הרומן בין הארי פוטר ללורד וולדמורט התחיל בגיל צעיר. הארי היה בערך בן שנה בזמן שוולדמורט רצח את הוריו וניסה לחסל גם אותו. הניסיון נכשל, אך עצם המעשה כרת ברית בין השניים - הצלקת שנותרה על מצחו של הארי התגלתה כשער המספק לו מבט אינטימי אל חיי הגוף והנפש של וולדמורט.
עוד בנושא:
החיבור בין תוקף הרסני לבין מי שנפגע ממנו הוא נורא אך גם בלתי ניתן להכחשה. מרגע שהתרחשה פגיעה מהותית שנחקקה בבשר ובנפש, הפוגע והנפגע נארגים מעט האחד בעורו של השני. בדרך כלל, הנפגע המצטלק בנפשו ובגופו מודע יותר לאופן שהחיבור האיום מעיב על חייו. ההיזכרות בפגיעה מנכיחה את מפגשי הפגיעה ואת דמות הפוגע, שמבליחים אחת לתקופה בראשו של הנפגע.
אין צורך להקצין כדי לעמוד על החיבור שנוצר בין כל אדם שיצא לו לפגוע באחר – כלומר כולנו – לבין מי שנפגע. מי שהושפל ברבים עלול לזכור את הרגע ואת הפוגע לאורך שנים. גם תאונות למיניהן וזיכרונות שליליים שממשיכים ללוות את השגרה, יוצקים עוגן שמקבע יחס בין הפוגע והנפגע.
סליחה? הכרה
בקשת סליחה משמשת אותנו בהקשרים שונים. אפשר לשאול "סליחה, מה השעה?" או להפטיר "סליחה" כדי שהגננת תפסיק להציק ותרשה לי לחזור לשחק. יש גם מי שסליחתו מביעה תחינה והוא כמה לראות שפנייתו נענתה.
על אף השימוש התדיר בבקשת הסליחה, מדובר בתהליך עדין ומורכב שברוב המקרים אינו מתממש באופן מלא. בקשת הסליחה נעשית כשהפוגע מעיד בפני הנפגע שהוא רואה אותו ואת הכאב שנגרם לו. הוא מקבל עליו את האחריות לנזק שגרם לאדם הנפרד ממנו, גם אם הפגיעה לא נעשתה במכוון.
מושג מפתח המסוגל לשפוך אור על כל התהליך הוא הכרה הדדית. זוהי היכולת להכיר בכך שניצב בפנינו אדם הזכאי לכבוד עמוק לא פחות מאיתנו, וכי יש ביכולתנו לכונן איתו קשר. ההכרה ההדדית תופסת מקום מהותי בתפיסתה הפסיכואנליטית של ג'סיקה בנג'מין, המסבירה שבתשתית ההכרה ההדדית מצויה תפיסה של האחר כסובייקט נפרד ואדם ממשי. ייתכן שזה נשמע כמו עניין פשוט וטריוויאלי, אך במקרים רבים מאוד זה אינו המצב, ואני אדגים.
אילו וולדמורט היה מבקש מהארי סליחה, הוא היה מתייחס לסבל שנגרם להארי בשל יַתְמותו. וולדמורט היה מביע צער על ההכרח שלו לגדול אצל דודו ודודתו הקשים, על חוסר יכולתו להמשיך לחוות אהבת אם ואב, על הצללים שרודפים אותו ועל הייעוד שחדר לבשרו וכפה עליו את החיבור אל כוחות הרשע. ועם זאת, קשה לכמת את הכאב האדיר שכרוך בהכרה של הסבל הנוראי שנגרם בעקבות מעשה שעשינו, ולכן קשה להגיע לעמדה נפשית שמצליחה לראות את מלוא הנזק שנגרם.
המסוגלות לסלוח תלויה אף היא ביכולת להכיר, באפשרות לראות את הפוגע כאדם העומד בנפרד מהמעשה שעשה. אם הנפגע יצליח לא רק לחשוב על הפוגע כאדם שעושה מעשים שחלקם איומים וחלקם טובים, אלא גם לחוות את זה ולהרגיש את היותו רחב, גדול ובעיקר נפרד מהמעשה, ייווצר בסיס לסליחה. טבעי לחוות את הפוגע דרך עדשת הפגיעה, וכך למשל לקרוא לו "הפוגע" ולא להתייחס לאלפי ההקשרים והמעשים האחרים שעשה בחייו.
קשורים אך נפרדים בהחלט
בעבור הארי, וולדמורט הוא רוצח הוריו, ראשית כול ומעל לכול. אותו לילה רצחני כונן את הקשר ביניהם וממשיך להוות את בסיס קיומו. אילו הארי יצליח לראות את מכלול המעשים של וולדמורט, לתפוס אותו כיתום בעצמו וגם כרוצח של רבים אחרים וכאדם בעל מניעים שונים ומשונים, יהיה לו פשוט יותר להבחין בין הפוגע לפגיעה ולתפוס אותם כעניינים קשורים אך נפרדים בהחלט.
יצירת הנפרדות הזו יכולה לסייע לנפגע להיפרד מהפוגע, להניח לו לבקוע מתוך העור והנפש של הנפגע, ולהותיר רק את צלקת הפגיעה. הפוגע יוכל להפוך לחלק מהעבר של הנפגע ולהפסיק להתקיים כדמות רלוונטית בהווה. אפשרות זו נמצאת בידי הנפגע ואינה תלויה בפוגע. גם אם לא הייתה שום התנצלות, הנפגע יכול לנסות להיפרד מצידו מדמותו של הפוגע.
מי שמצליח לסלוח, אינו מבטל לרגע את המשמעות וההרסנות של מה שאירע. ההשלכות המציאותיות והנפשיות שהיו למה שקרה, אכן היו. לסליחה יש פוטנציאל לשחרר את העתיד, לאפשר לנפגע להתנתק מהפוגע ולהמשיך בחייו בלי נוכחותו. בכך נוטל הנפגע חלק מהשליטה במשמעות של מה שאירע.
יש מקרים שבהם הסליחה מצליחה להיטמע בנפש ונפתחת אפשרות של מחילה. מחילה היא ניקוי השלכות המעשה והעלמת הצלקת מהנוף הנפשי. במקרים אלה - המתמעטים ככל שהפגיעה עמוקה - תתאפשר גם שִכחה של מה שהיה, הירגעות של העבר והעברתו לצללים, לארכיון הנפש וההיסטוריה. חלק מהצלקות שבגוף מסוגלות להצטמק ולהיטשטש במידה רבה.
את הסליחה ניתן לשרטט כתהליך ולהבין כיצד הוא מתרחש, אולם אופייה רגשי בעיקרו. ככל שהפגיעה משמעותית יותר, כך היא גם זוכה למשמעויות שונות בנפש, שחלקן משתלבות באישיות ובהיסטוריה האישית, וחלקן אף חיוביות ומהוות מקור לכוחות ומניעות לעשיית טוב.
מורכבותה של הסליחה גדולה וכבדה ככל שיש יותר על מה לסלוח. גם במקרים בהם היא אינה מצליחה להתגשם, ההליכה לקראת ההכרה והפנמת הסובייקטיביות המאפיינת את שני הצדדים השזורים בפגיעה, היא כבר התחלה טובה.
חננאל רוס הוא רב, פסיכולוג בהתמחות קלינית ומנהל עמוד הפייסבוק ״להיות גבר״
