אחרי תקופה עמוסה בעבודה, החלטנו אני והבחור לרדת לסיני. הגענו לחוף בשעות הבוקר המוקדמות, השמיים היו בהירים ורוח קלילה נשבה וריככה את קרני השמש החזקות. החושה שלנו הייתה קרובה מאוד לים, וצנחנו חבוקים על המזרן, עייפים מהנסיעה הארוכה. התחלתי להרגיש נשיקות קטנות מטפסות על צווארי. גנחתי קלות והפלתי את ראשי אחורה, כמבקשת עוד. הוא התחיל לנשק אותי בצוואר, וידו החלה מלטפת את רגליי, עולה בליטופים מעלה לעבר ירכיי ומשם למפשעה, עד שהיא הגיעה אל רוכסן המכנסיים שלי. הוא פתח אותם בעדינות, והחליק את ידו פנימה. הרמתי את צווארי מעלה והבטתי לצדדים, לבדוק שאין איש בנמצא. "אין פה נפש חיה", הוא אמר.
"לא יודעת. ומה אם מישהו יבוא?"
"אף אחד לא יבוא, אנחנו לבד פה. אבל אם זה מלחיץ אותך, נפסיק. בא לך לעשות סיבוב על החוף?".
המכנסיים שלי כבר היו מופשלים, הייתי ללא תחתונים ורק החלק העליון של בגד הים נותר על גופי. קשרתי סביב מותניי צעיף מבד דק ונעים ששימש אותי כחצאית, ויצאנו לטייל. הרוח נשבה בעדינות וחסרונם של התחתונים הורגש. היה לי נעים. הלכנו זמן רב על החוף עד שקלטנו שאין איש מלבדנו. הורדתי את החזייה, השלתי את החצאית, ונותרתי ערומה כביום היוולדי. "אתה מצטרף אליי?" צעקתי לכיוונו בזמן שהתחלתי לרקוד ולנופף את הצעיר באוויר. "מתי כבר יצא לך להיות באוויר הפתוח ערום בלי שאיש הסתכל?", אמרתי משועשעת, ורצתי אל המים, קופצת ושמחה כמו ילדה.
בקו האופק נצפו שני גופים שהתקדמו לעברנו באיטיות, וחזרתי לחוף כדי להתכסות. זה היה זוג, אבל הם חלפו על פנינו בשקט והתמקמו הרחק מאיתנו. בזווית העין קלטתי שני גופים ערומים ושחומים קופצים למים. יופי! אנחנו לא לבד! איזו הקלה. כאילו שבהיותם חופשיים ומשוחררים, השניים העניקו גם לנו את האישור הרשמי להתערטל. בבת אחת הרגשתי בנוח. מיהרתי להשיל מעליי את הצעיף וחשפתי את גופי הערום בביטחון. הזוג היה רחוק דיו כדי שאף אחד מאיתנו לא יוכל לבהות בשני.
בן זוגי חייך אליי, הניח את התיק על החול, והתפשט. הבטתי בגופו הערום על רקע הים הפתוח, והתמוגגתי. כמה יופי יש בגוף האדם. "אהההה" צעקתי מאושרת ורצתי למים. הייתי כל כך משוחררת. התחלנו לקפוץ, לצעוק ולשיר. הזוג הערום כבר לא נראה באופק, אך ידענו שהוא עדיין שם, והעובדה שיש עוד זוג ערום באיזור גרמה לי להרגיש בטוחה, כמעט כאילו שאני בחוף נודיסטים מוכרז.
"יובל תראי! מה זה? זאת לא אבן", הוא אמר והרים דבר מה שנראה כמו סלע אך היה עדיין רך. "זה חימר", אמרתי וקלטתי ששפת החוף משובצת בגושי חימר ענקיים, פסולת שהים פלט החוצה. הרמתי גוש חימר אחד, התחלתי ללוש אותו ומרחתי את החימר על גופי. פסולת של מישהו אחד הוא האוצר של האחר.
"תראה, אני עושה לעצמי מגן טבעי מהשמש!", התגאיתי והתחלנו להתפלש יחד בחימר ולמרוח אותו על כל חלק בגופנו. לאחר מכן התיישבנו על החוף ערומים אך מוגנים, מפסלים יצירות מחימר כמו ילדים שבונים ארמונות בחול. היינו חשופים, פגיעים, ולא היה לנו שום דבר להסתיר. זה אפילו לא היה מיני, זה היה טבעי. באותו הרגע היינו שווים. שני יצורים נקיים בעולם. היכולת להיות ערומה בטבע לצד עוד אדם, מילאה אותי בפליאה ובתחושת התעלות כמעט רוחנית.
דקות ספורות מאוחר יותר ראיתי את הזוג השני ממהר לצאת מהמים, מתכסה ומתקדם לכיוון ההרים. מה קורה פה? תהיתי וראיתי גבר זר מתקדם לכיווננו. מיהרתי להישכב בתוך המים, מנסה להסתתר אבל לשווא. הבחור כבר הבחין בנו, נעצר, התפשט כאילו כדי להגיד לנו "הנה, אני כמוכם, אל תפחדו", והמשיך להתקדם לעברנו. נעתי בחוסר נוחות. "נראה לך שהוא מגיע לכאן?" שאלתי מודאגת. "תכף נראה. את רוצה לצאת להתכסות?", הוא שאל, אך כבר היה מאוחר מדי. הבחור הגיע עד אלינו ונעצר.
"שלום חברים! מה שלומכם? אפשר להצטרף אליכם?" הוא שאל והתקרב עוד יותר. מיהרתי להתחפר עמוק במים, מנסה להתרחק ממנו, כאילו שהייתי בעל חיים שמנסה לברוח מטורף. מה הוא עושה? אנחנו לא מכירים אותו, אנחנו ערומים, למה הוא לא הולך? התחלתי לחשוב שאולי העירום שלנו בלבל אותו. ראיתי שהוא לא מורגל לזה, ושהוא לא כל כך יודע מהם הגבולות. "הכול בסדר, אחי, אבל אתה שומע? אנחנו נהנים לנו פה לבד, ונשמח להמשיך להיות לבד".
"אה. בטח, בטח" הוא אמר, והמשיך לכיוון הזוג השני. בינתיים התקפלנו מפוחדים, ורצנו לכיוון ההרים הרחק מהחוף על מנת להתרחק ממנו, עד שהתיישבנו על אדמת המדבר הקשה. הבחור לא הרפה, עזב את החוף ועלה אף הוא לכיוון המדבר, התיישב לא רחוק מאיתנו, נשכב, והביט בנו. התחלנו להרגיש מוזר. בועת החופש והשחרור שעטפה אותנו דקות ספורות קודם לכן התנפצה. לא נותרה ברירה אלא להתקפל וללכת משם. אחרי כמה ימים עזבנו את החוף ופסענו למקום שומם אחר בסיני, שם הרגשנו שוב בנוח להיות טבעיים וערומים ללא נפש חיה.
2 צפייה בגלריה
יובל לוי וגושי החימר. "הבטתי בגופו הערום על רקע הים הפתוח, והתמוגגתי"
(צילום: יובל לוי)
חבל שאי אפשר ללכת ערומים
התנסיתי לא פעם עם נודיזם ועירום בעברי, אך בכל המקומות האלה תמיד היו כללי התנהגות מוסכמים, כשהרוחצים ידעו לכבד את הגבולות ולא להתערבב או לחדור למרחב של השני. בספרד למשל ביקרתי בשני חופי נודיסטים. האחד היה חוף נודיסטים מוכרז של קהילת הדובים המקומית, והוא היה עמוס במתרחצים הומואים, כך שחשתי מאוד נוח להתערטל לידם. הידיעה שלאף אחד לא אכפת מקיומי אפשרה לי להרגיש חופשייה בכך שאינני מושכת תשומת לב יתרה.
החוף השני שביקרתי בו היה פיסת חוף שקטה וקסומה, שהיתה יחסית ריקה. הייתי עם חברים, ובחוף נכח גם זוג צעיר, וכן משפחה מתוקה עם שני ילדים קטנים. הסתכלתי עליהם בקנאה וחשבתי שזה חינוך נהדר, לחנך ילדים שעירום הוא חלק טבעי מהאנושיות שלנו, ושאיננו צריכים להתבייש בו.
מאז אני חובבת נודיזם גדולה, אך לצערי, בארץ נבצר מאיתנו לחוות את תחושת החופש והשחרור הטבעית והלא מינית שיכולה להתקיים באמצעות עירום בטבע. בישראל יש איסור מפורש על התערטלות בציבור, ומי שנתפס בעירום - גם אם מדובר במקום שומם וריק מאדם - עלול להיקנס ואפילו להסתכן בשנת מאסר.
זה לא סוד שאנחנו חיים במדינה שמרנית ולמיטב ידיעתי, מלבד חוף אחד, אין כמעט איזורים בישראל שבהם ניתן לרחוץ ערומים. כדי לחוות חוויות נטוריסטיות בישראל, או סתם לחשוף פטמה בשקט, צריך או למצוא מקום שומם, פיסת יער חבויה ורחוקה מהעין, או מעין מבודד שמטיילים טרם שמעו עליו, או ללכת לאירועים נטוריסטים מרובי משתתפים, כגון פסטיבלים או מסיבות.
הקושי ליהנות מעירום בישראל לא מסתכם רק בהיעדר מרחבים מאפשרים. גם עירום חלקי הוא עניין כאן. להשתזף טופלס בחופים, למשל, זה מנהג נדיר ביותר, שלא מתקבל בעין יפה ושעלול להיחשב בעצמו להתערטלות, בזמן שבפארקים ברחבי אירופה, על המדשאות, החופים ושפת האגם יש עשרות פטמות חופשיות ומשוחררות, שמסתובבות להן באוויר הפתוח בלי שאיש יבהה בהן מזועזע.
בישראל פטמה נשית נחשבת להתרסה, לפרובוקציה, אפילו אם מדובר בהנקה! יש כאן ממד אירוני, כי בזמן שהפטמה הנשית משמשת גם להנקה וגם למטרות עונג, הפטמה הגברית משמשת למטרות עונג בלבד, ועדיין היא חופשייה להתערטל במרחב הציבורי ללא כל איסור. רבות דובר על הצנזורה של אינסטגרם ופייסבוק שיכולות לחסום חשבונות שלמים בגלל פטמה נשית חשופה, דבר שמעולם לא יקרה לגבר שמצולם ללא חולצה.
אבל זה כמובן הרבה יותר רחב מאי-השוויון הנקודתי הזה. ישראל צועדת לעבר עידן שמרני במיוחד, ואין לדעת לאן זה ייגרר. חברה שמרנית היא חברה שמפחדת מעירום. היא מפחדת מהתשוקות שאולי יתעוררו אם היא תביט בו. אבל רק אם ננכיח עירום במרחב הציבורי ונתרגל לטבעיות שבו, תחושות הבושה וההסתרה יפחתו, והגוף הטבעי שלנו ינורמל. הגוף שלנו ושל האחרים לא חייב להיות מיני או ארוטי, הוא טבעי ורגיל וקיים. ולשהות יחד בעירום עם בן הזוג שלך זאת חוויה אינטימית ומקרבת ביותר. איך זה הגיוני שבעולם שלנו דבר כה טבעי כמו גוף נחשב לפרובוקציה? כמה חזק היה התפוח שחווה נתנה לאדם? בואו נשתחרר מהטריפ הזה, גוף הוא לא פרובוקציה. בא לי לנסוע שוב לסיני.
