חבר שלי בוגד באשתו וחי עם זה בשלום
"ומה עם אשתך?", שאלתי ויצרתי מיד דממה. הוא הביט בי בעיניים משתאות וירה: "תגיד לי, אתה בסדר? איזו מן שאלה מטומטמת זו? אני מדבר איתך על רגעי גן-עדן שאני עובר, ואתה שואל על הגיהינום"
שמעתי אותו מדבר על זה בכזאת התלהבות, כאילו כבש זה עתה את פסגת האוורסט. לא הבנתי כיצד אדם שיש לו הכול מסוגל ברגע אחד לאבד את האנושיות שבו. אני מדבר על אדם באמצע החיים, גבר בן 45 ובעל משפחה. הוא נשוי זה 20 שנה, אב לשלושה ילדים, מתגורר בוילה מושקעת במרכז השרון, נושא משרה נחשקת בחברת הייטק מובילה, והמשכורת שלו הרבה מעל הממוצע. בקיצור, יש לו את החיים הטובים האלה שכל אחד היה מייחל לעצמו, ובכול זאת, חסר לו משהו.
"עד שזה לא יקרה לך, אתה לא תבין את זה", אמר לי בנשימה אחת כשעיניו נוצצות מאושר וריגוש. "זה פשוט מטורף. לא האמנתי שזה יקרה לי עד כדי כך. אני בעננים. בחלום. ממש!". היה רק צריך להשמיע את תרועת החצוצרה כדי להבין עד כמה החבר הזה באמת בהיי בלתי נשלט. האמת, לא ידעתי כיצד להגיב לפרץ ההתלהבות שהפגין. הוא גם לא היה ניתן לעצירה - לא רק עיניו ברקו, כל כולו אמר ריקוד זומבי מאושר. ממש כמו נער בן 16 שנישק לראשונה את חברתו אי שם ליד העץ שבגן.
"היא משהו שאתה לא מתאר לעצמך", סוף סוף הוא הוציא את זה. "כזאת שעושה לך טוב על הנשמה, על הגוף, ואתה מרחף. מה זה מרחף? מרחף לגבהים רחוקים, לעולמות אחרים, כאילו אין מחר. אין, אתה לא תבין את זה עד שלא תחווה זאת בעצמך", ניסה להסביר את ההרגשה העילאית שבה היה שרוי. ואני, אני שאלתי בתמימות: "ומה עם אשתך?", ויצרתי מיד דממה.
האיש הזה, שזה עתה היה אש וגופרית וכולו שש לשתף אותי באקסטזה שבה הוא נמצא, נאלם פתאום דום, כאילו כל האוויר יצא ממנו. הוא הביט בי בעיניים משתאות כלא מאמין לשאלה, וירה: "תגיד לי, אתה בסדר? איזו מן שאלה מטומטמת זו? אני מדבר איתך על רגעי גן-עדן שאני עובר, ואתה שואל על הגיהינום".
"למה, אתה מסוכסך עם אשתך?", המשכתי. "מה פתאום, אבל מה זה קשור בכלל? אשתי זו אשתי, כבודה במקומה מונח, ואני לוקח את עצמי לפעמים לספרה אחרת, לעולם אחר. מה רע בזה? מה, אסור לי? אי אפשר לאכול פעם בחיים תפריט אחר? תמיד לאכול בבית את אותו אוכל? מה יש? מה לא בסדר בזה? במקום לפרגן שהתמזל לי המזל בעניין הזה, אתה מקטרג עליי. מה, אתה מקנא?", שאל, והייתי בטוח שברצינות גמורה.
"לא, ממש לא. רק שאלתי את עצמי וגם אותך, מדוע אתה צריך את זה בכלל? אם לא רע לך בבית עם אשתך, אז מה יש לך לחפש בחוץ? אגב, היא גם נשואה?"
"כן. תתפלא, גם היא נשואה וגם לה יש בעל אוהב והם אחלה זוג יונים, ובכל זאת היא מרחפת איתי לעננים. איך אתה מסביר את זה, הא?", התריס בפניי כמנצח.
"מה יש פה להסביר, אתם שני מניאקים שנפגשו ומשקרים לעצמם את החיים", אמרתי בזעם שאפילו אני לא הבנתי כיצד זה יצא לי.
ושוב הביט בי החבר בתימהון כלא מבין. "אתה קורא לי מניאק? אני מספר לך, כחבר קרוב, דברים מאוד אישיים, רגעי אושר של ממש שעוברים עליי, ואתה במקום לשמוח על כך שהחבר שלך מאושר, רואה בי מניאק. כאילו מה? הרי כל המדינה מזדיינת אחד עם השני. מה אתה לא שומע? לא קורא? לא יודע איפה אתה חי, תגיד לי? רק לפני שבוע סיפרת לי על דוד שתפס לו מאהבת פצצה. אני לא זוכר שהיית נרעש כל כך מהגילוי הזה, מה קרה עכשיו?"
"דוד הוא סיפור אחר", השבתי. "מאז ומתמיד הוא לא היה הטיפוס הנאמן. אי אפשר לצפות ממנו להתנהגות אחרת. אבל אתה? עלייך לא הייתי מאמין. ממך הייתי מצפה לשמור על ערכי המשפחה ומסגרת הנישואין, כפי שלא אחת הטפת לזה בעבר הלא רחוק בגאווה". נראה היה שהדברים שלי לא בדיוק השפיעו עליו, להפך, הוא שטף אותי בתזה האישית שלו: "בכלל מי אתה? מאיפה צצת לי עם אמירות ערכיות שכאלה? אתה חבר במחלקת המוסר לשמירה על ערכי המשפחה או מורה מחנך? אז תרשה לי להזכיר לך שאנו במדינה חופשית, וכל אחד עושה מה שנראה לו לנכון. אנו אנשים בוגרים ואחראים למעשינו".
"אבל זה מוביל להרס משפחות. אתה שותף להרס משפחות. הורים מתגרשים וילדים סובלים. לא חבל? זה לא מפריע לך? בשביל מה? בשביל מי? רק בשביל איזה זיון מסריח?", ניסיתי שוב להסביר. החבר הביט בי בזלזול משהו, רקע ברגליו בעצבנות מה ופלט לעברי: "אוי, אתה מה זה קדמון, מיושן לגמרי. דור אנלוגי ורסיה ענתיקה. תתקדם, תתקדם לדור של ימינו ולמציאות החדשה האומרת: 'אם אתה לא שם, אתה לא קיים'. הגיע הזמן שתלמד להבין את זה".
ברגע אחד הותיר אותי מאחור, ופנה לעבר העולם החדש שלו. שלה. שלהם.
