.
לא סתם אנשים בעלי נטייה לתוקפנות גלויה, הבאה לידי ביטוי בחוסר ויסות רגשי, התפרצויות כעס ועוד, נוטים להימשך לאנשים מאופקים בעלי נטייה למופנמות ולסגירות. אולם מה שנראה בהתחלה כהבטחה גדולה לשקט ולשלווה, מתברר עם הזמן כסביבה מתסכלת, שבה האיפוק הרגשי הופך לריחוק, המרחב המאפשר הופך לחוסר מעורבות, וההימנעות מקונפליקטים הופכת לפאסיביות.
3 צפייה בגלריה
"האיפוק הרגשי הופך לריחוק, המרחב המאפשר הופך לחוסר מעורבות, וההימנעות מקונפליקטים הופכת לפאסיביות"
(צילום: Shutterstock)
כמובן שגם פאסיביות יכולה להיות ביטוי של אלימות שקטה. משפחה היא בין היתר עסק. יש פיות להאכיל, ילדים לגדל ופנסיה לדאוג לה. בן זוג שמפיל את רוב המאמץ על כתפיו של האחר, ומשאיר לו בדרך אגבית ושקטה את ניהול מרבית הצדדים הקונקרטיים של הבית, בין אם זה נושאים כספיים, תכנון טיולים, טיפול בילדים ועוד, מנצל את האחר, והופך את עצמו ללא ראוי ולא מוסרי.
זוגיות היא לא מערכת שוויונית, ובכל תחום תמיד יהיה צד אחד שיעשה יותר, אולם אם צד אחד מרגיש שהכול צריך לבוא ממנו, לאורך זמן הוא ירגיש מקופח ותתעורר אצלו חרדת ניצול, אותה תחושה שבה צד אחד מרגיש שהוא עושה ועושה, בעוד האחר נהנה מפירות מאמציו, בלי שהוא נותן מעצמו או לפחות מוקיר תודה בדרכים שונות.
"בקשר כזה שני הצדדים צריכים לחזק את הביטחון העצמי שלהם. התוקפן הגלוי צריך ללמוד לעמוד על שלו באופן אסרטיבי וללא דרמות, בעוד שהסמוי צריך ללמוד לקפוץ למי הזוגיות, מבלי להרגיש שהוא מבזבז את זמנו לריק, או חושף את עצמו לפגיעה"
קשה מאוד להעריך בן זוג פאסיבי וחסר אונים. למעשה, פאסיביות היא כר פורה לצמיחתו של הרגש ההפוך והקוטל זוגיות מספר אחת, הלא הוא רגש הבוז. בוז הוא כבר דרך ללא מוצא, ואין ממנו כמעט דרך חזרה.
אז מה אפשר לעשות בזוגיות עם אדם כזה? קודם כל, לא לוותר. אדם המסתתר מאחורי חומות אינו אדם רע, אלא אדם מפוחד. במקום לצעוק או להתלהם מולו, עדיף פשוט לחזור ולומר בשקט, "אני רוצה לדבר על מה שקורה בינינו". זה נכון שלעיתים התגובה תהיה צוננת, מתחמקת או מבטלת, אבל האמת היא שהאלטרנטיבות לעיתים גרועות הרבה יותר.
איומי פרידה חוזרים ונשנים או התפרצויות כעס מולו, רק יחזקו את עמדתו שהחומות הם הדבר היחיד שמגן עליו. בקשר כזה שני הצדדים צריכים לחזק את הביטחון העצמי שלהם. התוקפן הגלוי צריך ללמוד לעמוד על שלו באופן אסרטיבי וללא דרמות, בעוד שהסמוי צריך ללמוד לקפוץ למי הזוגיות העכורים לעיתים, מבלי שהוא ירגיש שהוא מבזבז את זמנו לריק, או חושף את עצמו לפגיעה.
זוגיות היא מקום סוער שיש בו גם ביקורת ולעיתים שיפוטיות. אנחנו פוגעים ונפגעים בתוך זוגיות ומתוך זה אנו צומחים. מי שנכנס לתוך קשר זוגי ומצפה שהזוגיות לא תשנה אותו, מוטב לו להישאר רווק.
לסיום, אם אתם מזהים את עצמכם בטור, נסו להיפתח, להיות נדיבים רגשית, לקחת סיכון וליזום שיחה גם ברגעים הקשים, ואולי דווקא ברגעים האלה, אל תשאירו את האחר לבדו. אולי כך תגלו שתוקפנותו של בן הזוג שוככת.
בהצלחה.
