זוג מגיע לטיפול זוגי. האישה עסוקה כל כולה בעוול שנגרם לה על ידי בן זוגה. היא מתלוננת שהוא אינו רואה אותה מספיק, לא חם אליה, לא משתף אותה בשום דבר. היא מדברת ממושכות על ההשקעה הרגשית הרבה שלה בקשר, ביחס להשקעה המועטה של בן זוגה. על פניו, נראה שהיא אכן קורבן של גבר קר וסגור, שלא יודע להעניק, אולם עד מהרה מסתבר שבכל פעם שהוא מדבר, היא חוטפת את השיחה, ומעבירה את הפוקוס בחזרה אליה.
כל ניסיון אמיץ ומהוסס של בן הזוג שלה לנסות לתאר את עולמו הפנימי, נתקל מיד בחוסר הקשבה, או בחוסר עניין אמיתי כלפי השיתופים שלו. במהלך הטיפול אני שם לב שבכל פעם כשאני אמפתי כלפיה, היא מיד רואה זאת כהצדקה לעמדתה, אך כשאני מגלה כלפי בן זוגה אמפתיה, היא מרגישה לא מובנת, או שהיא חשה מותקפת כשאני מעמת אותה על התנהגותה.
למה זה מגיע לי?
אחת העמדות הנפשיות הקשות ביותר להתמודדות בתוך זוגיות, היא עמדת הקורבן. כאשר אחד מבני הזוג נמצא או נכנס לעמדה קורבנית או "מתמסכנת", התחושה היא של מבוי סתום, כביש ללא מוצא. קורבנוּת היא אחת העמדות הנרקיסיסטיות הקשות ביותר לפיצוח. היא נרקיסיסטית מהבחינה שהקורבן כל כך שבוי במצפון המעוות של עצמו, עד שהוא אינו רואה אף אחד אחר מלבדו. בנוסף, כל דבר שתאמרו לו, רק יזין את קורבנוּתו. הצדקתם אותו? חיזקתם את עמדתו המקובעת. ניסיתם להוציא אותו מהעמדה הקורבנית? באותו הרגע הפכתם לתוקפן בעצמכם.
"הקורבן כל כך שבוי במצפון המעוות של עצמו, עד שהוא אינו רואה אף אחד אחר מלבדו. בנוסף, כל דבר שתאמרו לו, רק יזין את קורבנוּתו. הצדקתם אותו? חיזקתם את עמדתו המקובעת. ניסיתם להוציא אותו מהעמדה הקורבנית? באותו הרגע הפכתם לתוקפן בעצמכם"
מאחורי הקורבנוּת מסתתרת הצדקה עצמית בלתי מתפשרת, והיעדר כל תחושת אחריות אישית. חמוש ברחמים עצמיים על העוול, שלראייתו נעשה לו, ובדרך להשבת הצדק או המוסר הסובייקטיביים שלו, הקורבן מקלף מעל עצמו את העדינות או האכפתיות האמיתית ביחס לטובתו של האחר, ונותר עם תודעה מרושעת, מלאת שכנוע עצמי, שכל פעולה שלה מוצדקת באמצעות התחושה שפגעו בו. ברגעים שבהם זה קורה, הקורבן הופך הלכה למעשה לבריון שבקשר.
שני גורמים עיקריים מאפשרים למתקרבן לשמור על עמדה נפשית צדקנית ומעוותת. הראשון הוא עמדה עיקשת של "ידיעת כל": המתקרבן משוכנע שהוא יודע יותר מכפי שהוא אכן יודע, ומשתמש באמיתות שהוא יוצר כדי לעוור את עצמו מפני אמיתות אחרות. במקום שהמציאות הרחבה תעצב את החוויה האישית שלו, כפי שקורה אצל רובנו, החוויה הסובייקטיבית של המתקרבן מעצבת מבחינתו את המציאות.
העוול שלכאורה נגרם לאותה אישה, מונע ממנה את היכולת לראות את האופן שבו ההתנהגות שלה מרחיקה וסוגרת את בן זוגה. מבחינתה, הוא פשוט כזה, אדם מרוחק וקר, שלא מעוניין באינטימיות איתה. גם אם תנסו להראות לה שבן זוגה מתקשה להיפתח אליה מכיוון שהוא מרגיש מותקף כל הזמן, היא לא תמהר לגלות הבנה או אמפתיה.
פול סיימון שר, "אדם רוצה לראות את מה שהוא רוצה לראות, ומתעלם מכל השאר". כל מה שלא מצדיק את תחושת הקורבנוּת, מסונן החוצה מתוך תפיסת המציאות של הקורבן. אולם לפעול מתוך עמדה של עוול, זה להסתכל על המציאות באופן חלקי, בלי ללמוד עליה שום דבר חדש. לא סתם מבחינת אותה אישה, לא משנה כמה פעמים בן זוגה ינסה לשתף אותה ברגשותיו, הוא עדיין ייתפס כלא תקשורתי, ולמרות שהיא עצמה לא מתעניינת ברגשותיו, הוא לראייתה אינו רגיש ולא רואה אותה ואת רגשותיה.
אני הקורבן הטוב והאחר הוא התוקפן הרע
הגורם השני שמאפשר להחזיק בעמדה נפשית צדקנית ומעוותת, הוא היעדרה של התבוננות עצמית אמיתית. בשביל להחזיק בעמדה מפוצלת, לפיה "אני הקורבן הטוב והאחר הוא התוקפן הרע", המתקרבן מוכרח להתנער מכל תחושת אחריות אישית או עשיית חשבון נפש, לגבי אחריותו בדינמיקת היחסים שהוא מעורב בה. היעדר היכולת להתבונן פנימה מזינה את התחושה שהוא כבר יודע את האמת, וידיעת האמת מייתרת את ההתבוננות העצמית.
כמובן שהיעדר התבוננות עצמית נובע בעיקר מתחושת מחסור, מרגשי נחיתות ומערך עצמי נמוך. אותה תחושת נחיתות גורמת לו לתפוס כל ביקורת או התבוננות מפוכחת על המציאות, כדבר שמסכן אותו באופן אישי, ועלול לחשוף את בושתו ברבים. לפיכך, נפשו הודפת כל פיסת מידע שעלולה לסכן את העמדה הצדקנית, והופכת אותה מיד לעדות להתקפה על העצמי.
בעוד שהתבוננות עצמית אמיתית יכולה להפגיש אותנו עם חלקים בתוכנו שדורשים צמיחה והתפתחות, בשביל המתקרבן הנישא על גלי הדימוי העצמי השברירי, האמת יכולה לגרום אך ורק להשפלה ולשינוי חד בדימוי – ממקום טוב וקורבני למקום רע ותוקפני. "איך ייתכן שגם אני יכול לפגוע באנשים, אם בי פוגעים כל הזמן?", יספר לעצמו המתקרבן.
הנפש האנושית התפתחה מלכתחילה כדי לשרוד. זו הסיבה שיש לה מנגנוני הגנה שונים כגון הכחשה, פיצול והשלכה, שהמתקרבן עושה בהם שימוש נרחב. ההתכחשות באה לידי ביטוי באמצעות עמדה אטומה ובלתי מתפשרת, שמעוררת לא פעם תגובה זועמת מהאחר, המנסה לשווא לדפוק על דלתותיו של המתקרבן. ככל שהאטימות של המתקרבן חריפה יותר, כך האחר מגביר את זעמו, ובכך מחזק בעל כורחו את תחושת העוול של המתקרבן.
זאת ועוד, על מנת לשמור על העמדה הזַכה, המתקרבן משליך את תוקפנותו על האחר ואז מתגונן מפניה דרך האשמת האחר בתוקפנות, בזמן שאת עצמו הוא הופך לקדוש מעונה המתגונן מפני תוקפנותו של האחר כלפיו. אולם, עד מהרה הצורך שלו לשרוד מתנגש בצורך האנושי להגיע לאמת רגשית, והוא מוצא עצמו כלוא בתוך עימות קבוע בין שני כוחות נפש אדירים: יושרה והישרדות רגשית.
המתקרבן אינו רוצה לראות את ההונאה העצמית, השקרים והמניפולציות שהוא עצמו עושה, על מנת לצאת כשידו על העליונה. במקרים קשים, הוא לא יבחל בשום אמצעי על מנת לשמר על עמדתו המתנערת באופן קבוע מהתוקפנות של עצמו. כולם חוץ מעצמו, אחראים בלעדיים על העוול שנעשה לו.
מאחר שהעמדה הקורבנית מגיעה עם רווחים נפשיים נאים, שלא קל לוותר עליהם, קשה להוציא אדם מהמקום הזה. הרווח העיקרי שטמון בה הוא תשומת לב רבה מהסביבה, מכיוון שיש לנו נטייה להקשיב בנימוס לאנשים שטוענים שנעשה להם עוול, גם אם זאת מניפולציה שנועדה להשאיר אותם במרכז תשומת הלב.
הנטייה הטבעית של הסביבה היא לפצות את הקורבן האומלל, גם אם פיצוי זה רק מנציח את הקורבנוּת, מכיוון שהוא מעביר לו את המסר שאין לו שום אחריות, או דרך מוצא מהמקום המצער שבו הוא נמצא. הקורבן מסיק שאם הוא עדיין לא יצא ממצבו הרעוע, האחר אחראי לכך, ולעולם יש להאשימו במצבו.
אם ברצונו לעשות עם עצמו עבודה, על המתקרבן להפסיק לפצל בין עצמו כקורבן לבין האחר כתוקפן, ולהבין שגם בו יש מידה רבה של תוקפנות ואחריות שמושלכת על האחר. בכל אחד מאיתנו יש גם תוקפן וגם קורבן, אולם אחריות אמיתית יכולה להתרחש רק כאשר האדם מפסיק לפצל ולהשליך את תוקפנותו, ומסכים לראות את המחירים שהאחר משלם על התוקפנות הזאת.
"בכל אחד מאיתנו יש גם תוקפן וגם קורבן, אולם אחריות אמיתית יכולה להתרחש רק כאשר האדם מפסיק לפצל ולהשליך את תוקפנותו, ומסכים לראות את המחירים שהאחר משלם על התוקפנות הזאת"
כאשר המתקרבן אינו עושה עם עצמו עבודה, נותרות שתי אפשרויות, שהרבה פעמים פועלות יחדיו. הראשונה היא שה"כל יכולות" של המתקרבן הבריון תיתקל במוקדם או במאוחר בגבול, שירסן אותה ויחזיר אותה למקומה. דבר כזה יכול לקרות רק כשבן הזוג של הקורבן מפסיק לשתף פעולה עם המניפולציה ששמה אותו בתפקיד התוקפן, ומתחיל לבקש לעצמו מקום באופן שקט וחסר פשרות.
האופציה השנייה היא לעודד אותו שוב ושוב להתעמת עם עצמו בנוכחותו של בן הזוג. אחד הביטויים הבולטים לנדיבות רגשית כלפי בן זוגנו הוא היכולת שלנו "להלשין" על עצמנו בפני בן הזוג, ולהכיר באופן שבו ההתנהלות שלנו פגעה בו. המוטיבציה של המתקרבן לעשות זאת לא תהיה אלטרואיסטית, והיא בעיקר תשרת את הצמיחה האישית וההתפתחות הרגשית שלו, למשל כדי ללמוד להיות הורה טוב יותר, חבר טוב יותר ובן זוג טוב יותר. לעיתים זאת ממש בחירה בין התפתחות לבין פירוק מערכת היחסים.
בהצלחה.
רועי צור הוא מייסד "דרך הקשר – הבית לטיפול במערכות יחסים" העוסק בטיפול פרטני, טיפול זוגי וטיפול אונליין.
