נוסף לכל האתגרים והקשיים התפקודיים, הכלכליים והנפשיים שעוברות משפחות משרתי המילואים לאורכה של מלחמת 7 באוקטובר, מצטרפים עכשיו נתונים מדאיגים ועצובים על עלייה בשיעור הגירושים אצל זוגות שבהם בן הזוג לוחם לאורך זמן. סקר שנערך על ידי החוקרת מור קיש בקרב 1,301 נשים שנשואות למילואימניקים, מגלה נתונים מדאיגים לגבי עמידות הזוגיות של משרתי המילואים, ובעקבות כך גם פיחות במעמדן הכלכלי של הנשים לאחר הגירושים, שגורמים להן לספוג פגיעה ישירה גם בארנק.
מהסקר, שנערך עבור "פורום נשות המילואימניקים", עולה כי 20% מהנשים שנשאלו חושבות על פרידה בגלל קשיים ופערים שנובעים מהשירות הקרבי הממושך ומייצרים שתי מציאויות מקבילות – בבית ובחזית – שמתנגשות, פעם אחר פעם.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
עוד עולה מהסקר ש-37% מהנשאלות מדווחות כי מאז שבן הזוג נמצא בלחימה, מידת הקרבה הרגשית ביניהם פחותה. שיעור זהה הצביעו על שינוי לרעה וריחוק בהרגלי הקרבה הפיזיים. 38% אמרו שיותר קל לבני הזוג לא לדבר זה עם זה מאשר לקיים קשר.
גם בקהילת נשות המילואימניקים והקבע בפייסבוק, שמונה למעלה מ-13 אלף נשות מגויסים, עולים בכל יום פוסטים אנונימיים שמספרים על גירושים ופרידות בקרב משפחות המילואים.
ענת ומוטי (כל השמות בכתבה בדויים), שניהם בשנות ה-40 לחייהם, נשואים שש שנים, הורים לשני ילדים, החליטו להתגרש לאחר שמוטי לא הצליח לחזור לחלוטין מהקרבות. "נכון שהמשבר שלנו התחיל עוד לפני המלחמה, אבל המלחמה האיצה את התהליך. במסגרת התפקיד שלו במילואים מוטי מצד אחד פגש הרבה משפחות שהתפרקו ולכן אמר לי 'בואי לא נפרק, בואי נילחם על מה שיש לנו, על המשפחה שלנו'. אבל מצד שני, הוא התחיל להרגיש – בגלל הקרבה למוות, לשכול, לכאב, לחורבן – שהזמן קצר, שהחיים עוברים, שהוא רוצה את החופש שלו", מספרת ענת בכאב.
ודיברתם על זה?
"דיברנו על זה. היינו אצל יועצי זוגיות, ניסינו שהוא יהיה יותר בבית בין הסבבים, אבל זה לא עזר. הבעל שלי נשרט, נאטם רגשית וכל הזמן אומר 'אני רוצה את השקט שלי, אני צריך את החופש שלי, את החיים שלי'. הוא גם מרגיש שאף אחד, ובעיקר אני, לא מבין מה הוא עובר במלחמה. 'את לא מבינה מה אנחנו רואים שם, מה אנחנו חווים, מה אנחנו עוברים'. ואני באמת לא מבינה. אבל גם הוא לא מבין אותי. יש לנו שני ילדים מתחת לגיל חמש, והוא הפסיק להתעניין בכלל בבית, בזוגיות שלנו ובילדים. בכל פעם שניסיתי לעניין אותו בנו הוא ענה שאין לו זמן ושאין לו כוח.
"ככל שהמלחמה התקדמה הפכנו להיות אוויר, לא באמת קיימים במרחב. אני ממשיכה לתחזק את הבית ואני לבד. בחודשים האחרונים יוצא ששבועיים-שלושה הוא בכלל לא יצר קשר, לא התקשר, לא דיבר עם הילדים. הגענו למצב של התעלמויות, טריקת דלתות. במשך שנה שלמה אני מרגישה הכי לבד. גם בדברים השמחים, למשל כשאני רוצה לשתף אותו בהתקדמות של הילדים, הוא לא קשוב. וגם כשאני צריכה תמיכה עם הדברים המאתגרים שקורים בבית, אני לבד, בתוך זוגיות שלא מתקיימת יותר. בפעמים המעטות שהוא חוזר, הוא יושב, לא מבין מה קורה בבית, מה קורה עם החיים, ורואים שהוא אולי נמצא בבית, אבל המחשבות והנפש נשארו בלחימה. הוא פתאום מתחיל לבקש שהילד הקטן לא יצעק, כי הוא לא יכול לשמוע צעקות. לוקח את עצמו ויוצא מהבית כדי להיות לבד. ואני רואה שקשה לו גם עם זה, כי הוא כל הזמן אומר לי, 'אני לא יודע מה יש לי, אני לא פה, אני לא עצמי', ושוב טורק את הדלת ויוצא מהבית, ואין לי מושג מתי הוא חוזר. אז כבר עדיף שיהיה במילואים, אבל גם כשהוא שם, הוא מרגיש שהוא מקריב את עצמו. הוא מרגיש שהוא עומד למות, נוגע במוות, וזה מצדיק מבחינתו את ההיעלמויות שלו מהבית ואת ההתעלמות שלו מאיתנו".
ענת (שם בדוי): "במילואים הוא פגש הרבה משפחות שהתפרקו ואמר לי: 'בואי לא נפרק, נילחם על מה שיש לנו'. ומצד שני, הוא התחיל להרגיש - בגלל הקרבה למוות, לשכול, לחורבן - שהזמן קצר, החיים עוברים, והוא רוצה את החופש שלו"
בחודשים הראשונים למלחמה, ענת נשכה שפתיים והסכימה לחיות בתוך המצב הקשה הזה, אבל ככל שהמלחמה מתארכת, הקושי מעמיק והניתוק הולך וגובר, וענת מחליטה להיפרד. "פתחתי לו מסמכים בבית הדין ולא השארתי לו הרבה ברירה. הוא יודע שהוא צריך לטפל בעצמו, אבל מתכחש לזה עד שיסתיימו המילואים, רק שלי לא נשארה ברירה. גם הוא מודה ואומר, 'זה לא אני עצמי, אני צריך לטפל בעצמי, אני ממוקד לחימה, אני לא מבין בכלל מה את רוצה'".
מה את מרגישה?
"וואו, פתחת לי את הברזים של הדמעות עכשיו", ענת אומרת. "אני מרגישה שחבל עלינו, כי גם הדיין בבית הדין אמר שרואים שאנחנו חברים טובים, נכנסנו יד ביד, מחובקים, והדיין ניסה להסביר לבעלי שהוא צריך לטפל בעצמו, ושהמחיר של המילואים לוקח לו את הבית. אבל בעלי בחר במילואים ולא בבית", היא נאנחת. "אנשים אפילו לא מבינים את המחירים שאנחנו, משפחות המילואימניקים, משלמות. הלוחמים כל כך מכווני מטרה ומכווני לחימה, ואני רוצה לעמוד ולהגיד לבעלי: 'שורה תחתונה, אתה הורס לנו את הבית'".
ואחרי מחשבה היא מוסיפה: "צריך בתוך היחידות להכניס מישהו שיושב בפנים ומטפל בהם, ועוזר להם, ועושה להם ונטילציה של מה שקורה בבית בזמן שהם בלחימה, ומה אנחנו הנשים עוברות, גם כדי שיבינו מה הולך לקרות איתם. כולם באותה הקלחת, הם לא מבינים את המציאות בחוץ, יש להם את המציאות של הלחימה ובתוכה הם חיים. הם לא רואים על מה צריך לשמור ומה צריך להתקיים בחיים האמיתיים", היא אומרת בצער ורצה להוציא את הילדים מהגנים.
"זהו, זה נגמר, אחרי שלושה טיפולים זוגיים בסך הכל, בעלי החליט להתגרש. הוא אפילו לא השתחרר מהמילואים, משתחרר רק בשבוע הבא, ולאחר מכן עתיד להיקרא לצפון", כתבה מיכל, 32, בקבוצת נשות המילואימניקים והקבע. "זה לא שהכל היה טוב לפני כן ובמילואים פתאום הוא התפלפ. אלא שהמילואים היו הקש ששבר את גב הגמל. שנה וחצי לפני המלחמה ילדתי את התאומות שלנו, מכאן דברים התחילו להשתנות. הוא התחיל להרגיש מקופח, מוזנח, התרחקנו, ואז הגיעה המלחמה והכל התרסק לגמרי. כאשר הוא נקרא למילואים, ולמרות שדיברנו עוד לפני על גירושים, אמרתי לעצמי לא למהר להתגרש, שאולי נחכה, נשמור על המשפחה. קיוויתי שאולי הוא בסוף יסכים ללכת לטיפול זוגי, ובאמת אחרי כמה חודשי מילואים הוא בא בעצמו והציע שנלך לטיפול כי הוא דיבר עם עוד אנשים שחווים את מה שאנחנו חווים והבין שטיפול זוגי זו לא מילה גסה. היינו בכמה טיפולים ביחד, ואחריהם הוא החליט שזה סופי ואין דרך חזרה. אנחנו מתגרשים סופית".
הוא אמר לך למה?
"הוא אמר שהוא נמצא במשבר אמון מול האנושות כולה, אחרי מה שהוא ראה וחווה, אחרי שהוא נגע במוות, הריח את הריחות, ראה את המראות של המוות. דברים שהוא אפילו לא מסוגל לספר לי ולהוציא מהפה שלו, אבל הם שם והוא מרגיש שהוא לא מאמין בשום דבר יותר. חזר ואמר מספר פעמים שהוא מרגיש שאין לו למה לחיות יותר חוץ מאשר בשביל הילדות".
ומה ענית?
"שזה לא נכון, שאני פה והזמן יעשה את שלו והדברים ילכו וייראו לו פחות ופחות נוראיים, ושהוא חייב לטפל בעצמו. אבל הוא כל הזמן דחה את זה. אמר שאין לו זמן ללכת לטיפול בעצמו. השבוע הוא סוף-סוף הודיע לי שהוא הולך לטיפול, אבל בשבילנו זה כבר מאוחר מדי. אנחנו כרגע פרודים. אני בשלב שאני עדיין מאמינה שככל שאנחנו דוחים את הגט ברבנות, אולי נצליח לחזור אחד לשנייה. הוא כרגע לא מאמין בזה".
את מרגישה שהמלחמה דפקה לך את הנישואים?
"אני מרגישה שאם לא הייתה מתחילה המלחמה, היינו היום במקום אחר. גם הוא אומר את זה, חד-משמעית. אבל מה שקרה בשנה האחרונה זה שבמקום שנוכל להיות ביחד ולעבוד על הדברים, הוא היה שם ואני הייתי עם הילדות, וחיינו חיים שונים לחלוטין. עכשיו אי-אפשר לחזור אחורה ולהשלים את הפערים שנוצרו בינינו בשנה הזאת, כמו למשל שהוא מרגיש שהוא פיספס את כל תהליך הגדילה של התאומות שלנו, הוא מרגיש הומלס, שאין לו בית לחזור אליו. שהוא לא רוצה לחזור הביתה. היו פעמים, ואני יודעת את זה, ואני גם יודעת שזה לא משהו שקרה רק אצלו, שהוא נשאר במוצב למרות ששיחררו אותם, כי הוא לא היה מסוגל להתמודד עם החזרה הביתה. היו גם פעמים שגיליתי שהוא ישן ברכב ולא עלה לישון בבית. גם כל פעם שהוא חזר הוא הרגיש שזה מבלבל את הילדות, שרואות אותו לפני שהן נרדמות, ובבוקר הוא כבר לא שם. הוא ניסה להימנע מזה, אבל בסוף זה דפק לנו את הזוגיות".
יש דרך חזרה?
"בעיניו לא. בעיניי כן, עדיין יש סיכוי. הייתי מאוד רוצה שניתן לזה צ'אנס גם אם בסוף לא נצליח, כי המשפחה שלי היא הקרקע היציבה שלי, או לפחות הייתה, כי אם לא מספיק כל הערעור של החיים האישיים, אנחנו מתמודדים עכשיו גם עם בעיות כלכליות. בעלי עצמאי והעסק שלו ירד בחצי בכמות הלקוחות, וכשהוא חשב שהנה הזמן לשקם את העסק, הוא שוב נקרא לסבב מילואים, כאשר בו-זמנית אני פוטרתי מהעבודה שלי. המקום היציב היחיד שנשאר לי, גם הוא כבר התערער, ועכשיו אין לי שום קרקע יציבה. אני הולכת ללמוד כדי לרכוש לעצמי מקצוע חדש".
ימית ובן זוגה נמצאים בתהליכי פרידה. הם נשואים כמעט 20 שנה ויש להם שלושה ילדים בגילי העשרה. ימית מגדירה את הזוגיות שלהם לאורך השנים כנהדרת, מושתתת על חברות טובה, אהבה, שותפות. "בעלי הלוחם מתנדב למילואים אחרי גיל החובה, כי הוא אדם ערכי ואוהב הארץ. הוא עשה עד כה 250 ימי מילואים החל מ-7 באוקטובר בצפון, ולאחר מכן הצוות שלו ירד דרומה ונכנס לעזה. לאורך התקופה ראיתי אותו משתנה והופך להיות בן אדם אחר. ניסיתי כמה פעמים לבקש שילך לטיפול פרטני, לדבר עם מישהו, הוא לא רצה. ניסיתי דרך הצבא שיגיעו אליהם לשיחה קבוצתית, אחרי הדברים שהם ראו. בכל זאת, יש להם חברים שנפצעו, יש גם הרוגים בפלוגה. אבל הם לא רצו", היא אומרת ונאנחת.
מיכל (שם בדוי): "היו פעמים, ואני יודעת שזה לא קרה רק אצלו, שהוא נשאר במוצב למרות ששיחררו אותם, כי הוא לא היה מסוגל להתמודד עם החזרה הביתה. היו גם פעמים שגיליתי שהוא ישן ברכב ולא עלה לישון בבית"
ואז, לפני כחצי שנה, בחודש יוני, באחת היציאות הביתה, ואחרי מספר ימים שבהם שהה בבית, הוא שמט את הקרקע מתחת לרגליה כאשר הודיע שהוא עוזב את הבית. "אמר שהוא לא יכול יותר והוא צריך זמן לעצמו. להיות בשקט עם המחשבות. הוא יצא מהבית ממש מהיום למחר. אמר שרק השקט והלבד יאפשרו לו לחשוב ולהחליט מה הוא צריך".
מה עשית?
"כל הניסיונות שלי לחזור לתקשורת לא עזרו. כל השיחות לא עזרו. הוא עשה את מה שהוא אמר – קיים שיחה עם הילדים, קם ועזב את הבית. חשבתי שהוא פוסט-טראומטי בגלל המילואים הממושכים ומה שנחשפו אליו, הרי זה מאתגר כל אדם, ובוודאי אדם רך ואוהב בריות כמוהו, שכל חייו דואג למשפחה, לחברים ולסביבה, מתנדב כל השנים ותורם מעצמו המון. אבל מה עוזרת לי המחשבה הזו? בסופו של דבר, המילואים הממושכים יצרו נתק בתקשורת בינינו, במקביל לקשיים בעבודה, במקביל לזמן מאתגר מול הילדים שראו שהוא אחר, כועס עליהם אם הם עושים רעש קצת חזק בבית, קופץ בבהלה אם משהו נופל בבית ואז כועס שזה קרה. גם היכולת שלי להכיל את כל זה לאורך תקופה כל כך ממושכת נשחקה. אני עובדת חיונית ולא הפסקתי לעבוד לאורך כל המלחמה. הילדים 'מסתדרים' לבד בבית כי לאורך השנה לא היו לימודים מסודרים. ככה אי-אפשר לקיים משפחה, אז המשפחה שלנו מתפרקת. ממש עכשיו".
כרמי אור, יועצת כלכלית ומנהלת מיזמים להשכלה פיננסית, היא בשנה האחרונה גם חברה בצוות מדיניות ב"פורום נשות המילואימניקים". אור, בת 46, אמא לחמישה בנים, גרושה פעמיים. הגירושים הראשונים היו אחרי עופרת יצוקה, מבן זוג שהיה איש קבע לוחם. הגירושים השניים היו לפני שנתיים וחצי. כיום, הגרוש שלה הוא קצין לוחם שנמצא כמעט כל השנה האחרונה בעזה.
כרמי אורצילום: שרון גבאי"אני מכירה מקרוב את ההתמודדות של נשים גרושות בכלל ושל גרושות תחת אש בפרט. תחשבי כמה קשה לעבור גירושים בשגרה, ועכשיו תחשבי מה זה גירושים תחת אש עם ילדים שגם ככה בחרדות, חיפוש דירה תוך כדי מלחמה, ניהול והפרדה של חשבונות הבנק והנכסים. את מאבדת את היוקרה שלך כאשת מילואים והופכת לגרושת מילואים שלא נספרת. גרושות שוות פחות אגב תמיד, גם בלי קשר למלחמה וחיילים", היא אומרת.
טיפול זוגי עמוק יכול להציל נישואים, אומרת כרמי, "אבל מישהו צריך לממן אותו, לא לכל זוג יש כסף לזה. אנחנו מעריכות ומוקירות את מי שחשבו והכירו בכך ששירות מילואים יכול לייצר אתגרים זוגיים ואישיים, ונותנים תמיכה למצבים כאלה, זה מרגש, אבל שנה פלוס אחרי, 1,500 שקל מענק חד-פעמי לא מתחיל לדגדג את הצרכים. צריך להרחיב את זה למענה הרבה יותר גדול, כי טיפול אחרי שנה כזו בטח לא עושים בשלושה מפגשים, אחרי שחיקה מטורפת של משפחות המילואים".
את אומרת שאם היו יותר טיפולים ומענים, היו פחות גירושים בקרב משפחות המילואים?
"אני נוטה להעריך שהרבה מהאתגרים היו נפתרים בריפוי עמוק שלוקח זמן. אבל צריך לטפל גם בשינוי הסטטוס שהאישה עוברת מנשואה לגרושה: אם הנשואה נמצאת בקבוצת הווטסאפ של נשות הלוחמים, או מוזמנת לימי הפוגה, הגרושות לא שם. אין לנו באמת הכרה חברתית".
לגירושים יש כמובן גם משמעות כלכלית עמוקה עבור הנשים, וכרמי מדגישה שבדיוק בגלל זה נכנסה לתוך הפורום, כדי לקדם שוויון. "שוויון במובן של אפשרות לקבל את אותן הגנות על מקור הפרנסה. מי שעכשיו, תוך כדי מלחמה, הופכת להיות גרושה, פתאום לא מקבלת מענה. במקום שכספי המילואים וכל המענקים והתמיכות שהמילואימניק מקבל ייכנסו לחשבון משותף, את פתאום שקופה. מבחינת צה"ל יש כרגע מענה אחד בלבד שעובר ישירות לחשבון של הגרושות, וזה המענה על אובדן הכנסה, שניתן למי שהכנסתה ירדה משמעותית בשל היעדרות מהעבודה לצורך טיפול בילדים בזמן המילואים של בן הזוג. השאר תלוי ברצונו הטוב ובתיווכו של משרת המילואים. מילואימניקים מקבלים החזרים בגין טיפול רגשי וייעוץ כלכלי, מענקי כלכלת בית, החזרים על קייטנות לילדים ועל בייביסיטר ועוד (ראו טבלה). זה המון כסף שיכול לעבור רק דרך המילואימניק. ברגע שהיא לא שותפה שלו לחיים ולחשבון הבנק, הוא מקבל את זה באופן בלעדי, ורק אם הוא בוחר לחלוק איתה, אז עובר אליה. יש פה אפליה בתעסוקה, במענה רגשי, ויש גזירה לחיי צמצום כלכליים, שצריך לתת עליהם את הדעת. הכל נהיה כמובן הרבה יותר מורכב כשבן הזוג נפצע או חס ושלום נהרג, ויש לגרושה ילדים שנשארו בחזקתה המלאה".
את היועצת הזוגית המנוסה, ד"ר זיו חורב, גל הגירושים שמתלווה למלחמה מעציב מאוד, אבל לא מפתיע. לדבריה, הדבר מתרחש משלוש סיבות שלא מופיעות בהכרח בבת אחת אצל כל הזוגות, אבל כל אחת מהן כשלעצמה עלולה לערער את הקשר הזוגי ולהוביל לפרידה. "הדבר הראשון ששני בני הזוג מרגישים הוא: 'זה לא החוזה שחתמתי עליו'. עבור אף אחד מבני הזוג הסיטואציה של לחימה כל כך ארוכה היא לא חלק מהחוזה הזוגי. כולנו מאוד מעריכים את נשות המילואימניקים, איך שהן מחזיקות את הבית והילדים, מנהלות את השגרה ושורדות בתנאים הקשים, והן גם מודות על ההערכה הזו, אבל זה לא החוזה שהן חתמו עליו בתוך הזוגיות. הן חתמו על קריירה ומקצוע ועבודה ועסק ושגשוג אישי ומקצועי, ופתאום מחזירים אותן לתקופה שבה נשים מוערכות בעיקר על גידול הילדים. ולגבי בן הזוג הלוחם, אז כן, הוא זוכה להערכה אדירה כגיבור, ציוני ומלח הארץ, אבל גם אצלו זה לא החוזה שהוא חתם עליו כאבא וכבן זוג. הוא רוצה שיבקשו ממנו סיפור לפני השינה, ושיתייעצו איתו לגבי החלטות יומיומיות בבית, גדולות וקטנות, אבל בפועל הוא מרגיש שהחיים בבית למדו להסתדר בלעדיו, שהם עוברים והוא לא שם, ויש לו כבר ממלאי מקום. אז החוזה ששני בני הזוג יצרו וצמחו לתוכו כבר לא קיים, הוא נשבר", מסבירה ד"ר חורב.
ד"ר זיו חורבצילום: עדי סגלהדבר השני שקורה הוא השחיקה ואובדן היכולת לתמוך זה בזה: "כשהוא חוזר בין הסבבים, או כשהיא מרימה לו טלפון והוא מצליח במקרה לענות לה, רק שבמקום נחמה ויד מסייעת היא פוגשת אדם שחוק בדיוק כמוה, שאין לו משאבים, ושניהם בחוויה של 'לא רואים אותי'. הוא לא רואה כמה זה בלתי נסבל עבורה והיא לא מבינה מה הוא עובר. זה מעמיק את תחושת הניתוק וחוסר התקשורת. כל אחד מושיט יד כדי להישען על השני, ובמקום טובים השניים מן האחד, יוצא שטובעים השניים".
והדבר השלישי הוא המגע עם חרדת הקצה וסף המוות, אומרת ד"ר חורב. הלוחם קרוב למוות שנמצא סביבו ומרחף כל העת. גם היא נמצאת בחרדות, שרק לא ידפקו לה בדלת, שרק לא יקרה משהו נורא. כשנוגעים בלב האימה, בתוך הפחד, וחוזרים משם לחיים רגילים של שגרה בבית, יש חוויה קשה של 'זהו זה? מכאן ועד הסוף הכל יהיה ככה?' אז יש מי שממהרים לעשות עוד ילד, כדי למלא את התהום הזו בנפש, ויש מי שנוסעים לטיול, מחליפים מקצוע, סוגרים עסק, אבל יש מי שהקרבה למוות, חרדת הקצה, גורמת להם לרצות לעשות שינוי עוד יותר דרמטי, כמו להיפרד".
ד"ר זיו חורב: "שיקום לוקח זמן. צריך לקחת אוויר, לא לקבל שום החלטה, להיכנס בחזרה לתוך שגרה, ולתת לזמן להשפיע. לא מתחילים לעשות עבודה רגשית בעומק לפני שמתרגלים אחד לשני מחדש"
ד"ר חורב אומרת שלנוכח כל המצבים הללו צריך דבר אחד מובהק – זמן. "כי שיקום מכל סוג שהוא לוקח זמן. ולכן אין מה לרוץ מהר מדי לחפש פתרונות, אלא צריך לקחת אוויר, לא לקבל שום החלטה, להיכנס בחזרה לתוך שגרה ולתת לזמן להשפיע. להבדיל אלפי הבדלות, זה כמו שלא קונים את הפרותזה לפני שהגדם מגליד, כך לא מתחילים לעשות עבודה רגשית בעומק לפני שמתרגלים אחד לשני מחדש, לפני שמוצאים מחדש את המקום שלנו בתוך הזוגיות והמשפחה ולפני שמחזירים מחדש שגרה. שגרה שייקח זמן לסגל ואי-אפשר עוד לדעת איך היא תיראה. אבל חובה לפני שמקבלים כל החלטה לחזור לשגרה הזו", אומרת ד"ר חורב, שמזכירה שצריך גם למצוא את הזמן הזוגי והרגוע לדבר על הדברים שחווינו: "אחרי שחוזרים לשגרה, היכולת לחזור ולשתף אחד את השנייה במחשבות ובתחושות היא קריטית. הוא לא דיבר איתה על הפחדים שלו, היא לא דיברה על הפחדים שלה, ושניהם נורא בודדים בחרדות האלה, אז צריך למצוא בעדינות דרך לדבר באריכות על הדברים, כדי לא להיות לבד, ושוב לזכור ששיקום, ובטח שיקום רגשי, לוקח זמן. בשום אופן לא לקבל החלטות על פרידה בין סבב לסבב ולא בתוך הסערה. דבר חשוב נוסף הוא להיעזר בגורמים חיצוניים כדי לייצב את הזוגיות. להישען ולדבר עם חברה או חבר, להיעזר בהורים, בסביבה, לא להיות לבד, לא היא ולא הוא. להביא עוד גורם שיציל את שניכם מתוך השחיקה והתשישות. למצוא עוד משענות כדי שאפשר יהיה לחזור טיפה שלמים אחד לשני. וסבלנות, סבלנות, זה הדבר הכי חשוב", אומרת ד"ר חורב.
