"איזה דייט גרוע זה היה", היא אומרת לי. "מה", אני אומרת, "הוא לא היה חתיך?" ולרגע אחד יש בזה משהו מתוק, לשאול את השאלה הזו שהיינו שואלות כשהיינו בנות 20 פלוס. אז, בימים הרחוקים שעוד חשבנו שמראה חיצוני זה הדבר הכי חשוב שיש, שאם הוא חלילה לא מעיר בנו תוך שנייה אחת את הניצוץ הזה שגורם לנו לפנטז איך אנחנו משעינות אותו על המראה של השירותים וקורעות ממנו את הכפתורים של החולצה בשיניים, זה אבוד.
עכשיו שתינו בנות 50 פלוס, וכמעט כמו בכל תחום בחיים, למדנו להנמיך טיפה את הציפיות שלנו. זה לא ממש להתפשר, דווקא בגילנו אין לנו שום סיבה להתפשר, יש לנו כבר ילדים משלנו ובית וקריירה. כל בן זוג שנכניס לעולם השלם שלנו צריך להיות סוג של בונוס מהנה. זה יותר לעשות תיקוני בונסאי קטנים, לקצץ את שיח הפנטזיה הפרוע למשהו שאנחנו יכולות לשים בגינת החיים הקטנה והשלווה שלנו. ולכן, אני לא מצפה שהיא תגיד לי שהוא היה חתיך-על חלל, זה בסדר אם הוא כבר קירח בכל הראש או אם יש לו כרס אבאל'ה חמודה. היא רק צריכה להימשך אליו במידה סבירה, שהריח שלו יהיה נעים, שהידיים שלו יהיו מחוספסות קצת אבל לא ירגישו כמו נייר זכוכית יבש.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של דנה ספקטור:
"הוא דווקא נראה מעולה", היא מפתיעה אותי, "מושבניק כזה עם זיפים מלח-פלפל, גברי מאוד. אבל לא ממש היה לנו על מה לדבר. הוא לקח אותי לאיזה בר יין נוראי ליד רוטשילד, הזמין גוורצטרמינר וכמובן לא הצליח להגיד את השם כמו שצריך, מה שגרם לי לחשוב 'למה אתה כבר לא עושה מזה בדיחה ופשוט מודה מול המלצרית?' אחרי זה הוא התחיל עם כל השאלות הרגילות, 'כמה ילדים יש לך?' 'את באמת מרצה לבודהיזם?'" אני מגלגלת עיניים, כי באמת שחשבתי שבגילנו סיימנו עם ראיון העבודה הזה שעושים בדייטים. אנחנו כבר יודעים שהחיים קצרים מדי בשביל סמול טוק, את הלקח הזה למדנו באלפי מסיבות משרד שבהן נתקענו דווקא ליד בעלה של הבוסית, איש פיננסים כמוש כמו קרקר ששאל אותנו את מלכת השאלות הסחיות, "מאיפה את במקור?"
"אז פשוט ישבתי שם והתחלתי לדבר על העבודה שלי כמו שהוא ביקש", היא אומרת, "ומרגע לרגע ראיתי שאין, הוא לא מצליח להיאחז בשום דבר שאני אומרת, לצאת משם לשיחה על עצמו או אפילו להגיד משהו מצחיק". אני בזוגיות כבר המון זמן, ובכל זאת מה שהיא אומרת מצליח להעיר בי זיכרון מוחשי מלפני 30 שנה. אני, יושבת על כיסא בר גבוה מדי ונאבקת בחצאית המיני שלי שמאיימת לטפס עד לתחתונים, ומולי יושב בחור בלונדיני מהרצליה שכל מה שהוא מדבר עליו או שואל אותי פשוט חלול לי לחלוטין. אנחנו מנסים להיפגש האחד עם השני במילים, אף אחד מאיתנו לא נסע חצי שעה בפקקים רק כדי לשבת מול בובת אדם משעממת, לנהל שיחה שעשויה מפורמייקה ולהתנחם במחשבה שאולי לפחות ייצא מזה סטוץ בינוני בסוף. שנינו רוצים להתאהב, זה דבר שהיה תמיד ברור לי. שגם הדוש הכי גדול בחצי הכדור המערבי מגיע לדייט עם מין שבריר של חלום שהפעם זה יהיה זה, הפעם הוא יפגוש את האחת שלו. רק שזה לא עובד, אנחנו פשוט לא מצליחים לזרוק האחד לשני קרסים כאלו עם פיתיונות עשויים ממילים שהשני יצליח לתפוס, להגיד משהו אמיתי על עצמו בתגובה. יש מעט חוויות קשות בדייטים כמו לשבת ליד מישהו שאת לא מצליחה לפצח או לחדור אליו אפילו לרגע, הזרות הזאת, הניכור. כולה רצית שמישהו אחר יראה אותך, ישמע אותך, אולי אפילו יתקרב אלייך, כמו שכל יצור אנושי רוצה, ובמקום זה קיבלת גבר זר שבוהה בך כאילו שאת פריק קרקס עם ליפסטיק על השן.
"דייט שמתקשה להתניע", אני אומרת לה עכשיו. "כן, כמו ג'יפ בחולות של ראשון", היא אומרת, ולרגע אחד היא מרימה את העיניים, ואני רואה שיש שם התחלה של דמעות. "אני כבר זקנה מדי בשביל השיט הזה", היא אומרת, והאמת היא שאני מבינה אותה ממש טוב. בכל פעם שאני רבה עם רן ריב עסיסי וגדול במיוחד, זה הדבר הראשון בערך שאני חושבת עליו. איך הפעם הוא יזרוק אותי סוף-סוף, ואיך אני איאלץ לרשום את עצמי לטינדר או לבאמבל. המחשבה על טינדר מפחידה אותי גם בגלל הפאדיחה, רק לחשוב על עצמי מעלה תמונה שלי בחולצה עם מחשוף נדיב ומחכה שעמיר שלמד איתי בכיתה ט' יראה אותי מחפשת.
אבל זה יותר בגלל מה שיקרה אחר כך, כי בגילי, כבר התחלתי להאמין שלמדתי איך להתמודד עם דחיות. אני כבר כמעט לא נעלבת כשכותבים לי משהו מעליב בטוויטר, כמעט לא שואלת את עצמי כל מיני שאלות אגו עצובות כמו למה עינת ארליך נבחרה להיות הפרזנטורית של רופא האנטי-אייג'ינג המפורסם ולא אני. בגיל 53, אני כבר בן אדם מבוסס מבחינה פנימית, מכירה את היכולות שלי, את החסרונות, יודעת איזה אתגר אני רוצה לקחת וממה להרפות. לחפש אהבה בגיל כזה זה לפתוח את כל פצע הפחד מהכישלון מחדש, פשוט לגרד עד זוב דם את העקיצה הישנה הזו של חוסר הביטחון שנשבעת שלא תיגעי בה יותר.
ע' התגרשה לפני שנה וחצי, פשוט נפלטה שוב לעולם הגדול אחרי שהייתה נשואה 22 שנים. בהתחלה היא נשבעה שזהו, מהיום והלאה היא גמרה עם גברים ופשוט עפה על הלבד שלה. לא חולקת יותר את חדר השינה הלבן והנקי שלה עם שום בן אנוש ששוכב שם ונוחר כמו מנסרה של עצים. אבל מהר מאוד, כמו שקורה בגירושים, האמת שהיא סירבה להכיר בה במשך כל הנישואים שלה התחילה להתבהר בתוכה. והאמת הזאת הייתה שעם כל זה שהיא הייתה נשואה והיו לה גם לפני זה כמה מערכות יחסים רציניות, היא בעצם אף פעם לא הייתה מאוהבת. לפחות לא באהבה גדולה כזו, מהסרטים.
כשהיא סיפרה לי שהיא מתגרשת שמחתי. הנה, אחרי שנים של לעשות את הדבר הנכון ולגדל ילדים עם גבר שלא התאים לה, היא עומדת סוף-סוף לגלות מה זו אהבת אמת. אני מסתכלת עליה וחושבת שאיזה כיף זה יהיה לי לראות אותה מאוהבת. ועוד לא דיברנו על סקס, על כמה אני מחכה שהיא תמצא את השותף הנכון שיידע לנגן לה על העור ולגנוב אותה למערה האפלה הזו בקצה העולם שבה הכל נעלם ויש רק עונג וצלילים חייתיים.
"תמשיכי לחלום על אהבה בשבילי", היא אומרת עכשיו, "אני סיימתי. לא רוצה עוד דייט אחד בשנה הקרובה. כל כך נעים לי בבית עם הרהיטים היפים שלי והכלבים והתנור החם, השגתי כל כך הרבה דברים שחלמתי עליהם כשהייתי צעירה, אני רוצה ליהנות מהם. לחפש אהבה מחזיר אותי לדבר חסר הביטחון שהייתי בגיל 20".
כדי להזכיר לה שיש תקווה, אני מספרת לה על סדרה חדשה ומקסימה שעלתה עכשיו בנטפליקס - “דה לייטר דייטרז” קוראים לה באנגלית, ובעברית “חיזורים מאוחרים”, שהפיקה לא פחות ממישל אובמה. בשונה מאחיותיה לז'אנר, התוכנית הזאת לא עוסקת בקבוצת רווקים שעסוקים פחות באהבה ויותר בלקדם את עסק האינסטגרם שלהם. במקום זה, אובמה הביאה תוכנית מלאת לב ונשמה בכיכובם של כמה פנויים ופנויות ממה שנהוג לכנות "גיל הזהב". המבוגרת מביניהם בת 70, הצעירה בת 50 פלוס.
"והנה הדבר היפה", אני אומרת לה, "בהתחלה הן מתנהגות כמוך, חושבות שהן זקנות מדי לשיט הזה, אבל בשנייה שהן פוגשות גבר נחמד, הכל נושר מהן, הן חוזרות להיות בדיוק הנשים המדהימות והיפהפיות שהן היו כל הזמן". ובאמת, זה היה הדבר הראשון שכבש אותי בתוכנית, הדרך שבה הנשים מתלבשות לדייט. נועלות נעלי עקב עדינות, שמות על עצמן שמלה סקסית עם כתפיים חשופות. וכן, לפעמים על הכתפיים יש קצת קמטים או כתמי פיגמנטציה, אבל את מפסיקה לראות את זה כשהאישה עומדת מול המראה במלוא הדרה ומחייכת אל הדמות שלה. אז את מבינה שאישה זה לא משהו שרואים בפרטי פרטים, בניואנסים קטנוניים כמו אוי, יש לה קמט הבעה ליד הלחי. אישה זה משהו שרואים בבת אחת, כמו התגלות, כמו מפץ של צבע, וכשהן נכנסות למסעדה ופוסעות לכיוון הדייט שלהן, רואים את זה במבט המתפעל של הגבר שיושב ומחכה להן שם.
בהתחלה כולם נכנסים לדייט עם מטען. זאת התאלמנה מאהבת חייה, השנייה לא רוצה גבר שעדיין מגדל ילד. פתאום מגיע הבן אדם הנכון, ובום, הכל נהיה קל
"אני לא אומרת שכולן חייבות להתלבש סקסי", אני אומרת לע', "אבל זה כמו מונית שמאותתת שהיא פנויה עם אור ירוק בכובע, משהו שם חייב להיראות מעוניין במגע, בקרבה. אנשים, לא רק גברים, צריכים לקבל את האנרגיה הזו ממך כדי להבין שיש להם סיכוי. תחליטי את מה את נותנת, מחשוף מרומז או מבט מלא משמעות, העיקר לא לעטוף את עצמך בשריון של נמנעות ולהיראות כאילו שאת עדיין יושבת עם הכרבולית פלאנל שלך כשאת בדייט.
"והכי יפה זה לראות איך אחת מהנשים מוצאת גבר שהיא ממש מתאהבת בו", אני אומרת, "כי בהתחלה כולם נכנסים לדייט עם מטען. זאת התאלמנה מאהבת חייה ומשווה כל גבר אליו. השנייה לא רוצה גבר שעדיין מגדל ילד בן 16, ופתאום מגיע האדם הנכון, ובום, הכל נהיה קל". זה כל כך ריגש אותי לראות איך החומר הטוב הזה ששמו התאהבות עובד בכל גיל וגם כשהמצלמה פועלת. האישה הכי חולת שליטה משחררת ונכנסת לשיחה עמוקה וכנה כשהיא מרגישה שזה יושב מולה מבין אותה. היא שמה יד על הכתף שלו בדרך החוצה ופתאום כל כך פשוט וטבעי לה להיות האישה שנעזרת בגבר החזק שלה כדי לא למעוד.
ובזכות זה, זוגות שמתאהבים בגיל מבוגר הם אפילו יותר רומנטיים בעיניי מזוגות צעירים. כי זו אהבה שאין בה תנאים, כבר לא מחפשים מישהו שמתאים לעשות איתו תינוקות, בטח לא בת זוג להתחתן איתה. הזוגות המבוגרים שאני מכירה התאהבו כמו ילדים דווקא כי הם לא היו צריכים שום דבר מבן הזוג שלהם חוץ מחברות, אמת וקסם. "וככה את הולכת להתאהב", אני אומרת לע', "את תבחרי אותו ממש כמו שהיינו בוחרים בגיל חמש את החבר הכי טוב בארגז החול, סתם כי הוא תמיד בונה את הארמון הכי מיוחד מהקוביות. רק אל תפחדי להסתכן ולהגיד לו בדייט הראשון משהו אמיתי שמגיע מתוכך, כדי שאם זה במקרה האיש שלך, הוא יבין שהוא הבן אדם שיש לו את הקוד שמתאים לכספת שלך".
פורסם לראשונה: 00:00, 06.12.24
