אל תתנו לרכושנות להרוס לכם את הנישואים
כשזוג נמצא בשלב הדייטים, הוא לרוב מפגין רוחב לב לגבי הספייס של הצד השני, ונזהר שלא להרתיע את האחר עם גישת בעלות שעלולה לחרב את הקשר. חבל שרובנו שוכחים מכך ככל שהזוגיות מתקדמת
העיניים שלה שוב נפוחות מבכי. אני שואלת אותה מה קורה, ומכינה את עצמי לשמוע על עוד אירוע מעיק שקשור בחיי הנישואים הבלתי מספקים שלה. אני יודעת שאין להם זוגיות מהסרטים, בטח לא מהוליווד, ולא מופתעת כשהיא מביטה בי במבטה האבוד ואומרת: "די. נמאס לי, כמה לבד אדם יכול להיות?"
אני ממש לא רוצה להטיח באוזנייה את נאום ה"אבל יש לך משפחה מקסימה, ובעל טוב בסך הכול, ואת עובדת עם אנשים מגניבים (שלא נדבר על כך שזכית בחברה כמוני), אז מה כל כך רע לך?", כי מי כמוני יודעת שהכאב שלה הוא אמיתי, ונובע מתוך חוסר אונים מוחלט. מי מאיתנו לא מכיר את התרחיש שבו יכול להיות לאדם הכול בחיים, אבל הוא עדיין לא ידע איך לחבר את הכבלים כדי לשדר סרט מתוק?
כך גם אצל חברתי. לכאורה, הכול אצלה מצוין, אבל בפועל, אין לה את ההרגשה שמישהו רואה אותה, שמישהו קשוב לצרכים שלה, שמישהו רוצה לקבל אותה כמו שהיא. היא לא פעם תוהה מדוע הוא התחתן איתה בכלל אם יש לו כל כך הרבה טענות כלפיה. מדי יום היא רואה את החיים שלה חולפים לנגד עיניה בפאסט-פורוורד, מבלי שהיא מצליחה לפתוח בהם ערוץ אחד שכיף לצפות בו. אז לפעמים הם הולכים לטיפולים זוגיים, מקבלים איזו הפוגה קומית, אבל הנה, עוד תקופת חגים אינטנסיבית חלפה לה, וכל הדרמות שוב משודרות בפריים-טיים של חייה.
בגדול, אפשר לומר שרובנו מתחתנים מתוך שאיפה עמוקה להיפטר מתחושת הבדידות ולמצוא נחמה לאובדן האהבה ללא תנאי, אותה קיבלנו בילדותנו. כן, אנחנו בוגרים ויודעים היום שאין ארוחות חינם, ושכדי לקבל אהבה עלינו גם לתת אהבה. אך בסופו של דבר, גרף הגירושים שנוסק לגבהים חדשים בעיקר אחרי תקופת החגים, ו-25% מהזוגות הנשואים, אלה שבאמת מודים בתחושת הבדידות בתוך הקשר (כפי שמצטייר מספרם של הפרופסורים עמי רוקח ועמי שקד), מצביעים על העובדה הכאובה שאנחנו לא באמת יודעים איך ליהנות מחבילת הסרטים שקיבלנו בממיר שנקרא "חיינו המשותפים".
שני אגואיסטים בתוך מערכת של נתינה
כי בואו נודה באמת: כולנו יצורים אגואיסטים, וככאלה קשה לנו להקריב מעצמנו משהו למען האחר, אפילו אם זה עבור בן או בת זוגנו האהובים (או שהיו אהובים בתקופת הגעש ההורמונלי שנמשך בין שעתיים לשנתיים). לצד תחושת המובן מאליו שמתפתחת לרוב בין בני זוג, גם החברה סביבנו לא בדיוק מעודדת אותנו להתאמץ, והיא בעיקר שוטפת אותנו במסרים של "אהוב את עצמך כפי יכולתך".
גם אם נחפש, לא נמצא הרבה זוגות ששמחים ממערכת הוויתורים שברית הנישואים חייבה אותם לעשות, ואם הם כבר יאמרו שכן, לרוב תסתתר תחת מעטה ההשלמה גם איזו מרירות קלה או קשה. אלא שקרבה נבנית מהקרבה. כדי להתקרב למישהו, עליי להקריב משהו קטן מעצמי. לוותר מדי פעם. כי מי שלא מוותר אף פעם, או שמוותר מתוך תסכול, בונה חומות של שתיקה בינו לבין האדם שחי עימו, וסביר מאוד שימצא עצמו מתלונן על תחושת בדידות בקשר. לכן, חשוב שנבין את הטבע האגואיסטי שלנו ונלמד איך לתפעל אותו נכון, כי גם אם נחליף עוד אינספור מערכות יחסים, כל עוד היחס שלנו לא ישתנה, אנחנו עלולים לשוב ולצפות בעצמנו מהצד מככבים שוב ושוב באותו סרט כושל, ולעשות לעצמנו ספוילרים פעם אחר פעם.
צאו מגישת הבעלות, והיזכרו לרגע בתקופה הוורודה והדביקה של חייכם: כשזוג נמצא בשלב הדייטינג הוא לרוב מפגין רוחב לב לגבי הספייס של הצד השני, וזאת מתוך תחושה כנה של היעדר קניין פרטי על "זכויות היוצרים" של מושא אהבתו, וגם מתוך החשש להרתיע את הצד השני על ידי גישה בעלתנית שעלולה להרוס את הקשר. הבעיה היא שכטבעו של האגו שרומס כל הנקרה בדרכו, ככל שאנחנו מתקרבים זה לזה, כל שכן נישאים, האגו השתלטן שחי בקרבנו מרגיש בעלות טבעית על הצד השני, על מחשבותיו, רצונותיו, שאיפותיו ועם מי יבלה את זמנו.
בסדר, ברור שמידה מסוימת של רכושנות נדרשת כדי לשמור על הקשר, וקנאה קלה יכולה להיות אפילו חיובית ומעוררת, הבעיה מתחילה כאשר הגישה הבעלתנית הופכת לטבעו של הקשר, וכל אחד מהצדדים מרגיש שהוא נחנק תחת עול הדרישות, הציפיות, התביעות וחוסר הסיפוק של הצד השני.
חממו קצת את הקשר
במצב כזה, גם אם יישארו שני הצדדים מחויבים זו לזו, מתוך מניעים כאלה ואחרים כמו משכנתא וילדים, עדיין הקשר יהיה עגום ועצוב. אז מה עושים? משחררים קצת את הרסן, כמו שאמר המשורר. תנו לבנאדם ספייס, תנו לו לחיות, חדלו מהגישה התובענית. התייחסו לבעל כאדם חופשי ולאישה כאדם עצמאי שאינו חייב לכם מאומה מאותו החלק הפרטי ששייך רק לעצמו.
מובן שישנו חלק נוסף שבו שניכם שותפים ומחויבים למלא את תפקידכם במסגרת חינוך הילדים, משק הבית, פרנסה וכדומה, אבל כל זה לא הופך את הפרטנר שלכם לאדם הנמצא בבעלותכם הבלעדית. וכמו שאמרתי לחברתי, עם השחרור הזה מיד תשוב השמחה לעיניו של בן הזוג שלכם, הסומק יציף את הלחיים, ויש מצב שהרומנטיקה הדביקה אפילו תשוב לסרט הזוגי שלכם.
שימו לב גם שכלל לא צריך להיכנס לפעולות מוגזמות שיסחטו את הכוחות שלכם או יותירו אתכם מאוכזבים. פשוט הכניסו חמימות לקשר במילה טובה, מגע והפתעה קטנה, אבל זכרו לא לחדור מדי לגבולותיו של בן הזוג ולהפוך את האקט החיובי הקטן לחוב שמן כלפיכם. בסופו של דבר, ככל שתכניסו יותר רגעים חיוביים לסרט המשותף שלכם, כך יוותר בכם רושם טוב, ואולי כתוצאה מכך תחושו יצירתיים וחיוניים לגבי כתיבת הסצנות הבאות.
שלי פרץ היא תסריטאית, מנחת סדנאות זוגיות, ומנהלת תוכן וקריאייטיב ב"קבלה לעם".
