כולנו מכירים את הטיפוס הזה שאוהב לצאת בסדר עם אחרים, זה שאפשר לסמוך עליו כי הוא אחראי, מסור, עושה את מה שצריך, וכמעט אף פעם לא מסרב לבקשת עזרה מאחרים, גם אם הבקשה באה על חשבונו. הנטייה הטבעית של האדם הזה היא להיות שם בשביל האחר ולשים את צרכיו במקום האחרון, והוא מתקשה לומר "לא" לאחרים או להביע את צרכיו באופן גלוי.
אלא שגם אם האדם הזה נראה תמיד חזק ובשליטה, מאחורי ארשת הפנים הבוגרת מסתתר לא פעם ילד שמפחד לאכזב אחרים. בטור זה נדבר על "הבסדרים" - בני הזוג שתמיד נותנים בלי לבקש לעצמם הרבה, לפחות לא באופן גלוי.
"אם תדאג לי, תרגיש חשוב ובעל ערך"
לא פעם, אנשים אכפתיים שאוהבים להיות בסדר עם אחרים, מוצאים את עצמם בזוגיות עם אנשים "נידיים", כאלה שיש בהם מידה של אגוצנטריות ילדותית, אשר מפגינים חוסר אונים בתחומים מסוימים ורגילים להיות בצד המקבל. אם אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שלא קיים אלטרואיזם טהור בטבע, והחיים מתנהלים לרוב על פי חוקים מסוג "קח-תן", נשאלת השאלה - מדוע אנשים יעדיפו לספק את צורכיהם של אחרים בזמן שהם מזניחים את צורכיהם האישיים?
"ההורה העביר להם את המסר הבא: אני אתן לך תשומת לב רבה ואהיה מסור אליך, בזמן שאדרוש ממך משאבים רגשיים רבים בעזרה ובדאגה אליי. אתה תרגיש חנוק מהאינטנסיביות של הקשר, אבל לפחות תרגיש שאתה חשוב"
בשביל לענות על השאלה הזאת אנו צריכים להבין כיצד רגש האשמה משחק תפקיד מרכזי בנפשם של "הבסדרים", ולערוך הבחנה בין אשמה לבין הלקאה עצמית. עיקרון מארגן בנפשם של אנשים אלה הוא שהם מנהלים יחסים מתוך תחושת חובה והפחתת תחושת אשמה, יותר מאשר ממקום של אהבה. בשביל להבין עיקרון זה עלינו לחזור לילדותם של "הבסדרים", אשר כמעט תמיד גדלו עם הורה שהגבולות הרגשיים איתו טושטשו באופן כזה שהוטל עליהם להיות אחראים לרווחתו הנפשית.
הכוונה היא שהאדם ה"נידי" הראשון בחייהם היה ההורה, שהעביר להם את המסר הכפול הבא: אני אתן לך תשומת לב רבה ואהיה מסור אליך, בזמן שבאופן סמוי אני אדרוש ממך משאבים רגשיים רבים בעזרה ובדאגה אליי. אתה תרגיש חנוק מהאינטנסיביות של הקשר, אבל לפחות תרגיש שאתה חשוב. אם תרצה להשתחרר מהלפיתה שלי, אני אדאג שתרגיש אשם על כך שאתה זונח אותי, כיוון שחובתך המוסרית היא לדאוג לי.
מכאן שהערך המוסף שהם קיבלו בזמן שהיו במערכת יחסים חסרת נפרדות עם הוריהם, הוא שטיפול באנשים "נידיים" מעניק תחושת ערך וחשיבות עצמית. אולם תחושת ערך זו באה עם מחיר כבד בדמות תחושה עמוקה של טינה. "הבסדרים" קונים ערך עצמי דרך ריצוי אחרים, אבל משלמים עליו בטינה שנצברת אצלם מעצם העובדה שהם עושים עבור האחר דברים שהם לא שלמים לגביהם או שהם באים על חשבונם.
הטינה שאיתה הם מסתובבים במשך שנים, מביאה לא פעם להתפרצויות זעם על כך שלא רואים או לא מעריכים אותם מספיק על מאמציהם, או שהם לא מקבלים לטעמם תמורה נאותה על האיפוק העצמי ועל ההקרבה שהם עושים.
אם כך, הדילמה הבלתי אפשרית שהם לכודים בה לפעמים לכל חייהם, היא בין לצאת בסדר עם אחרים ולהרגיש בעלי ערך, אך במחיר של טינה וויתור עצמי כואב, לבין לשים את עצמם ואת רצונותיהם במקום הראשון, אך במחיר של תחושת אשם, ירידה בערך העצמי ולעיתים פחד מדחייה או מתגובה כועסת של הסביבה.
למעשה, מה שהם מרגישים הוא לא אשמה אלא הלקאה עצמית, ויש הבדל גדול בין השתיים. ראשית, תחושת אשמה טבעית מגיעה מתוך פגיעה אמיתית ומוחשית באחר, שבעקבותיה מוטב שניקח אחריות ונתקן. הלקאה עצמית לעומת זאת, היא תחושה נוירוטית ולא מוצדקת שמגיעה מתוך העובדה הפשוטה שלכל החלטה שאנו לוקחים יש השפעה, לעיתים לא נעימה על האחר. אין ספק שקשה לעשות את הדבר הנכון לנו כאשר אחרים מחזיקים את המפתחות לתחושת הערך העצמי שלנו.
הבדל נוסף ביניהן הוא שאם באשמה אמיתית יש לנו אמת מידה נכונה של אחריות, הלקאה עצמית גוררת תחושה מוגזמת ולא מציאותית של אחריות ושליטה על רגשותיהם של אחרים. באופן אירוני, האדם שמלקה את עצמו הוא בעצם אדם המלא בחשיבות עצמית, שגורמת לו להאמין שכל דבר שמשפיע לרעה על אחרים הוא בהכרח באחריותו ובשליטתו. אם חוזרים אל הסביבה שבה גדלו "הבסדרים", אנו יכולים להבין מדוע הם מרגישים אחריות גדולה ותחושת חובה חסרת כל פרופורציה.
"אם אתה אדם מרצה או שחשוב לך לצאת בסדר עם כולם, כשאתה אומר 'כן' לאחרים, תוודא שבאותה נשימה אתה לא אומר 'לא' לעצמך"
גם במישור האינטימי "הבסדרים" יכולים להתקשות. תחושת החובה שאופפת אותם בזוגיות מלווה לא פעם בתחושת מחנק שגורמת להם להימנע מקרבה, מכיוון שקרבה עלולה להביא עימה עומס נוסף ותחושה שמשתמשים או שולטים בהם.
להגיד "כן" לעצמי
כמו בכל קושי פסיכולוגי, גם כאן ההתפתחות האישית של "הבסדרים" עוברת דרך תהליך נפרדות שלא הושלם בילדותם, במהלכו הם לומדים לצמצם את המשאלה לצאת בסדר עם כולם. ככל שהם יצליחו להכיל יותר אשמה ולהישען יותר על עצמם, כך האשמה וההלקאה העצמית ילכו ויפתחו עם הזמן. לכן, אם אתה אדם מרצה או שחשוב לך לצאת בסדר עם כולם, כשאתה אומר "כן" לאחרים, תוודא שבאותה נשימה אתה לא אומר "לא" לעצמך.
ולסיום, אם אתם נשואים לאדם כזה, קחו המלצה קטנה ממני: אל תיקחו אותו כמובן מאליו, ואל תסתכלו עליו כעל מישהו שאפשר להמשיך ולשאוב ממנו עוד ועוד. תעודדו אותו להתחבר לעצמו ולומר מדי פעם "לא בא לי", או "נמאס לי" סתם ככה. הקפידו להוקיר לו תודה, תאמרו לו שאתם רואים את המאמצים שהוא עושה עבורכם ועבור ילדיכם, והפתיעו אותו מדי פעם עם משהו נחמד.
כי אם לא תעשו כן ותמשיכו להסתכל עליו כעל בור ללא תחתית, אתם לוקחים סיכון שאותו אדם יהיה כל-כך מותש עד שלא תהיה לו ברירה אלא לקום וללכת. ואז, ייתכן שזה יהיה כבר מאוחר מדי בשביל להציל את הקשר.
בהצלחה.
רועי צור הוא מייסד "דרך הקשר – הבית לטיפול במערכות יחסים" העוסק בטיפול פרטני, זוגי וטיפול אונליין. בתאריך 11.5 יעביר את ההרצאה "אינטליגנציה זוגית – לשמור על האהבה לאורך זמן".
