"בשבוע הראשון של המלחמה בכלל לא עשינו סקס", אומרת סיגל, בת 46 מרמת־גן, "את זוכרת איך היו הימים הראשונים האלו? שוק מוחלט. כל יום היינו יושבים, מהבוקר עד שלוש בלילה, כל אחד עמוק בתוך הטלפון שלו, מתייחד עם החדשות שלו. איתי ואני לא הצלחנו אפילו לדבר אחד עם השני. הרגשתי כאילו שאני מוקפת במין בועה שקופה ובלתי נראית כזאת, בחוץ אני אותה אישה, אבל בעצם אני מנותקת. לא מרגישה כלום. רציתי לבד. לעכל לבד. לכאוב לבד. הליבידו שלי צנח לאפס, אפילו סתם לקבל ממנו חיבוק הרגיש לי כמו לגעת בעץ. שום דבר לא הצליח לחדור דרך הבועה".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
אני אומרת לה שגם אני הרגשתי, ואולי עדיין מרגישה את הבועה המבודדת הזו. היא מקיפה אותי מאז 7 באוקטובר, כאילו שאני הולכת בתוך עננה פרטית. "אני לא זוכר מתי ראיתי את העיניים שלך בפעם האחרונה", אומר בן הזוג שלי. בניגוד אליי, הוא דווקא רוצה כבר לחזור לשגרה. רוצה שאפסיק להיכנס כל דקה לקבוצת הטלגרם "מאירועי הטבח" כדי לגלות אם עלתה עוד עדות מחרידה; שאפסיק לרפרש את קבוצת "חדשות בזמן" כדי לבדוק אם במקרה בחצי השעה האחרונה הרגנו את סינוואר. הוא רוצה שנכבה את הטלוויזיה, שנפתח בקבוק יין. שננסה לדבר. אולי אפילו לצחוק.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
אני יודעת, זה טוב לי לחזור ולהתקרב אליו, לקבל ממנו נחמה. הרי מה יותר חשוב מהאהבה שלי, מהבית ומהמשפחה שלי בתקופת מלחמה? בשביל מה אנחנו נלחמים אם לא בשביל הדברים הכי טובים ויקרים? ובכל זאת אני ממשיכה לחבק את העצב שלי, להיצמד ליגון שלי כמו לדובי. כאילו שאם ארפה מהם יקרה משהו לא טוב. "אני עוד לא מוכנה", אני אומרת לבן הזוג שלי והוא מסתכל עליי במבט מוזר. כי מוכנה למה? שיכו באיזה גונג מוזהב שמודיע שנגמרה תקופת האבל והגיע הזמן לחזור לחיים רגילים? הוא כבר מוכן ורוצה את הזוגיות שלנו בחזרה. אני רוצה להצטנף בעצב שלי לבדי כמו במעיל גשם גדול.
ד”ר יעל דורון היא פסיכולוגית שיקומית מומחית, מטפלת אישית וזוגית, וכמובן גם הפנים המזוהות עם להיט הריאליטי "חתונה ממבט ראשון". ברגע שהתחילה המלחמה, היא שמעה את הקריאה הפנימית הזו שרבים מאיתנו שמעו: לצאת החוצה ולחפש למי היא יכולה לעזור. מאז היא מסתובבת ברחבי הארץ ומדברת בהתנדבות עם אנשים שסובלים מקשיים, אישיים וגם זוגיים, בעקבות הטבח. ויש המון. ביום שבו אנחנו מדברות אני תופסת אותה בדרכה לצפון, יש לה מפגש עם חבורת מילואימניקים, לוחמי תותחנים, והם הזמינו אותה לדבר איתם על איך אפשר לתחזק קשר זוגי כשנמצאים כל כך רחוק מהבית. תכף נגיע גם לבעיה הספציפית הזאת שמטרידה הרבה לוחמים ולוחמות ואת בני הזוג שלהם, אבל בינתיים היא אומרת לי שהבועה הזאת, שמקיפה את סיגל ואותי מאז 7 באוקטובר? היא שכיחה מאוד.
7 צפייה בגלריה
''המיניות היא זירה בסכנה בעת הזו''. ד''ר יעל דורון
(צילום: מתוך "חתונה ממבט ראשון", קשת 12)
"זה מנגנון הגנה ששמו 'בידוד'", היא אומרת, "כשחוויה קשה מתקיפה אותנו, אנחנו עושים מיד הפרדה בין המנגנון הרגשי לבין ההיבט הקוגניטיבי שלנו - המחשבות. המנגנון הזה מאוד יעיל בשעת לחץ, כי הוא מאפשר לפעול כמו על אוטומט. זה בעצם מה שמאפשר לחיילים שלנו להילחם בלי לחוש פחד. זה מה שאיפשר לאנשים לשהות 13 שעות בממ"ד, בלי מים ובלי אוכל ועם ילדים קטנים. אבל לאורך זמן, זה מנגנון שגובה מחירים. כי הקרום הרגשי הזה נשאר גם אחר כך, גם כשמקרה החירום עבר. ואז צריך לטפל בזה".
סיגל: "הבנתי שלא, אני לא יכולה להירגע לתוך הסקס כרגע. זה הפחיד אותי שאם נמשיך אני פתאום 'אחטף' שוב למראות האלו, פתאום ארגיש פחד וגועל דווקא עם איתי, שהוא המקום הבטוח שלי. שאראה עשרה מחבלים–אנסים במקומו"
סיגל אומרת שכמה שבועות לתוך המלחמה היא רצתה לחזור לעשות סקס עם בן הזוג שלה. "הרי זה לא בריא להמשיך יותר מדי זמן בלי. זה מתקבע בסוף", היא מסבירה. זה אחד הדברים שאני הכי אוהבת במערכת היחסים שלה ושל איתי, שלא משנה מה קורה, הם פשוט לא מאפשרים האחד לשני למות רומנטית. ברגע שאחד מהם מתחיל לנמנם על ההגה ולהתרגל למישור המשעמם הזה של הוויתור האפרורי, השני ישר בועט בו ומזכיר לו שיש להם אהבה. "ערב אחד אמרנו, 'טוב, הגיע הזמן לחזור לשכב'. וכאן התגלתה בעיה, כי איך עוברים פתאום לסקס, שזה דבר שמח וכיפי, אחרי ששבועות אנחנו עמוק במשדרי האקטואליה ובקופסה וחצי סיגריות ליום ובדיכאון כזה של בית לא מאוורר?"
איך באמת?
"בדרך כלל אנחנו פותחים כוס יין ושמים ברמקול הנייד מוזיקה, איתי אוהב אלקטרונית, אבל בשנייה שהוא שם את הטראק הראשון במערכת נהיה לי רע בכל הגוף. ישר הייתי בנובה, הביטים האלקטרוניים נשמעו לי שטניים, מבשרים רע. ובכלל, כל הגוף שלי רפוי כזה מרוב עצב, אני לא מצליחה לשמוע שום שיר שמח או לראות שום דבר בנטפליקס, הכול מרגיש לי תפל. מה, עכשיו נשב ונראה סדרת מתח סקנדינבית עם נערת תיכון שחטפו ורצחו אותה? מה אכפת לי משוודית אחת ויחידה שמתה? אצלנו חטפו ורצחו מאות בנות, ולאף אחד בעולם המסריח הזה לא אכפת. בסוף איכשהו הצלחתי להכריח את עצמי להתנתק ולחשוב חיובי וסקסי, ואז, ברגע שאיתי נהיה חייתי קצת במגע שלו, זה קרה".
מה קרה?
"נהיו לי חזיונות כאלו. פתאום בבת אחת ראיתי מול העיניים שלי את שני לוק, איך המטונפים יורקים על הגוף העירום שלה ברחובות עזה. עוצמת את העיניים, פתאום רואה עוד חיזיון, את נעמה לוי נגררת בשיער שלה לג'יפ כשמכנסי הטרנינג שלה מלאים בדם. הבנתי שלא, אני לא יכולה להירגע לתוך הסקס כרגע. זה הפחיד אותי שאם נמשיך אני פתאום אחטף שוב למראות האלו, פתאום ארגיש פחד וגועל דווקא עם איתי, שהוא המקום הבטוח שלי, המקום של ההנאה והעונג. שאני אראה עשרה מחבלים־אנסים במקומו פתאום. הרגשתי כאילו שחיללו אותי, את מבינה? למרות שאני אישית לא עברתי תקיפה מינית. כאילו שהמוח שלי כבר לא מוגן, כל הזוועות יכולות לפרוץ אליו פנימה ולתקוף לי את הגוף".
ב־7 באוקטובר נפרצו הגבולות הדרומיים של המדינה והיא נחדרה, חוללה. איתה, כך עושה רושם, נחדרה גם התודעה שלנו, האזרחים. את התחושה הזו, שהמלחמה הזו מתנהלת לא רק בחוץ, אלא גם בתוך הגוף ממש. במלחמה הזו נעשה שימוש אפל בגוף האישה וגם הגבר ככלי נשק. והידיעה הזו, שהגוף שלנו יכול להפוך לזירת קרב סדיסטית של האויב? היא מבעיתה.
"במלחמה הזו הלא־מודע הציף והטביע את המודע", אומר גלעד הורוביץ, פסיכולוג קליני מומחה, מטפל אישי וזוגי ומנחה קבוצות, שהוא גם המטפל האבהי עם האבחנות המדויקות מ"חתונה ממבט ראשון", "זה כל כך בלתי נסבל שיש רוע אנושי כזה, ושאפשר לרטש ולשחוט ולאנוס אותנו בקלות. נכון, ידענו מלחמות, ידענו מה קורה בעולם, אבל היו לנו הגנות טובות נגדו. כשזה מציף ככה, כמו בטבח הזה, ההגנות מתנפצות ואנחנו מוצפים בכל מה שלא רצינו להרגיש או לראות. ההדחקה ומנגנוני ההגנה כבר לא עובדים, זה חומר קשה מדי לעיכול, אז אנחנו חיים איתו ומתחילים להתארגן מחדש סביבו".
הפסיכולוגית יעל דורון: "קיבלתי פנייה מאישה שבעלה הגיע אחרי חודש במילואים להתרעננות. באופן טבעי היא ציפתה שירצה סקס, אבל הוא סיפר שראה שם מחזות קשים ועכשיו הוא 'רק צריך קצת שקט'. היא נורא נבהלה והרגישה שאין לה את ה'כלי' שלה, והיא לא ממש יודעת איך לעזור לו"
החומר החזק הזה, כמו שהורוביץ מגדיר, הוא בלתי ניתן להפגה ותוקף אותנו בזמנים לא צפויים. הוא זולג גם למקומות הכי אינטימיים שלנו. כן, גם אצל גברים. "זה לא שאני רציתי יותר מדי מין", אומר לי איתי, בן הזוג של סיגל, "אצלי זה פגע בגבריות, בתחושה שאני חזק ומסוגל להגן על האישה שלי והמשפחה שלי. המדינה שלי חוללה ונחדרה, וזה כאילו שגם אני נחדרתי והושפלתי. לך תפיק מעצמך גבר רב־און שיודע מה הוא רוצה כשאתה ככה קטן. שלא לדבר על זה שלאחרונה מדברים על התעללות מינית גם נגד גברים".
"המיניות היא זירה בסכנה בעת הזו", מסכימה דורון, "אצל חלק קטן מהזוגות אווירת החירום דווקא מעלה את התשוקה, והם נרגעים מהמתח שבחוץ בעזרת מיניות וסקס. אבל מה קורה במקרים היותר שכיחים, בהם אחד מבני הזוג מעוניין והשני לא? מיניות פורחת באווירה רגועה, בטוחה, סבלנית, יצירתית ומשחקית. כל אלה נעלמים כשאנשים בסטרס. קיבלתי פנייה מאישה שבעלה הגיע אחרי חודש במילואים להתרעננות. באופן טבעי היא ציפתה שירצה סקס, אבל הוא סיפר שראה שם מחזות קשים ועכשיו, בחופשה, הוא 'רק צריך קצת שקט'. היא נורא נבהלה, כי מדובר באדם שבעבר רצה תמיד סקס ונרגע אחריו. פתאום היא הרגישה שאין לה את ה'כלי' שלה, והיא לא ממש יודעת איך לעזור לו. היא חששה שזה גם סימן לפוסט־טראומה. הרגעתי אותה שמדובר בתגובה שכיחה ונורמלית, שצפוי שתחלוף עם הזמן. חלק מהעניין הוא גם להגיב בצורה רגועה ולאפשר למי מבני הזוג שיצא ל'פנסיה מינית' להפשיר בתהליך של החלמה ספונטנית. לחץ ודרישה לביצועים יכולים להרוס בתקופה הזו יותר מלהועיל".
7 צפייה בגלריה
''העולם המורכב שחיינו פעם הפך לעולם של שחור ולבן''. גלעד הורוביץ
(צילום: מתוך "חתונה ממבט ראשון", קשת 12)
7 באוקטובר גרם לנפש של רבים מאיתנו לעשות משהו שהורוביץ מכנה פיצולים. "המלחמה גרמה לנו לרגרסיה נפשית ופנימית", הוא מסביר, "מה שקורה לנו הוא שהעולם המורכב והמלא בגוונים שחיינו פעם הופך להיות עולם של שחור ולבן. פתאום יש טובים ויש רעים, יש אור ויש חושך, ויש גם מה זה גבר ומה זו אישה בצורה מאוד־מאוד ברורה. במשך המון זמן חשבנו שאנחנו תרבות מתקדמת, אזרחי העולם החופשי, כולנו אנדרוגינוסים ונעים על רצף, ופתאום המלחמה וכולנו חוזרים לכלא המגדרי העתיק. נשים חזרו, במסגרת החלוקה הזאת, להרגיש כמו חפץ או רכוש. תראי מה קורה מבחינה מגדרית בדיבור הסלנגי של הישראלים כרגע: 'אנסו את הנשים שלנו', 'חטפו את הבנות שלנו'. בתוך ההתרחשות הזאת של התרבות והנפש שלנו האישה חזרה להיות רכוש, והיא משהו שדרכו פוגעים בגבר. הן נחטפות, נאנסות, מועברות מיד ליד. כן, אלו מילים קשות, אבל זה מה שקורה במלחמה".
במילים אחרות, אני, שתמיד חשבתי שאני אדם מתקדם, פתאום חזרתי להוויה של חפץ שמסוכן לו בעולם הזה.
"כשאנחנו נכנסים למיטה אנחנו אמורים לעבור לממלכה שהיא מאוד אינטימית, מקום שבו אנחנו מרשים לעצמנו להיות חסרי הגנות כי אנחנו בטוחים. עכשיו הביטחון הזה נפרץ. קשה מאוד להרגיש מוגנים שוב. פתאום הגבר יכול להרגיש אשמה מאוד גדולה, להרגיש את עצמו כתוקפן או כאנס, ואישה יכולה להרגיש מותקפת גם כשהיא עם הגבר שכל כך אוהב ומוקיר אותה".
מוזר, מצד אחד גילינו במלחמה הזאת את כוח הטיטניום של האישה הישראלית, מיוכבד ליפשיץ ויפה אדר שרק חסר היה שינזפו במחבלים להעביר סמרטוט במנהרה כי אנחנו לא חיים פה בג'ונגל, ועד לשוטרות ולחיילות הנערצות שלנו שהגנו על אופקים או בסיסי צה"ל בתושייה אינסופית. מצד שני, רבים מאיתנו חזרו לחלוקת תפקידים מסורתית. נכון, יש גם המון נשים לוחמות, אבל באופן סטטיסטי מובהק, החלוקה הולכת ככה - הגבר הולך להיות חייל גיבור, האישה נשארת בעורף עם הילדים.
אחת הנשים האלו היא ליה, בת 33 מכפר־סבא. ליה היא בכלל הייטקיסטית בעמדה בכירה, זה היה חלק מאוד גדול מהזהות שלה עד 7 באוקטובר. רק שמאז שבעלה המגלניסט נמצא בעזה, היא שוגרה במכה אחת לימי האבן. בעלה הוא הכוכב של המלחמה, אהוב ליבן של המתנדבות ששולחות לו פתקי הערצה בתוך הקוסקוס. היא דמות המשנה שמטפלת בילדים. "אני מייחלת בימים אלו שהוא יחטוף רסיס ויחזור הביתה", היא אומרת לי ישר, "שישבור רגל מצידי. השבועות האלו גמרו אותנו. גמרו אותי".
ופה היא נשנקת מדמעות פתאום, ואני מבינה שזה לא מצחיק. "מאז שהמלחמה התחילה", היא אומרת, "עברתי כבר שלוש התמוטטויות עצבים. בפעם האחרונה שזה קרה התעלפתי, ממש ככה. הגעתי למצב שאני מתעלפת מרוב שהנפש שלי לא מחזיקה את זה”.
"זה היה בסדר במשך חודש. החזקתי את המלחמה ואת המדינה ואת המחדל על הכתפיים שלי. אבל עכשיו אני שחוקה, וגם דואגת לילדים שלי. המלחמה הזו תפסה אותי כששני הבנים שלנו נכנסו למסגרות ולגנים חדשים. יש לנו בן שנה ובן ארבע. שבוע לפני שפרצה המלחמה גם עברנו דירה, ואני מצאתי את עצמי בדירה גדולה וחדשה - אבל בלי ממ"ד, ב־11 בבוקר דביר כבר היה על מדים ואני עברתי להורים שלי. בכל פעם שניסיתי לחזור לדירה מצאתי את עצמי שוקעת.
"בנוסף, הבן שלי לא מצליח להסתגל לגן, הוא ילד רגיש והמלחמה מאוד משפיעה עליו, הוא ראה את אבא שלו פעמיים מאז שפרצה המלחמה. בשבוע השלישי הוא כבר לא שאל יותר כלום על אבא. הלכתי איתו לפסיכולוגית התפתחותית והיא אמרה שהוא 'במוד של פריז', מה שיכול יותר מאוחר לגרום לו לניתוק ולקשיים חברתיים. אני הולכת לעבודה כדי לפרנס, אבל בעיקר בוכה שם. זו האמת".
הבעיה העיקרית, ליה אומרת, שהיא לא יכולה לפרוק את כל הקשיים האלו אצל בעלה. זה מתחיל בזה שהיא באמת דואגת לו, היא רוצה להיות בת הזוג הכי טובה שיש בשבילו. תומכת לחימה מצחיקה ואופטימית שמחזקת אותו בשיחות הקצרצרות שהוא עושה משם. לא גוש של טינה ומרירות.
"הוא היה שלוש פעמים בבית מאז המלחמה", היא אומרת, "הפעמיים הראשונות היו שקר מוחלט. שקר מוחלט שלי, עומדת בפתח מאופרת ומחייכת כשברקע ריח של בישולים. תביני, אני רצתי, העמדתי סירים במטבח של הדירה החדשה, זו שלא הייתי בה שנייה. זייפתי שמחה. באפטר האחרון שהיה קצרצר, רק 11 שעות, פשוט ויתרתי. ואז זה היה אמיתי. התפרצויות של בכי, כמו מפל, הרשיתי לעצמי להתפרק. ניסיתי לתאר לו את המאזניים שאני לא חושבת שהוא רואה. הערכים הלאומיים חשובים, זה נכון, ציונות והקרבה למען המולדת, אבל מה כל זה שווה אם הילדים מפורקים? הוא ניסה לעודד אותי ואמר, 'את תצאי מזה, את חזקה', וזה הצליח להרחיק אותי אפילו יותר".
לרגש הזה של ליה אני קוראת רגש עם בטנה כפולה; היא לא יכולה להרגיש במלואו את הכעס והתסכול על הנטישה שנטש אותה, לבדה עם משפחתם המתפרקת, כי מתחת לרגש הזה יש עוד רגש: כעס על עצמה, שככה היא מעיזה להרגיש כלפי הגבר הגיבור שלה, וגם אשמה, כזו שאם היא תפסיק לדאוג לו כל דקה פנויה ותתחיל להתמרמר, היא תחטוף על זה עונש נורא. כשהוא סוף־סוף חוזר, כל כך בא לה להשליך עליו את הילדים, ממש כמו שהייתה עושה אם הוא היה חוזר מחופשה בחו"ל. רק שהוא לא חזר מסקי, הוא חזר מחאן־יונס.
"זו באמת בעיה", אומרת לי ד"ר עידית גוטמן, פסיכולוגית קלינית מבית הספר לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל־אביב, "היומיום של כביסה, שמרטפות וזומים לילדים, אולי נשמע פחות הרואי, אבל הוא אינטנסיבי, מלחיץ, שוחק ולא מקבל הערכה או מקום בתרבות שלנו. זה נקרא 'פרדוקס אזור בטא' - לחצים 'שגרתיים' לא מזכים בהתחשבות ובתמיכה. גם בינינו לבין עצמנו אין מודעות לקושי שהם יוצרים, וזו אחת הסיבות שבפועל הנזקים הבריאותיים שלהם חמורים לא פחות - וההתאוששות מהם קשה יותר, בהשוואה לסטרסורים אקוטיים כמו לוחמה וקרבות.
"אצל נשים ממילא יש לרוב יותר 'תודעה אימהית' - תחושת דריכות ואחריות כרונית, קבועה, לילדיהן, לא חשוב מה גילם, שמוסיפה עוד על המעמסה הרגשית הלא־מדוברת שעל כתפיהן. כיום נוספת לזה חרדה קיומית של להעיר את התינוק כדי להעביר אותו לממ"ד, של הרגעת הפחדים של הילדים ממחבלים מתחת למיטה, ושל תכנון איפה להסתיר אותם במקרה של התקפה נוספת. ויש המון אשמה להודות בזה בפני בן הזוג הלוחם, כי זה עושה אותך כביכול בת זוג פחות טובה. אנחנו צריכים לזכור שהעוצמות הרגשיות של המלחמה מפריעות לראות מורכבות וריבוי פנים. הפשטנות שכרגע המצב כופה עלינו, דוחפת לדיסוציאציה ולניתוק של חלקֵי עצמי רבים שהיו לנו קודם".
רוב נשות החיילים שדיברתי איתן דיברו על התחושה הכואבת שבן הזוג שלך הפסיק לראות אותך, שהפכת לשקופה. הוא בפלוגה שלו, ובלי לזלזל בסכנה שבה שהוא נמצא, הוא גם בחוויה מרגשת של רעות וחברות. לא משנה אם אלה בדיחות ומועבטים עם ליאור נרקיס שבא להופיע, או שיחות נפש עם חברים לפלוגה בלילה מאוחר באוהל. בינתיים, בבית שלכם, את הכי רחוקה מחוויה של חברות ורעות שהיית אי פעם. את לבד במערכה הכי קשה שניהלת. צריכה לתקתק את הבית וגם להכיל ילדים שמתגעגעים לאבא. וכשהוא מתקשר, הוא פשוט לא מבין עד כמה את נאבקת. פתאום זה גברים מג'באליה, נשים מהג'ימבורי. ואת מנסה, אבל לפעמים נדמה לך שהוא מעדיף לחזור לחבר'ה במילואים, שם לפחות לא מזעיפים לו פנים כשהוא משאיר את התחתונים על רצפת המקלחת.
ערן דווקא לא במילואים. "אני מבוגר מדי", הוא אומר, "התחננתי שייקחו אותי בחזרה ליחידת השריון שלי, צחקו לי בפרצוף, מי צריך קשיש גבוה בן 50 עם פריצת דיסק משולשת. אז אני בבית. וזו בושה. אני יושב בבית קפה ואני רואה את המבטים עליי. 'מה הוא עושה פה? הוא מספיק בריא להזמין עוגת שמרים, אז למה הוא לא בעזה?' אולי אני מדמיין את זה, כי אני בעצמי מתבייש. אני רואה את זה במבטים של האישה שלי. למה אני מוטל על הספה כמו כרית נוי ולא עושה עם עצמי משהו, הולך להוציא רישיון לאקדח, למשל? היא דווקא לא מאלו שמצטעפות כשהן צופות בדניאל הגרי מדבר, אבל כן שמתי לב שהיא מגיבה טוב לגבות של אילון לוי. כל מי שעושה משהו, שנוטל חלק במאמץ המלחמה, הוא גבר בעיניה יותר ממני".
הוא אומר שאחת הבעיות היא שצורות ההתמודדות שלהם עם האסון, שונות. "אשתי הפכה ל'אמי הגנרלית' כמעט מיד", הוא אומר, "מהיום השני בערך היא כבר מתנדבת במסעדה ומבשלת לחיילים, ובשעות אחר הצהריים היא הולכת לכיכר החטופים, לתמוך במשפחות. היא לא מסוגלת לראות אפילו סרטון זוועה אחד, מסרבת לצפות בכתבות עצובות ולא משנה עד כמה מרגשות. ואני? אני מחובר לפחות תשע שעות ביממה, לא יכול להוריד מהמסך את העיניים. אז היא נוזפת בי, 'אתה לא מבין שהמפתח הוא לעשות, לעשות ועוד לעשות? תפסיק לצרוך את הזוועות האלו, זה לא עוזר לאף אחד בשום דבר'".
דורון: "יש באמת פערים בסגנונות ההתמודדות של אנשים עם המלחמה ועם האבל. אני אתן לך כמה דוגמאות: הראשונה - אחד מבני הזוג אקטיבי, מתנדב, יוצא מהבית, בעוד השני פסיבי, נשאר בבית, משתבלל על הספה. דוגמה שנייה: אחד מבני הזוג נרגע על ידי אינפורמציה, בעוד השני נמנע ממנה. שלישית - אחד מבקש לשחרר את הגבולות של הילדים בעוד האחר מרגיש שחייבים לשמור בקפדנות על המסגרת, הכללים והשגרה. והדוגמה האחרונה - האחד נרגע על ידי הזמנות, קניות, רכישות אונליין, בעוד האחר מרגיש שצריך להדק את החגורה.
"העובדה שבן הזוג שלנו אחר, שונה מאיתנו ומגיב אחרת מאיתנו במצבים מסוימים נורא מושכת בתחילת קשר, אבל ברבות הימים השונות הזו הופכת לעול. אין לנו כוח ל'אחרוּת' של בן הזוג, ובימי מלחמה עוד יותר מכרגיל. דווקא בתקופה כזו, כשהפתיל שלנו קצר, מצטמצמת היכולת שלנו לקבל את זה שהאחר מתמודד בצורה שונה מאיתנו, והאתגר המרכזי בפגישות של הטיפול הזוגי כרגע, הוא להבין איך האחרוּת שלו היא בעצם השלמה של הדפוס שלי, וזה לא נגדי".
אני חושבת על מה שבן הזוג שלי אומר, משהו שקשה לי לקבל אבל אני חייבת, כי הוא המראה הכי נקייה ונאמנה שלי. "נכנס בך רוע", הוא אומר, "משהו שלא היה בך אף פעם. זוכרת איך בתחילת המלחמה צרחת עליי למה אני לא מסדר את הממ"ד? התחלת בלמה אני לא מניח שם שישיית מינרליים ומשיג קרש עם חור לנעילת הדלת, וכשאמרתי לך שאני אעשה זה עוד מעט, נכנס בך שד והתחלת לצרוח על מצ'טות".
והוא צודק, זה בדיוק מה שקרה. "עזוב את זה שאין לך נשק", אמרתי לו, "אבל אתה גבר, אתה אמור לרצות להגן עליי, שתרצה להיות מוכן לרצוח אותם כשהם מגיעים. מה קרה לך במלחמה הזו? לאיפה הגבריות שלך הלכה?" ושם הגיע הרוע שלי, כי מעולם לא הרשיתי לעצמי לערער ככה בעבר על הגבריות שלו. נתחיל בזה שהוא מאוד גבר בעיניי, אני אוהבת את זה שהוא רגיש ויצירתי ובמקביל יש לו כתפיים רחבות, פיזית ומנטלית, שאפשר להישען עליהן. נעבור לזה שאני, או לפחות הייתי לפני המלחמה, אדם המודע לזה שבכל אחד מאיתנו יש גם צדדים גבריים וגם נשיים, אז מה פתאום יוצאים ממני טקסטים כאלו של אתה לא מספיק מאצ'ו?
הורוביץ: "עשית פה פיצול והשלכה. הדבר הראשון שעשית זה פיצול בין גבר ואישה. את כל החלקים החזקים והנלחמים שמת אצל בן הזוג שלך. הוא הגבר. והדבר השני הוא ההשלכה, אני שמה עליו את כל התכונות שאני לא יכולה לשייך לעצמי. אם לתחושתי אני לא יכולה לשמור על עצמי - אז הגבר שלי צריך לשמור עליי, ואם אני מרגיש חלש ומבוהל אז זה לא אני, זו אשתי שמרגישה ככה. אנחנו צריכים להתחיל להחזיר לעצמנו את החלקים שהשלכנו על בן הזוג. היא לא היחידה שחרדה, הוא לא היחיד שמפחד או עצבני. במלחמה יש קושי לראות את האחר באופן מרובד. זה דבר שאנחנו תמיד עובדים עליו בטיפול זוגי, מנסים להתרחק מהפיצולים האלו, להזכיר שיש בנו גם צדדים גבריים וגם נשיים, ופתאום זה הולך אחורה. זו חלק מהטראומה המשנית שכולנו די סובלים ממנה".
תסביר.
"מה זה בכלל טראומה משנית? התסמינים הם אותם תסמינים של תסמונת דחק טראומטית. עוררות - אנחנו כל הזמן מרגישים שאנחנו חייבים לעשות משהו וקשה לנו לנשום או להירגע. חודרנות - מחשבות חודרניות שכל הזמן עולות לנו בלי שאנחנו רוצים לחשוב אותן. אני מסתכל על הילד הקטן שלי ופתאום מדמיין שעורפים לו את הראש. במלחמה מנגנון ההדחקה הלך קאפוט, ואני לא מצליח להדחיק את זה. הימנעות - אנחנו נמנעים מלעשות פעולות רגילות ויומיומיות. בתחילת המלחמה, למשל, לא היינו הולכים לסופר ופחדנו ללכת עם הילדים לגינה. וכמובן, מחשבות שליליות - למה לחיות? מה יהיה איתי?"
והטראומה המשנית הזאת נוכחת בזוגיות שלנו?
"בטח. נתחיל בהימנעות, להיכנס עכשיו למצב אינטימי זה מפחיד כי יכולה להיות אזעקה. זה מעורר מחשבות חודרניות - פתאום עולות לי בראש מחזות של אלימות מינית, ואנחנו גם בעוררות יתר, וקשה להיות במצב אינטימי נעים כי כל הזמן יש תחושה של לחץ ודריכות. לזה תוסיפי את המחשבות השליליות, שאולי בכלל לחוויה הזו, של אהבה וזוגיות, אין משמעות".
אז מה עושים?
"אנחנו רוצים לחזור להרגיש שאנחנו בני אדם מורכבים, שיש בנו גם פגיעות וגם חוזק, גם גברי וגם נשי. בגלל זה העצה הראשונית שלי היא לשבת יחד בערב על בקבוק יין, ופשוט לדבר. שכל אחד יחשוף בדיוק מה שהוא מרגיש".
רות בן אשר היא פסיכולוגית קלינית, מטפלת זוגית, מומחית לטיפול בטראומה, ויש לה הסבר אחר לרוע ולכעס שפתאום פורצים בלי סיבה. "החשיפה שלנו לרוע האנושי של המחבלים פערה גם את המקומות המאוד קשים בתוך נפשנו. נפשנו נחדרה, וכשנפשנו נחדרת כל השדים שלנו יוצאים החוצה. זה יכול לצאת החוצה כקוצר רוח, זעם, ואפילו רוע. אנחנו יכולים למצוא את עצמנו פתאום נורא רעים ואנטיפתים לבני הזוג שלנו. כשאנחנו אנשים מתורבתים יש לנו מנגנוני הגנה. אנחנו יודעים מה הקודים התקינים מבחינה בין־אישית וזוגית, והמנגנונים מובילים אותנו להתנהגות תקינה. כשהמנגנונים נפגעים ואנחנו נחדרים זה כמו המכסים האלו של הביוב שנפתחו".
אולי זה גם דרך להרגיש שאני חזקה שוב, כשאני מרגישה כל כך לא.
"אנרגיה של כעס היא אנרגיה של כוח, אפשר אפילו לקרוא לזה כוח הריפוי של האגרסיה. הכעס מחזיר לבן אדם את חוויית האייג'נסי, שזו בעברית התחושה שאני הבעל בית של חיי".
מה עושים כדי להפסיק להתבודד בבועת היגון שלי? אני לא מבינה למה אני עושה את זה. מה קורה לי?
"להכיר בזה שזה שלא משנה למה זה קורה לך, הרבה יותר כדאי פשוט לקבל את זה. לקבל ולהסכים שאת בתוך היגון הזה. וכשאת מזהה שאת נמצאת בתוך הבועה, ושהיא מנתקת אותך מבן הזוג שלך, איך את מחדשת את הקשר איתו? בצעדים קטנטנים. לא במשהו ענק. נצנוצים של דברים מקסימים לאורך היום שיכולה לזהות. פתאום שמת לב ששמעת ציוץ של ציפור, או שברקע התנגן שיר שאת אוהבת. כדאי להיות מכוון לנצנוצים האלו, לכוון את עצמנו לדברים המיטיבים האלו, להתחיל לרכך ולהקטין את הבועה. ואם אני רוצה לחזור לקשר האוהב שלי, להרים את העיניים ולפגוש את בן הזוג שלי במבט. לחדש שם את הניצוץ. אפילו לשנייה".
להתחיל לשדל את הנפש שלי לצאת החוצה מעצמה ולחזור להרגיש דברים אחרים וטובים.
"בדיוק. לשדל את הנפש שלי לצאת החוצה, אני אוהבת את המילה 'לשדל' כי זה לא בכוח, זו הזמנה רכה וזו בקשה. לדבר אל ליבה של נפשך להסכים לצאת החוצה. זה שתצאי החוצה מתוך עצמך ומבועת הצער זה לא אומר שאת שוכחת את היגון. אם תוותרי לשנייה על היגון, זה לא אומר שאת שוכחת או מפקירה את כל מי ששכל ונפגע באמת. ולא רק זה, כשאת מחדשת את הקשר ומחזקת את עצמך, את יכולה עוד יותר ללכת לעבר היגון. להרגיש את מה שאת צריכה להרגיש ולא ממקום של טראומה".
פורסם לראשונה: 00:00, 15.12.23
