"מי עוזב אישה שלושה ימים אחרי שהיא חוגגת לו יומולדת", אני אומרת, "אתה צריך להיות זבל מסוג מאוד מיוחד בשביל לעשות משהו כזה". "רועי בן אדם מדהים, ממש לא זבל", היא אומרת ושולחת אליי מבט חד מתוך עיני התכלת שלה. התוקפנות הפתאומית הזאת שלה מפתיעה אותי, אולי כי עד עכשיו היא שכבה כמו בובת סמרטוטים מיואשת בתוך הפוף בסלון שלה. "אל תטנפי עליו", היא אומרת עכשיו, "הוא בן אדם רגיש עם לב זהב שידע איך לטפל בי כמו שאף גבר אחר לא ידע". אני לא מספיקה למצמץ וכבר היא מתחילה לשורר לי את כל נפלאותיו. איך הוא בנה לה את גינת הסוקולנטים הקטנה שעומדת במרפסת רק כי היא אמרה שחסר לה ירוק בעיניים בתוך דירת השיכון שהם עברו לגור בה השנה. איך יום אחד הוא חזר הביתה וראה שהיא מבואסת ומיד אמר "תתלבשי, אני לוקח אותך לבית הפנקייק ואנחנו מזמינים את הפנקייק עם הכי הרבה קצפת בתפריט".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של דנה ספקטור:
ודווקא זה, חוסר הנכונות שלה לכעוס עליו, מדאיג אותי יותר מהכל. הכעס תמיד היה כלי העבודה היעיל ביותר שלי בפרידות, מין גיליוטינה מוזהבת שאיפשרה לי לחתוך בקלות יחסית. לאהוב מישהו שחותך ממך זה כמו להמשיך לאהוב מישהו שפצע אותך בסכין. מזוכיסטי ואידיוטי. אבל היא לא מסוגלת, למרות שבפרידות הקודמות היא הצליחה ואפילו זכור לי סשן טינופים עליז במיוחד אחרי שבעלה הראשון הודיע שהוא הולך. אז מה יש בפרידה הזו שגורם לה להמשיך לאהוב אותו ולהגן עליו?
לפני פחות משבוע הם עוד חגגו לו במלון בוטיק שהיא מצאה בירושלים. הייתי שם כשהיא התלבטה אם לקנות לו טבעת חותם מזהב לבן או את טרנינג החלומות שלו, איזה דגם וינטג' של אדידס שעלה הון. בסוף היא החליטה ללכת על שניהם, וכשהיא הגישה לו את המתנות במרפסת בלילה הוא אמר "איך את תמיד יודעת מה אני הכי ארצה, אני אוהב אותך", ואז היא התנשקה איתו, מרגישה זהרורית ומרחפת ממש כמו הכוכבים מעליהם. פלא שהיא הרגישה בטוחה? לא היה שום סימן למה שהולך לקרות כמה ימים אחרי שהם חזרו הביתה. הוא חזר מהעבודה, ובמקום לערבב לשניהם איזה קארי יצירתי, הושיב אותה בסלון ואמר "כבר כמה זמן שאני רוצה להגיד לך משהו". "הייתי מטומטמת מספיק לשמוח לרגע", היא אמרה לי קודם, "חשבתי שאולי הוא רוצה לבשר לי שהוא סוף-סוף מוכן לעשות איתי ילד". אבל האצבעות שלו רעדו והעיניים שלו נשארו תקועות באיזו נקודה דמיונית על הקיר כשהוא הודיע לה שזהו, הוא החליט להיפרד ממנה "בגלל ששנינו רוצים דברים אחרים בחיים". ובגלל זה אני רוצה לרצוח אותו עכשיו. לא שזה לא בסדר להיות הצד שנפרד, לא שאסור לך להודיע לבחורה שאתה לא מעוניין להמשיך, זו פשוט הדרך שבה הוא עשה את זה, בפתאומיות, משום מקום, בלי שנתן שום סימן.
זה כמו מסיבת הפתעה רגשית שהוא אירגן לך דווקא כשהרגשת שאת הכי בטוחה. כזו שבה צועקים לך "הפתעה! את שוב פעם רווקה, ועוד רווקה בת 40 שנפלטת שוב לשוק כשחשבת שהשנה כבר תחזיקי תינוק". עכשיו אני מבינה למה היא עדיין אוהבת אותו, מתעקשת לדבר עליו טובות. כי כשמישהו נפרד ממך בהפתעה, בלי לאותת לך על התוכניות שלו בשום דרך, הוא משאיר אותך בול במקום הרגשי שבו הייתם לפני שהוא עשה את זה. שם היא תקועה עכשיו, עדיין בפקעת האושר החמימה ששניהם יצרו, ליד התמונות שהוא דפק את המסמרים שלהן בלי חולצה וליד כורסת הקש הישנה ששניהם צבעו. לו היה זמן להיפרד ממנה לאט-לאט, אי שם בנבכי נפשו המסתורית הוא הרשה לעצמו להרגיש את כל הספקות לגביהם במשך חודשים ארוכים. וכשהוא עמד בערב והתגלח מול המראה, היא ראתה רק את הגבר החתיך שלה שבא לה לשלוח יד כדי ללטף את הגב המנומש שלו, ולא היה לה מושג שברגע זה ממש הוא מהרהר בשאלה האם את המגע הזה הוא רוצה להרגיש במשך חיים שלמים.
ולכן ברגע שהוא הודיע לה על הפרידה, הוא עשה הכל במהירות מואצת. עוד באותו הערב הוא ארז את כל החפצים שלו. יומיים אחרי זה הוא כבר התארגן על דירה חדשה. בתוך האפלה הסודית של הנפש שלו, הוא התכונן במשך חודשים לטקס הסיום שלהם כזוג. לה לא היה את הזמן הזה, היא תקועה עוד בימי התום.
לפרידה מהסוג הזה קוראים באנגלית "בליינד סיידד ברייקאפ", פרידה עיוורת. זה מה שקורה כשמישהו נפרד ממך ברגע אחד, ואת מרגישה כאילו שהנחיתו עלייך פטיש של חמישה טונות. בגלל אלמנט ההפתעה המטלטל שיש בפרידות כאלו, הן גם כואבות כל כך הרבה יותר מפרידות רגילות. לאחרונה קראתי מחקר של פסיכולוגית שבדקה את זה. היא לקחה גברים ונשים שעברו פרידה קלאסית - פרידה מסוג שהיא כינתה "דחייה", כזו שבאה אלייך אחרי שרבתם ותיקשרתם אי-שביעות רצון לפניה - והוכיחה שאנשים מחלימים ממנה פי שניים יותר במהירות ובקלות מאשר בפרידת ההפתעה העיוורת. כי בפרידה הזו את לא רק מתאבלת על סיום הקשר, את חווה משבר זהות שלם ועמוק שגורם לך לאבד אמון במערכת קבלת ההחלטות שלך.
והנה היא, בחורה מבריקה עם שני תארים בחינוך שמתכננת לעשות גם דוקטורט, פתאום מגלה שהיא מטומטמת מוחלטת. חיה עם בחור במשך שנתיים תמימות בלי שיש לה שמץ של מושג שאחרי שהם עושים אהבה ומכבים את האור, הוא לא נרדם לידה מכורבל בתוך המתיקות העייפה הזו של האינטימיות שלהם, אלא ממשיך לשכב שם בעיניים פקוחות כמו צ'אקי בובת האימה. היא ישנה בעונג והוא עדיין ער, מריץ עליה כל הזמן מחשבות קרות כמו "האם אני נמשך אליה מספיק?".
במשך שנתיים תמימות היא חיה עם בחור בלי שיש לה שמץ של מושג שאחרי שהם עושים אהבה ומכבים את האור, הוא ממשיך לשכב שם בעיניים פקוחות כמו צ'אקי בובת האימה
"יכול להיות שפגעתי בו כשנסעתי לוויקנד בנות באילת", היא אומרת, "כי יצאנו לרקוד וסיפרתי לו שהיו שם בחורים אחרים שהתחילו איתנו. יכול להיות שהוא חווה את זה כמו בגידה?" "אם הוא היה חווה את זה כבגידה", אני אומרת, "הוא היה אמור לתקשר לך את זה ולהגיד לך". "את מכירה אותו", היא אומרת, "הוא טיפוס שקשה לו להכאיב ולא רצה לפגוע בי". "אם הוא כזה חמוד", אני אומרת, "למה הוא הסכים לקבל ממך את המתנות ביום ההולדת? ואיך הוא הרשה לעצמו להשלות אותך שעוד שנייה אתם מתחילים לעבוד על ילד? כשדיברתם על זה הוא בטח כבר תיכנן לחתוך ממך". היא בוהה בי בכזה בלבול ואני מבינה שהיא באמת משוכנעת שערב אחד הוא חזר מהעבודה ובום, השתגע. פתאום השתלט עליו איזה שד פרידות רשע ומכונף מטר מהכניסה לדירה מספר ארבע והוא זה שלחש לו באוזן "תלך ממנה עכשיו". והנה, זאת בדיוק הסיבה שבגללה הפסיכולוגית הגיעה למסקנה שלוקח זמן כפול להתאושש מפרידות בהפתעה. במקום שהיא תפקפק בו, היא מפקפקת בעצמה, פשוט עושה לעצמה גזלייטינג.
ככה זה, יש אנשים שנפרדים בתוך הקשר עצמו. עוד הרבה לפני שהם חותכים ממך, הם כבר מנתקים לאט-לאט את החוטים העדינים והשקופים שמחברים אתכם ביחד. והם עושים את זה לבד וסודי, בעיקר כי מילדות הם מרגישים הכל לבד. אולי זה כי היו להם הורים קשוחים שצרחו עליהם בכל פעם שהם העיזו להביע את הפחד שלהם, משם הם למדו שלא כדאי לדבר על הרגשות שלהם ובטח לא להתעמת. בסופו של דבר הם הופכים למבוגרים נמנעים, כאלו שסוג ההיקשרות שלהם הוא מפוחד-בורח, ומבוגרים כאלו יעדיפו למשוך אותך חודשים ואפילו שנים ורק לא לומר לך לא. זה הטיפוס המתבשל, ככה אני קוראת לו; בחוץ הוא נראה נורמלי לגמרי, אפילו חייכן ושמח כשהוא אומר לך שלום כשהוא יוצא מהבית, אבל בפנים הוא מטגן על פתילייה של מחשבות המון חוסר שקט, המון ספקות לגבי כמה טוב לו איתך.
"אנשים הם מסיבות הפתעה שלמות", אני אומרת לה, "לך הייתה ילדות טובה ותמיד היית יפהפייה ואהובה, אז לא למדת לפחד ממה שהם מחביאים בתוכם". כן, היא ואני מאוד שונות. היא העבירה את רוב גיל ההתבגרות בקשר עם קצין צנחנים חתיך שהיה מאוהב בה ורצה להתחתן איתה, אני העברתי אותו עם דושים שהיו מבוגרים ממני בתשע שנים והיו כל כך יותר מתוחכמים ממני שהם פשוט עשו ממני קציצות. בגלל זה אני מרגישה מספיק טוב כדי לתת לה עצה, פשוט כי העלומים שלי לימדו אותי קודם כל לחשוד. בחורות כמוני כבר יודעות שבחורים הם כמו ביצים. כל מה שאת רואה זו הקליפה הדקה והלבנה שהוא בוחר להראות לך, ואין לך מושג מה קורה אצלו בפנים. כל חיי הבוגרים פחדתי מהתכולה המסתורית, המסוכנת, של הגבר שנרדם לידי בלילה, היה לי ברור שאין לי שמץ של מושג על מה הוא חושב, מה קורה אצלו בנפש, וכדי לוודא שאני לא הולכת לישון עם אהובי העירום ומתעוררת עם זר צונן ולבוש שמבשר לי שזה לא זה, כל הזמן הקפדתי לגרד את הקליפה הזו, לבדוק מה קורה שם מתחתיה. הבדיקות שהרצתי היו נוירוטיות ולא בריאות. בדיקות של נפש שנפגעה בעבר, וברור שהדבר הנכון זה לשחרר בשלב מסוים ולתת אמון. רק שהאלטרנטיבה שהיא מציעה, פשוט לפתוח את הלב שלה כמו אוהל של אורחן במדבר ולתת לכל זר להיכנס פנימה, מסוכנת לא פחות.
"בפעם הבאה תריצי בדיקות", אני אומרת לה, "יש טיפוסים ששותקים ולא אומרים מה הם מרגישים. בחורה חמה ובוטחת כמוך שיודעת לדבר אהבה ולא מפחדת להתמסר? היא מושכת טיפוסים כאלו מאוד. ובכל פעם שמשהו במה שהוא עושה מזייף לך, תבצעי פעולת תגמול. תגידי קצת פחות אני אוהבת אותך, תהיי טיפה יותר אדישה אליו. זו הדרך היחידה להוציא מישהו כזה מההתלבטות הבודדה והאינסופית שהוא מבצע בתוכו. אם את תהיי פחות זמינה בכל פעם שהוא מתנהג כאילו שהוא פחות בעניין, הוא יפסיק להתלבט ויעסיק את עצמו בלהחזיר אותך אליו”. "לא שאני רוצה עוד רועי נמנע כזה עוד פעם", היא אומרת, וסוף-סוף היא כבר לא מגינה עליו.
פורסם לראשונה: 00:00, 01.11.24
