"בשביעי באוקטובר ישנו יחד אני ועידו, ופתאום נשמעה אזעקת 'צבע אדום'. הערתי אותו בבהלה. בהמשך התחילו להגיע מלא סרטונים ומלא הודעות, ואנחנו רואים את האנשים שמתחננים שיצילו אותם ומבינים שדבר נורא קורה. התחלתי לבכות כי היה בי רצון גדול לעזור ולהציל ולא יכולתי. התחושה שלי הייתה נוראית וזה לא השתנה מאז. מהר מאוד הקפיצו את עידו למילואים. אבל חכי רגע, אני רק רוצה לוודא שזה בעילום שם, כן?", נור קוטעת את שטף השיחה. "אני לא מתביישת בדעות שלי, אבל מעדיפה להישאר בפרופיל נמוך. אני לא יודעת איך יהיו התגובות לריאיון הזה".
"אני שומרת עליכם", השבתי מיד.
עידו ונור (השמות האמיתיים שמורים במערכת) הם זוג מיוחד. נור ערבייה-מוסלמית ועידו יהודי, נור גדלה בעיר מעורבת בצפון הארץ, ואילו עידו גדל בדרום. חרף הפערים הגיאוגרפיים והדתיים, הם כבר שש שנים יחד. את השיחה אנחנו מקיימים בשיחת ועידה בטלפון, בזמן שאני מתחבאת מהטילים אצל ההורים שלי בצפון הארץ, נור נמצאת בדירה שלהם באשקלון, ועידו משרת במילואים בדרום. במהלך שיחת הטלפון נשמעות אזעקות, ואנחנו נאלצים להפסיק את השיחה שוב ושוב.
הבנתי את נור. השבועות האחרונים היו מורכבים וקשים לכל אזרחי ישראל. כולם "על הקצה" עכשיו, ומי שמחזיק בדעה קצת יותר מורכבת או מתונה, או שהוא עצמו מחוץ לקונצנזוס, עלול מיד לעלות על המוקד. כל התבטאות, ולו העדינה ביותר, עשויה לייצר כאוס, לצאת מהקשר, ועלולות להיות לה השלכות חמורות מבחינה חברתית.
בכלל, למצוא זוג מרואיינים לכתבה הזאת לא היה דבר פשוט בכלל עבורי. כאשר כתבתי בחשבון האינסטגרם שלי שאני מחפשת לראיין זוג מעורב, יהודי ופלסטיני, קיבלתי מטח של קללות וגידופים. "לכי לעזה", "אז את בטח גם מסכימה עם הנאצים", "כל הערבים בוגדים", "לכי תצטרפי לחמאס" ועוד שלל איחולים, וכל זה רק בגלל שחיפשתי לראיין זוג מעורב, ולהביא את הזווית שלהם למצב.
גל האיומים והקללות שספגתי לא פסק, גם כשהסברתי את עצמי. כתבתי שחמאס זה לא העם הפלסטיני ושערבים פלסטינים חיים בינינו בתור אזרחי ישראל וחלק ניכר מהם אוהב את המדינה. אך כלום לא הועיל והרגשתי שזה רק מחמיר את המצב. אנשים פשוט לא היו מוכנים לשמוע על הקשיים של הערבים, על החלק שלהם בחברה הישראלית ועל הקושי שלהם במערכה. "לא עכשיו", אמרו כולם.
"כשכתבתי בחשבון האינסטגרם שאני מחפשת לראיין זוג מעורב, יהודי ופלסטיני, קיבלתי מטח של קללות וגידופים. 'לכי לעזה', 'אז את בטח גם מסכימה עם הנאצים', 'כל הערבים בוגדים', 'תצטרפי כבר לחמאס', ועוד שלל איחולים. פתאום אני, כיהודייה, התחלתי לפחד שתכף מקטלגים אותי כ'בוגדת'"
פתאום התחלתי לפחד. חשבתי לעצמי שאולי כדאי לי להוריד את הפוסט, כי תכף כבר מקטלגים אותי כאן כ"בוגדת", ואם אני, בתור יהודייה, מפחדת מהתגובות ומהאיומים של אחיי היהודים כלפיי, אין לי ספק שזה שאין וכאפס לעומת מה שמרגישים אזרחי ישראל הערבים עכשיו. זה סימן לי שעליי לגשת לראיון ברגישות ובזהירות כפולה. קיבלתי המון הודעות מאנשים מהחברה הערבית, ששיתפו אותי בתחושותיהם, בפחד שלהם להתבטא, וביקשו ממני לשמור על זהותם. לא מעט זוגות התעניינו, אך ברגע האחרון החליטו שהם לא מעוניינים להיחשף, ואז הגעתי לעידו ונור, שהסכימו להתראיין ולשתף כיצד הם, כזוג מעורב, חווים את התקופה הזאת, אבל התנו זאת בכך שלא אעלה תמונה שלהם ושאשמור על פרטיותם.
אתם רגילים להסתיר את הזהות המשולבת שלכם?
נור: "עכשיו ממש לא, אבל בתחילת הקשר רק החברים ידעו, ולהורים לקח לנו זמן לספר. ההורים של עידו בכלל פחדו, כי קצת לפני שהתחלנו לצאת היה פיגוע התאבדות בעיר שלו, והם נהיו יותר חשדניים כלפי אנשים מהחברה הערבית. למשפחה שלי זה היה פחות קשה כי גדלנו בעיר מעורבת. אני הלכתי לבית ספר מעורב וגדלתי בסביבה של יהודים. תמיד ניסיתי להיות יהודייה, להיטמע, להרגיש כמו כולם. עד שבמסע לפולין, בכיתה י''א, אני לא אשכח את זה, היינו באושוויץ ואחרי הסיור חילקו לכל אחד מהכיתה מין מחזיק מפתחות של מגן דוד, ולי נתנו לב. פתאום בבת אחת הרגשתי את השורשים שלי, את העם שלי. מעניין שבתור ערבייה הרגשתי את זה דווקא באושוויץ. זאת הייתה חוויה מאוד חזקה".
מתי אתם מרגישים את הפערים ביניכם?
"קורה שעידו אומר איזו מילה ואני מתעצבנת מזה. נגיד פעם אם היה איזה פיגוע והוא היה אומר שצריך למחוק את עזה, זה היה ממש מעצבן אותי, אבל לא דמיינתי בחלומות הכי פרועים שלי כמה הרבה ייכנסו לכאן ויאנסו, ירצחו, יחטפו ויתעללו בחפים מפשע, ממש המראות הכי נוראיים שראיתי בחיים שלי. בכללי אנחנו שנינו לא ממש נכנסים לפוליטיקה. הוויכוחים הפוליטיים שלנו נגמרים מאוד מהר. הייתה תקופה שעידו רצה להצביע ביבי ואני מאוד התנגדתי. עזבי שעכשיו שנינו חושבים שנתניהו מזמן צריך לרדת מהשלטון - ויפה שעה אחת קודם, אבל כן היו ויכוחים. המזל הוא שזה לא עיקר הקשר, וכל זוג מתווכח".
עידו מה לדעתך צריך לעשות ברצועת עזה?
"הגישה שלי היא שצריך להוציא את כל ארגוני הטרור מהרצועה ולהחזיר את הרצועה לשליטה של המדינה, כי כרגע זה בלתי אפשרי לקיים כאן דו-קיום".
את מסכימה איתו, נור?
"שמעי, לא קל לי לראות את מה שקורה בעזה. זה מלחמה, מה לעשות, וזה מאוד קשה. יש הרבה חפים מפשע שמתים, כולל ילדים, נשים וזקנים. יש פלסטינים שלא תומכים בחמאס ורוצים שלום. אני רואה את זה בסרטונים משם. העם הפלסטיני הוא לא חמאס ולא כולם טרוריסטים. הם אנשים, כמו שכאן לא כולם מתנחלים אלימים שרוצים במותם של כל הערבים. לכן קשה לי. מצד שני, חמאס מחזיק אותם שם ומשתמש בהם כמגן אנושי, מציב נקודות שיגור בבתי חולים ובגני ילדים, חוסם להם כבישים ולוקח מהם משאבים. ואני גם רוצה שיחסלו את חמאס. אני מאוד ציונית בתפיסה שלי, ואני רוצה לשמור על קיומה ועל ביטחונה של המדינה שלי".
המשפחה שלך יודעת שעידו במילואים?
"זה שאנחנו ערבים לא אומר שאנחנו מתנגדים לצה''ל או לישראל, להפך. אנחנו חלק מהחברה הישראלית ואנחנו גם מפחדים מחמאס. אני אישית מתה מפחד, ומה שקרה ב-7 באוקטובר זעזע אותי, לא האמנתי למה שראיתי. זה לא מייצג את האמונות שלי, לא את הדת שלי ולא את העם שלי. זה בושה. לדעתי האישית צריך לעשות כל מה שצריך כדי לחסל את חמאס, ואני שמחה שעידו במילואים. אני כן דואגת אבל אני יודעת שזה מה שצריך לעשות".
נור: "זה שאנחנו ערבים לא אומר שאנחנו מתנגדים לצה''ל או לישראל, להפך. אנחנו חלק מהחברה הישראלית ואנחנו גם מפחדים מחמאס. אני אישית מתה מפחד, ומה שקרה ב-7 באוקטובר זעזע אותי. זה לא מייצג את האמונות שלי, לא את הדת שלי ולא את העם שלי"
את מפחדת להביע את דעתך בפומבי לגבי המצב?
"אני מביעה את עמדתי, מגבה ותומכת במדינה שלי באופן גלוי, אם זה ברשתות החברתיות ואם באופן אישי. המשפחה שלי פחות. הם תומכי ישראל והם ציונים, אבל קשה להם מאוד עם מוות של חפים מפשע, לא משנה מאיזה צד, והיום הבעת סולידריות שכואבת על מותם של חפים מפשע, מתפרשת כהסתה וכתמיכה בחמאס - מה שממש לא נכון! זה מסכן אותם במעצר, בפיטורים ואפילו בפעולות נקם מצד קיצוניים מהצד השני".
כמו המקרה של הבחור החביב שתרם אופניים לילדים המפונים מהעוטף, ובתגובה שרפו לו את החנות.
"בדיוק. יש הרבה אנשים מהחברה הערבית שרוצים להביע את תמיכתם הכנה, אך מפחדים מתגובות של קיצוניים משני הצדדים, ולכן הם שותקים. השתיקה הזו מתפרשת כהסכמה לטרור או כבחירת צד, וזה ממש לא נכון. בנוסף לעלייה בגזענות בימים האלו, הרבה ערבים מרגישים שהם לבד. הם מפחדים מחמאס ולא מזדהים עם הפעולות האיומות האלו, אבל באותו זמן הם מרגישים שמוקיעים אותם מהחברה הישראלית. זה מרחיק מאוד".
נור: "הרבה ערבים מרגישים שהם לבד. הם מפחדים מחמאס ולא מזדהים עם הפעולות האיומות שלו, אבל באותו זמן הם גם מרגישים שמוקיעים אותם מהחברה הישראלית. זה מרחיק מאוד"
את מרגישה את הגזענות עולה?
"בטח. פחות בחיי האישיים, החברים שלי עדיין החברים שלי, אבל בעיקר ברשתות החברתיות מצד כל מיני מפורסמים ומשפיעני רשת עם מאות אלפי עוקבים שמביעים דעות מסיתות כלפי החברה הערבית. אדל בספלוב למשל העלתה לחשבון האינסטגרם שלה סטורי, שבו היא כתבה שערביי ישראל הם דבר מסוכן. אני ערבייה ישראלית, אני אוהבת את המדינה ואני לא מסוכנת. התבטאויות כמו של אדל לעומת זאת הן מסוכנות, אבל באיזשהו מקום אני מבינה שאחרי טראומה גדולה אנשים יותר מפחדים ויש נטייה להכליל כדי להגן על עצמנו מפגיעה נוספת".
זה מזכיר לי מצבים כמו אחרי פגיעה מינית, נשים יותר חוששות מגברים שעוברים לידן ברחוב בלילה, אך זה לא אומר שכל הגברים הם רעים.
"בדיוק. הייתה לי פעם חברה טובה ממש, שגדלנו יחד, והיה פעם איזה פיגוע גדול שאחריו היא כתבה סטורי שעיקרו היה 'כל הערבים רוצחים'. הגבתי לה שממנה לא ציפיתי לקרוא דבר כזה, והיא בתגובה יצאה עליי שגם אני ארצח אותה יום אחד ושאין לתת בנו אמון. תביני, זאת בחורה ששבוע לפני כן ביקשה לקחת איתי טרמפ. עידו כתב לה וממש הגן עליי. אנחנו לא מדברים איתה יותר. זה עצוב לראות את זה קורה בעולם כלפי יהודים עכשיו, עם כל האנטישמיות שעולה. אנשים מתירים את דמם של היהודים, ולא רואים בהם בני אדם יותר. הגזענות הזאת מעציבה אותי מאוד. אני מרגישה שזה הולך ומייצר קרע גדול שלא בטוח שנוכל לאחות".
איך המצב משפיע על הזוגיות שלכם?
עידו: "דווקא ככל שהסיטואציה בחוץ יותר מורכבת וקשה, כך אנחנו יותר ויותר מתקרבים האחד אל השני".
איך אתה מסביר את זה?
"כי זה מאלץ אותנו לראות את העומק שיש בצד השני יותר בבהירות. לנו יותר חשוב האופי של האדם מאשר הדת שלו. יש המון יהודים וערבים בארץ שבאים ועושים ותורמים, ולא באים בקטע של להרוס או לחפש איך להשתלט, וזה מקרב. כשמעדיפים להסתכל על האנשים הטובים שרוצים שלום, אפשר לראות בני אדם כבני אדם".
נור: "אנחנו לא מסתכלים על עצמנו כעל ערבייה ויהודי, אלא כעל בני אדם".
אתם מאמינים בדו-קיום?
"אם לא הייתי חושבת שיכול להיות דו-קיום, לא הייתי מסתובבת בחברה היהודית, ואם אמא שלי לא הייתה מאמינה בדו-קיום אז סביר להניח שהיא לא הייתה בוחרת לגדל אותי בעיר מעורבת, ולשלוח אותי לבית ספר מעורב. אני מאמינה בדו-קיום אבל חשוב שנזכור שבשביל דו-קיום צריך מתינות וקבלה של האחר".
מה לגבי שלום? אתם סבורים שהוא אפשרי?
"זה תלוי בהנהגה של שני הצדדים. כרגע קשה לדמיין אופציה של שלום, כי שלום דורש פשרות".
עידו: "אני מאמין שיכול להיות שלום, אבל הוא מותנה בכך שלא יתקיימו יותר ארגוני טרור. שלום אי אפשר לעשות עם אנשים שלא רוצים שלום, וזה לא משנה אם הם יהודים או ערבים. שלום צריך לעשות עם מי שרוצה לחיות בשקט, בשלווה ובהרמוניה. למזלנו, הקשר שלנו לא מושפע בכלל מהדברים האלה. הקשר שלנו מושפע אך ורק מהאופי שלנו ומהיחס שלנו האחד כלפי השני. אנחנו ההוכחה שזה לא משנה אם אני יהודי ונור ערבייה, דו-קיום הוא אפשרי כשיש שני אנשים שאוהבים זה את זה ושואפים לחיות יחד בשלום".
