חדר לא גדול בעיצוב חמים ומזמין. שטיחים, וילונות וספה נוחה במרכז. בפנים נמצאים שני אנשים בלבד, והם חולקים אינטימיות, קרבה, אמפתיה ונחמה. האחד מספר סודות כמוסים, פנטזיות פרועות, כאבים, פחדים וחלומות. השני מאזין בריכוז רב. מה כבר יכול להשתבש? ובכן, הכול.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
רבים מאוד מאיתנו יפנו בשלב זה או אחר לטיפול נפשי. בהתאם לתיאוריות פסיכולוגיות, חלקנו יחושו שהם מתאהבים במטפל שלהם. מחקרים מוכיחים שכמה מאיתנו יממשו זאת. ההיגיון הבריא אומר שמשהו לא בסדר בתמונה הזאת, של מטפל ומטופל שמקיימים ביניהם קשר אחר מלבד זה הטיפולי, אך היכן עובר הגבול? האם מדובר בעבירה פלילית או בעבירה אתית בלבד? מי מועד יותר למעשים כאלה? והאם לא ייתכן שבאמת ובתמים יכולה להתפתח אהבה רומנטית בחדר הטיפולים?
התשובות לשאלות האלה חד-משמעיות. הגבולות ברורים. הקוד האתי של איגוד הפסיכולוגים מנוסח בצורה חדה. גם המחוקק נתן על כך את דעתו. ובכל זאת, מומחים בתחום חוששים שהתופעה של יחסים בין מטפלים נפשיים לבין המטופלים שלהם נפוצה הרבה יותר מכפי שידוע. במעט מאוד מקרים המדינה ממצה את הדין עם פסיכולוגים שסרחו. בסופו של דבר, הדברים קורים בחדר סגור ואינטימי ובלבבותיהם של הנוכחים בו. אז מדוע הם כל כך אסורים?
"בהתחלה הוא היה רק הפסיכולוג שלי, בקושי חשבתי עליו והרבה יותר חשבתי על התוכן של השיחות שלנו. אבל עם הזמן המצב השתנה. התחלתי להכיר ולחבב אותו, ולאט-לאט התאהבתי ברגישות ובאופי היוצא דופן שלו, והוא לא יוצא לי מהראש... אולי תגידו שהפסיכולוג מייצג איזו דמות אב בשבילי ובגלל זה אני כל כך רוצה אותו, אבל חשבתי על זה הרבה ואני פשוט אוהבת את הבנאדם שהוא. בגלל שאני צעירה ונראית טוב אני כל הזמן חושבת איך לפתות אותו בעדינות, אבל אז נזכרת בהפרשי הגילים בינינו, בעובדה שהוא נשוי, הוא הפסיכולוג שלי! ועדיין... מה לעשות??"
זוהי רק פנייה אחת מבין פניות רבות שניתן למצוא ברחבי הרשת, בפורומים שונים שעוסקים בייעוץ בתחומי בריאות הנפש. גם בתרבות נפוצים סיפורי התאהבות דומים, בין היתר בסדרה "הסופרנוס", שם טוני סופרנו, בוס המאפיה האימתני, מכריז על אהבתו ומחזר כאחרון תלמידי התיכון הביישנים אחר הפסיכיאטרית שמטפלת בו. היא, כמצופה ממנה כאשת מקצוע, סירבה לו, אבל במציאות המטפלים לא תמיד עומדים בפני המצב המפתה הזה.
"בסקרים שנעשו בארץ וברחבי העולם, כ-10% מהמטפלים הודו שהיה להם קשר מיני עם מטופל שלהם", מציין פרופ' גבי שפלר, פסיכולוג קליני ופסיכואנליטיקאי, דיקן בית הספר לתארים מתקדמים במכללה האקדמית אחווה ובעבר ראש ועדת האתיקה בהסתדרות הפסיכולוגים (הפ"י). "כשבדקו את העמדות שלהם לגבי קשר כזה, מצאו באחוזים גבוהים יותר הסתייגות, אבל אני משוכנע שאם היו שואלים כמה מהם נמשכים למטופלים שלהם, האחוז היה גבוה בהרבה".
לדבריו, "אני יכול לומר שלבטח קיימות תחושות ארוטיות, סוג של חשמל מיני, בחדר הטיפול שהוא סגור, אינטימי, שקט. יש בו וילונות, שטיחים, יש בו ספה – כל האווירה מאוד תומכת בכך. בשיעורים גבוהים מאוד, יש הופעה של המתח המיני בין המטפל והמטופל ושניהם מרגישים בו.
"מחקרים בדקו מהו הפרופיל של המטפל העבריין. עיקר התוקפים היו גברים שניצלו נשים, אבל כמובן שהיו פוגעים ונפגעים מכל המגדרים. לא מדובר באנס מהשיחים. בכלל לא. זה לא מה שקורה בחדרי טיפול. שם זה פיתוי איטי, זהיר, מחושב.
"התוקף הממוצע הוא גבר מבוסס, מבוגר על גבול הזקן, בדרך כלל בעל מעמד מקצועי גבוה, שאף אחד בסביבתו לא היה מאמין שהוא מקיים יחסים אינטימיים עם מטופליו. הרבה פעמים, עם העלייה בגיל ובתהילה, מגיעות גם בעיות אישיות, כמו יחסי משפחה מעורערים ויחסי אישות פגומים. כשבחורה צעירה מתחילה לומר לו כמה הוא מושך אותה ואיך היא חושבת עליו כל הזמן, הוא מוצא את עצמו אומר 'לעזאזל הטיפול, אלה החיים שלי'".
מדוע מדובר בדבר כל כך אסור?
"מהמון טעמים. הבסיס הוא שקשר טיפולי צריך להכיל את מה שיש בו ולא שום דבר נוסף. המטפל צריך להיות מכוון וממוקד להבנת העולם הפנימי של המטופל. הכול נעשה בדיבור בלבד. אנחנו לא חברים, לא שותפים ובטח לא נאהבים. פרויד התייחס לסוגיה במסגרת עצות למטפל המתחיל – מה קורה כשהמטופלת מתאהבת ברופא? כמובן שזה אסור לו. לא מומלץ להתחתן איתה, אבל גם לא להפסיק את הטיפול, אלא לנתח את היחסים האלה והתופעה הזאת ולנסות להבין את מקורותיה.
"לפי פרויד, המשיכה הראשונית של הילד הצעיר היא לאימו ושל הילדה הצעירה לאביה. יש מקרים מופרעים שבהם הדבר הזה ממומש, בדמות גילוי עריות, אבל במרבית המקרים ההורים מציבים גבולות, מפסיקים להתקלח או לישון יחד. בטיפול זה לא קורה בין ילד להורה, אלא בין שני מבוגרים.
"במקרה כזה, המטפל צריך להתייחס לזה כחלק מהטיפול. הוא צריך לשאול את עצמו בצורה נוקבת, 'מה בעצם קורה פה? הרי היא לא באה לחפש מאהב'. התחושה שלה אומנם מורגשת ואמיתית, אבל היעד שלה לא. הוא מוקרן, מושלך על המטפל. המטופל מבצע מה שנקרא 'העברה'. אבל כשהמטפל לא מבין את זה ומתייחס לכך כאל רגש מציאותי ולא מושלך, פה מתחיל האסון".
אז בכל מקרה, ביחסים אינטימיים כאלה, המטופל הוא קורבן?
"קודם כל, מדובר בשגיאה מקצועית פאר-אקסלאנס. מלבד זאת, זה בהכרח ניצול באופן מוחלט. אין כאן דרגות ביניים, והמטופל צריך לחלץ עצמו מקשר כזה בהקדם".
עודד (שם בדוי) היה סטודנט לפסיכולוגיה במכללת תל חי, שם הכיר ב-2014 את הפסיכולוג ד"ר יוסף לזר, מרצה במכללה וחוקר מוח. עודד ביקש מלזר לערוך לו אבחון להפרעות קשב וריכוז, ובעקבות האבחון החלו השניים לקיים שיחות טיפוליות בטלפון, במסרונים וכן פנים אל פנים. כל זה נעשה ללא תשלום. באותה תקופה היה עודד נתון במצוקה נפשית והחל להתקרב לפסיכולוג הכריזמטי, שהיה מבוגר ממנו בכמעט 20 שנה.
לזר יעץ לעודד להיפרד מחברתו, משום שלדעתו היא מזיקה לו ורוצה ברעתו. הוא דרבן אותו להתרחק מבני משפחתו ואף החל לתמוך בו כלכלית - הכול כדי שלא יפנה להוריו לעזרה. בכך לא תמה השפעתו הרבה של לזר על עודד. הפסיכולוג המבוגר אף סיפר לו כי הוא סוכן מוסד וחולה סרטן סופני. הוא ביקש מעודד להפוך לאפוטרופוס שלו, וזייף מסמך שלפיו הוסיף אותו לצוואה שלו, לצד אשתו וילדיו. בשלב מסוים שכר לזר דירה סמוך לביתו של עודד.
בינתיים, מצבו הנפשי של עודד הלך והידרדר. הוא שיתף בכך את לזר, כמו גם בכאבים הגופניים שהחל לחוש. בתגובה, לזר סיפק לו משככי כאבים. אך השיא הגיע במרץ 2015: לזר הציע לעודד לערוך לו "סשן" טיפולי, כדי לפתור בעיות דימוי גוף שעודד סבל מהן. ה"סשן" היה מעשים מגונים שביצע לזר בעודד. "סשן" נוסף נערך בין השניים כשלושה חודשים לאחר מכן.
בספטמבר אותה שנה החליט עודד להיפגש עם פסיכולוגית אחרת. בעקבות המפגש עודד הבין סוף-סוף שמערכת היחסים שהתפתחה בינו לבין לזר אינה תקינה. הוא ניתק עימו את הקשר, ובהמשך התלונן נגדו במשטרה. לזר טען להגנתו שמדובר במערכת יחסים רצונית וכי השניים הם בני זוג, אולם כל זה לא הרשים את המשטרה וגם לא את השופטת רות שפילברג כהן, שהרשיעה אותו בשני מקרים של מעשה מגונה ובקבלת דבר במרמה, ודנה אותו לשנתיים מאסר.
"הנאשם, פסיכולוג ומרצה, נהג במרמה ממושכת, במניפולציה ובתכסיסי שליטה בתלמיד מכללה, תוך ניצול כישוריו המקצועיים ותוך ניצול ההשפעה שהייתה לו על המתלונן - לשם טובתו האישית", כתבה בהכרעת הדין. "מדובר בפרשה שבה הנאשם 'טמטם', לא פחות מכך, את דעתו של המתלונן הצעיר, תחילה בשגרה של שיחות, בהגיגים פילוסופיים ורוחניים שחדרו את עולמו, ובעצות טיפוליות שוטפות, ובהמשך באמצעות מרמה עמוקה, ורבת דמיון חולני... הפגם המוסרי שבמעשי הנאשם הוא עמוק וממשי ומעשיו בולטים בכיעורם".
"המחוקק רוצה לתת לאנשים שנמצאים בסטטוס של טיפול נפשי אקסטרה-הגנה", מציינת עו"ד שירן גולברי, מומחית במשפט פלילי. "לכן אומר החוק שגם אם יש הסכמה, יחסי מטפל-מטופל יוצרים תלות ולכן ההסכמה היא לא מדעת. זה הושג ללא מחשבה עצמאית, במסגרת הטיפול. מטפל יוצר תלות, וכל הקשר בין השניים מבוסס על התלות הזאת. יחסים בהסכמה בין שני בגירים שאחד מהם הוא מטפל נפשי של השני אסורים. זאת עבירה פלילית, והיא מוגבלת לשלוש שנים מתום הטיפול הנפשי. אחרי שלוש שנים, הדבר מותר על פי חוק. בתוך זה בכל זאת עולות שאלות, כי בעבירות מהסוג הזה יש לא מעט ניואנסים. כל מקרה לגופו".
המחוקק גם מגדיר בדיוק מי הוא מטפל נפשי: "מי שעוסק, או שמציג את עצמו כעוסק, במתן טיפול נפשי, כמשלח יד או מכוח תפקיד", לשון החוק. לכן הוא חל לא רק על מטפלים מוסמכים, אלא גם על מאמנים ומטפלי ניו-אייג' למיניהם, אך מטפלים מוסמכים כפופים גם למשרד הבריאות, אשר יכול להתלות את רישיונם אם ביצעו מעשים בלתי הולמים.
הפסיכולוגים כפופים גם לכללי האתיקה של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל. אל ועדת האתיקה מגיעות מדי שנה פניות ספורות בלבד. "היו לנו מקרים מאוד עצובים שבהם הפסיכולוג עד כדי כך הטיל מורא על המטופל או המטופלת שהם פחדו להתלונן, מקרים שגם המשטרה לא יכולה לטפל בהם. אם אין מתלונן שמוסר את שמו, לצערי, לא ניתן לטפל במקרה", מציינת יונת בורנשטיין-בר יוסף, יושבת ראש ועדת האתיקה של הפ"י.
בורנשטיין-בר יוסף הייתה בין כותבי הנוסח החדש של כללי האתיקה של הפ"י. על פי הנוסח החדש, "הקשר בין פסיכולוגים ולקוחותיהם הוא קשר של יחסי מרות, במובן זה שהוא כולל בחובו גם השפעה וסמכות מקצועית. מכאן שעל פי חוק, פסיכולוגים לא יקיימו יחסי מין או קשרים ארוטיים עם לקוחותיהם ועם אחרים המשמעותיים ללקוחותיהם.
"אם פסיכולוגים מגלים שהם נמשכים מינית ללקוח במידה שעלולה לפגוע בפעילותם המקצועית, יתייעצו עם עמיתים, וישקלו להפסיק את ההתערבות. במידת הצורך ישקלו להעביר את הלקוח לפסיכולוג אחר. פסיכולוגים לא יבצעו התערבויות פסיכולוגיות לאנשים שהיה להם איתם קשר מיני או ארוטי בעבר. פסיכולוגים יימנעו מקשר מיני עם מטופליהם מהעבר, מצב שגם הוא מעורר חשש לניצול יחסי המרות שהיו בטיפול".
כאן, בניגוד למה שקבע המחוקק, האיסור הזה אינו מוגבל בזמן. גם שנים רבות אחרי שהופסק הטיפול, אחרי ששני הצדדים נמצאים במקום אחר בחיים, חל איסור מוחלט לקיים קשר כזה: "בתפיסה שלנו, גם אחרי סיום הקשר עדיין יש סוג של יחסי מרות, כי הפסיכולוג עדיין מחזיק בסודות שהמטופל סיפר לו".
היית ממליצה למי שפונה לטיפול פסיכולוגי להעדיף מטפל ממגדר שאליו הוא לא נמשך, בהנחה שיש כזה?
"לאו דווקא. התאמה בין פסיכולוג לצורכי הלקוח היא התאמה ייחודית. לפעמים קורה, למשל, שאישה זקוקה למטפל גבר כדי לפתור בעיות שיש לה עם אביה. אומנם מרבית התלונות לוועדה הן על מטפלים ממין זכר, אבל אסור להטיל דופי בציבור הגברים הפסיכולוגים. הרוב המוחלט של הפסיכולוגים הם אנשים מוסריים ומקצועיים, שכל מטרתם להיטיב עם המטופלים שלהם. לצערי יש מתי מעט שמוציאים שם רע לכל היתר".
הפסיכולוג הירושלמי יובל כרמי הוסיף חטא על פשע כשניצל לכאורה את הטראומה המינית שממנה סבלו מטופלות שלו, ושבגינה באו אליו לטיפול - תוצאה של פגיעה בילדותן או בנעוריהן - כדי לפגוע בהן פעם נוספת. לפני קצת יותר מחודש הגישה הפרקליטות כתב אישום נגדו בגין עבירות של יחסי מין בין מטפל למטופל, מעשה מגונה בין מטפל למטופל במטופלת אחת ומעשה מגונה שלא בהסכמה במטופלת נוספת.
אלא שעל פי אחת המתלוננות נגדו, הסעיפים האלה בחוק, שעונש המאסר בגינם עומד על ארבע שנים, אינם מספיקים: "אני עברתי אונס", כתבה בדף הפייסבוק שלה, לאחר שנחשפה באומץ. "לא היו פה יחסים של מין, היו פה אקטים מיניים שנעשו באונס, לא ברצון, לא בהסכמה חופשית ומדעת.
"הוא היה הפסיכולוג שלי. הוא ידע הכי טוב שאפשר היה לדעת מהם הטריגרים שמפעילים את הניתוק שלי מהגוף, מתחושת המרחב והזמן שקיבלתי במתנה כאות הישרדות מהפגיעה שעברתי בילדות, והוא הפעיל אותם. לא יכולתי לברוח, לא יכולתי להילחם ולהתנגד אז, וגם לא מול יובל. וזה עדיין לא נקרא אונס".
ד"ר אורנה ראובן, פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית, היא מרצה באוניברסיטאות תל אביב ורייכמן (לשעבר המרכז הבינתחומי - מ"ש), שם היא מעבירה לסטודנטים לפסיכולוגיה קורס בשם "אהבה ותשוקה במרחב הטיפולי". בקורס היא מנסה, יחד עם המטפלים לעתיד, לפרק את חומר הנפץ הזה.
"הרעיון לקורס נולד אחרי שיצא לאור ספר שכתבתי עם יאיר אלדן, 'המכתב' (הוצאת כתר, 2016). יש שם התכתבות בדיונית בין פסיכולוגית לבין מטופל לשעבר. זה מרחב של פרוזה, אז הרשינו לעצמנו להפליג בדמיון לגבי הקשר שלהם וליצור בין הדמויות מצבים של בדיקת גבולות, שאפשר לברוא אך ורק במרחב הפרוזאי. כשסיימנו לכתוב זיהיתי הזדמנות - אפשר להשתמש במרחב המוגן הזה כדי לחשוב בצורה חופשית על המגבלות והגבולות ההכרחיים בין מטפל למטופל. זאת מורכבות שאני מנסה לגעת בה עם התלמידים".
לדברי ד"ר ראובן, המצב הזה אכן מורכב: "בקשר הטיפולי יש התעוררות של רגשות מאוד חזקים. זה קשר מאוד אינטימי. הסיטואציה הטיפולית מזמינה רגשות אינטימיים. כשמטופל מגיע לפעמים למספר פגישות בשבוע, נוצר בהכרח קשר מאוד קרוב. מדוברים בו הנושאים הכי אינטימיים, הסודות הכי כמוסים של הנפש. זה אך טבעי שיבואו רגשות מאוד חזקים, מכל גווי הקשת. גם תחושות של כעס, קנאה, רתיעה וגם קרבה עמוקה, אהבה ואפילו תשוקה. הרגשות האלה יכולים להגיע משני הצדדים".
לדבריה, "זהו למעשה מצב שנקרא 'העברה', שבו ההיבטים של הקשרים המוקדמים של המטופל מולבשים על דמות המטפל. זה יכול להיות כל רגש, אבל זה ברוב המקרים כרוך בהיבטים רומנטיים. זה שחזור של הדרך שבה אנחנו אוהבים את הדמויות הראשוניות שלנו, שכללה גם תחרות על ליבם.
"השאלה הכי חשובה היא איך אנחנו מאפשרים לרגשות האלה לבוא לידי ביטוי בטיפול. כי אנחנו לא רוצים, מצד אחד, לצמצם את הפן הרגשי בקשר - שכן הקרבה והאינטימיות חשובות - ומצד שני לא רוצים לממש את הרגשות הללו ולפעול על פיהם. על המטפל להשתמש ברגשות האלה בתבונה, כדי לעזור למטופל".
אחד המקרים המפורסמים הם של הפסיכיאטר השווייצרי קארל גוסטב יונג, שאחת מהמטופלות שלו, סבינה שפילריין, הייתה לפילגשו. היחסים שלהם היו הבסיס למושג ההעברה הנגדית, שבה המטפל מגיב להעברה שעושה לו המטופל בהזדהות עם רגשותיו. "מה שיונג היה אמור לעשות זאת עבודה טיפולית, ואז הוא היה מגלה שלצד הקשר הבוגר ביניהם, שמתנהל בהווה, סבינה גם העבירה אליו את רגשותיה כלפי אביה", אומרת ראובן.
"במאמר מפורסם של הפסיכולוגית ג'ודי מסלר דיוויס, Love in the afternoon, היא מספרת בגילוי לב נדיר איך שיתפה מטופל שלה בכך שיש לה משיכה כלפיו. היא אמרה לו כמובן שהם לא יממשו את המשיכה הזאת, אבל מאחר שהיה מדובר במטופל שסבל מחוסר אמונה ביכולתו למשוך נשים, היא הגיעה למסקנה שהדרך הכי טובה לטפל בו היא לשתף אותו במשיכה שלה. זאת דוגמה מצוינת לשימוש נכון בכלי של העברה נגדית".
האם יכולים בכל זאת להתרחש סיפורי אהבה אמיתיים בחדר הטיפולים? האם ייתכן שלפעמים סיגר הוא רק סיגר?
"אין שום מצב שבו מימוש של אהבה ותשוקה בטיפול הוא ראוי. המטופלים שלנו פנו אלינו לטיפול נפשי, וזה אומר שהם מפקידים אצלנו את החלקים הכי רכים של הנפש שלהם. המטופל נמצא במצב של פגיעות, ואסור לנו לעשות שימוש בכך. אני לא יכולה לשלול את האפשרות שמטפל ומטופל ירגישו שזה מאוד מתאים שהם יהיו ביחד, אבל מה לעשות, החיים הפגישו אותם בנסיבות האלה - וזה לעולם לא ישתנה".
