האושפיזין שנכנסים לחיינו ומשנים אותם מבפנים
לפעמים נכנסים לחיינו אנשים רק לזמן קצר בלבד, וממשיכים לדרכם כשהם משאירים אותנו המומים, פצועים ושבורים. לפעמים אנו עושים זאת לאחרים. האם המסקנה המתבקשת היא שכדאי להישאר לבד ולא להיכנס לקשרים אם יש סיכוי שהם יסתיימו במפח נפשי? לא אם תשאלו את רועי צור
"כה קצרה היא האהבה, וכה ארוכה היא השכחה", אמר המשורר פבלו נרודה. אם כך, מדוע בכלל להתאהב, לאהוב ולהיות בקשר, אם סופה של האהבה הוא לדעוך? אם סופו של הקשר להסתיים? לפעמים נכנסים לחיינו אנשים רק לזמן קצר בלבד, וממשיכים לדרכם כשהם משאירים אותנו המומים, פצועים ושבורים. לפעמים אנו עושים זאת לאחרים. אולי המסקנה המתבקשת היא שכדאי להישאר לבד ולא להיכנס לקשרים אם יש סיכוי שהם יסתיימו במפח נפשי?
אנחנו נולדים לוח חלק ועם מוכוונות טבעית לקשר, וכל אדם שאנו מנהלים איתו קשר, בין אם ארוך כמו עם הורינו או קצר כמו עם אורח לרגע בסוכתנו, משאיר בנו חותם ומעשיר את נפשנו בנקודת המבט שלו. כל אדם מוסיף את הציור שלו על לוח נפשנו, ובכך גם מעשיר את חיינו. מהבחינה הפסיכולוגית, לפי פרויד לפחות, קשרים לא מסתיימים בעצם מעולם, כי במובן מסוים אנחנו לעולם לא נפרדים. כל מי שאיבד אדם קרוב - הורה, אח או חלילה ילד, ודאי מבין למה אני מתכוון. אנחנו נושאים את האדם הזה בתוכנו למשך כל חיינו, גם שנים רבות אחרי לכתו.
"אותה שעה לא היה השועל שונה כלל ועיקר ממאה אלף שועלים אחרים, אולם מאז שהיה לידידי, הריהו אחד ויחיד בעולם כולו"
נאום השועל מתוך "הנסיך הקטן", הוא אחד הטקסטים המטפוריים היפים ביותר שנכתבו על תפקידם ומשמעותם של קשרים ופרידות בחיינו. הנסיך הקטן מבקש מהשועל לשחק איתו כי הוא עצוב, אולם השועל מסרב כיוון שאינו מאולף. כאשר הנסיך הקטן שואל מה הכוונה במאולף, עונה לו השועל שאם יסכים הנסיך לאלף אותו, הם יזדקקו האחד לשני ויהפכו למשמעותיים.
השועל מסביר לנסיך הקטן כי חייו הם מונוטוניים ומשעממים והאילוף, כלומר הקשר, יפיח בהם משמעות. הנסיך הקטן מאלף את השועל והם מבלים זמן מה ביחד. כאשר הגיע שעתו של הנסיך הקטן לעזוב, השועל אמר כי הוא יבכה על לכתו של הנסיך הקטן, אולם הוא גם מוסיף כי האילוף גרם לו להסתכל על עין הזהב אשר לשיבולים, ובכך גם להיזכר בשערו המוזהב של הנסיך הקטן.
מכאן שהאופן שבו הסתכל השועל מאותו יום ואילך על השיבולים, לא יהיה אותו הדבר בגלל הקשר שנוצר בינו ובין הנסיך. הקשר העשיר את האופן שבו השועל הסתכל על העולם. רגע לפני הפרידה, השועל שולח את הנסיך הקטן להסתכל על מרבד של שושנים. הנסיך הולך ואז הוא מגלה שהשושנים שהוא רואה שונים מהשושנה שנמצאת אצלו בבית. כיוון שאף אחד לא אילף אותן, הן נראות ומרגישות לו ריקות מתוכן.
רגע לפני שהם נפרדים אומר השועל לנסיך כי רק דרך הלב, אדם יכול לראות נכון. מה שחיוני הוא נסתר מהעין. כלומר, יופייה החיצוני של השושנה אינו חשוב. זאת המשמעות שהאדם יוצק באובייקט שאותו הוא פוגש שמשנה משהו בעולם.
"הנכן יפות אך ריקניות", הוסיף ואמר הנסיך לשושנים. "וכלום כדאי להקריב את החיים למענכן? בעיניי הזר העובר לתומו, אין השושנה שלי שונה ונבדלת מכן. אולם בעיניי היא חשובה מכולכן, כי רק אותה השקיתי יום-יום, רק אותה שמתי תחת פעמון זכוכית, רק למענה הרגתי את הזחלים, רק לקולה האזנתי שעה שקבלה או התפארה, ולעיתים אף בשעה שהחרישה, שהרי זו השושנה שלי".
השועל לימד את הנסיך הקטן כי העין מסתכלת על החיצוניות השטחית, אבל אם מביטים עם הלב מגלים את הדברים החשובים, את האופן שבו הקשר עם האחר מעניק משמעות להתבוננות הרעננה שלנו בעולם.
קשר שבו רואים אותנו כפי שאנחנו
אנשים רבים שפונים אליי לטיפול, מסתובבים בעולם בהרגשה של ריקנות, חוסר משמעות ושעמום. אפשר לנסות ולהבין תחושות אלה מזוויות תיאורטיות רבות, אולם אם מסתכלים על חוויות אלה מזווית של קשרים הנחרטים אצלנו בראשית חיינו, שווה לבדוק עם אותם אנשים כיצד התבוננו בהם הוריהם כילדים, והאם הקשרים הראשוניים שלהם היטיבו עמם.
אחד הפסיכואנליטיקאים שהתייחס לכך היה דונלד וויניקוט, ששם דגש רב על הקשר הראשוני בין האם לתינוק. ויניקוט טען שבתוך התינוק מתרחש תהליך התפתחותי חשוב המותנה בכך שרואים אותו. האם היא העדה והיוצרת של העצמי הראשוני שלנו. אנחנו הופכים בתחילת דרכנו להיות מי שאנחנו בזכות ההכרה שהאם מעניקה לנו, ותינוק יכול להסתכל באופן יצירתי ואמיתי בעולם רק אחרי שהקשר עם אימו הנכיח, העשיר אותו וגרם לו להתבונן גם בעצמו באופן אמיתי.
כלומר, אפשר להבין את היעדרה של שמחת החיים אצל אנשים כתקלה התפתחותית באופן שבו חוו את קשריהם הראשוניים, ובהפנמה לקויה של נקודת המבט של אותם אחרים משמעותיים אלה. כלומר, היכולת שלנו להתחבר לתשוקה וליצירתיות שבתוכנו קשורה קשר הדוק ביכולת של אחרים לראות את מי שאנחנו ולהכיר בייחודיות שלנו. ואת זה אנחנו עושים רק דרך קשרים – האופן שבן אנחנו מסתכלים על העולם קשור קשר ישיר לקשרים המוקדמים והמאוחרים שלנו.
מהבחינה הזו, הדבר החשוב ביותר בטיפול הוא עצם הקשר הטיפולי, והיכולת לקחת חלק בקשר שבו רואים אותנו כפי שאנחנו. מי שהתנסה בטיפול מכיר את התחושה שבה לאחר זמן אנו מתחילים לחשוב על "מה היה אומר המטפל שלי ברגע הזה אם הוא היה כאן איתי". זוהי עדות להפנמה של קשר טיפולי מיטיב.
לכן, גם אם קשר רומנטי או אחר הינו קצר טווח ואקראי, ואולי אף גורם לנו לבכות בפרידה, האדם שבילינו במחיצתו העשיר את עולמנו והפיח בנו רוח חיים, גם באופנים שלא לגמרי מובנים לנו, ובכך יישאר איתנו לעד.
ומעניין לעניין באותו עניין, את אותה שאלה ששאלנו על קשרים אפשר בהחלט לשאול גם על החיים עצמם שדינם להסתיים, ולפיכך מה הטעם בהם. ועל כך אשיב שהטעם בהם הוא בעצם המשמעות שאנו יוצקים לתוכם, והקשרים שאנו יוצרים המשפיעים עלינו ועל האחרים.
חג סוכות שמח!
רועי צור הוא עובד סוציאלי קליני, פסיכותרפיסט, מטפל ביחידים וזוגות בקליניקה פרטית ומנחה קבוצת יחסים בין-אישיים. מרצה במסגרת "Funzing".
