מקנאה באלו שאהבה וילדים באים להם בקלות
כמו כל דבר טוב בחיים שלי, גם מציאת אהבה לא הלכה לי בקלות. עד שמצאתי את יגאל לקחו לי המון שנים, מיליוני דייטים, ים של דמעות וכל כך הרבה אכזבות שאין לי אפשרות בכלל לספור אותן. אבל זה לא נגמר כאן
בואו נודה בזה: העולם מתחלק לשניים - אנשים שדברים הולכים להם בקלות, לפחות כמו שזה נראה מבחוץ, ואנשים שצריכים לעבוד קשה מאוד עבור כל דבר שיש להם בחיים. מאז שאני זוכרת את עצמי השתייכתי לסוג השני, וכמו כל דבר טוב בחיים שלי, גם מציאת אהבה לא הלכה לי בקלות. עד שמצאתי את יגאל לקחו לי המון שנים, מיליוני דייטים, ים של דמעות וכל כך הרבה אכזבות שאין לי אפשרות בכלל לספור אותן.
זה היה מסע, וכמו בכל מסע, עמדתי להתייאש כל כך הרבה פעמים, נזקקתי להמון כוחות פנימיים וחיצוניים שתמכו בי, ותמיד הלחיצה אותי האפשרות שאני בכלל הולכת בכיוון שגוי או שאני סתם הולכת, מסתובבת במעגלים ושבעצם לעולם לא אגיע ליעד הנכון עבורי. ואז זה קרה - נפגשנו, וזה באמת היה מדהים, כיפי, פשוט וזורם, והרגשתי שהנה, אחרי החיפוש הארוך והמייגע הזה, אחרי כל האכזבות שעברתי ואחרי כל האחרים שאכזבתי, אחרי כל המסע המעניין וההרפתקני אבל גם הארוך והמייגע הזה - מעכשיו הכול כבר ילך בקלות כי אני, את העיכוב העיקרי שלי בדרך אל האושר, כבר עברתי.
אבל לנון אמר כבר שהחיים הם מה שקורה בזמן שאתה מתכנן תוכניות, ואחרי שהבאנו לעולם את גפן המקסים והמתוק, ואני כבר הייתי בת 37, היה לנו ברור שאם אנחנו רוצים להביא לו אחים ואחיות, זה צריך לקרות כמה שיותר מהר. אז התחלנו לנסות, ולנסות עוד קצת ועוד קצת, וכשזה לא הצליח, הייתי בשוק. הייתי בטוחה שזה כבר לא יקרה לי שוב, שלי כבר לא יהיו יותר עיכובים. הייתי בטוחה שכבר לא ארגיש את השריפה הזו בקרביים כי יש משהו שאתה כל כך רוצה, משתוקק אליו, רואה אותו מעבר לפינה אבל לא מצליח להשיג אותו. התחושות הללו של הכמיהה הבלתי פוסקת והרדיפה אחרי האושר - חשבתי שכבר עברתי אותן בחיים, ושעכשיו זה התור שלי לחיות באושר ועושר עד עצם היום הזה.
אני זוכרת את עצמי מסתכלת מסביב, על האנשים האלו שהכול הולך להם בקלות בחיים, ויש להם כבר שניים או שלושה ילדים בריאים וחמודים, ומקנאה כל כך. לא מצליחה להבין למה דווקא אצלי הכול הולך קשה. מסובך. מורכב. והזמן עבר וגפן, תודה לאל, התחיל לגדול ולצמוח ולהבין כמה דברים על החיים, ויגאל ואני היינו בחששות תמידיים. פחדנו מהיום שהוא ישאל מתי נביא לו אח או אחות קטנים, או שהוא ידבר על זה שבגן שלו תלו היום שלט "מזל טוב" לעוד ילד שנולד לו אח, ומתי יתלו כזה שלט גם לכבודו?
היו שירים שחששנו שהוא יבקש לשמוע, כמו "אחותי הקטנה" או "יש לי אח קטן". היה פרק של "חיפזון וזהירון" שמדבר על משפחה שתמיד פחדנו שהוא יבקש לצפות בו, ואז יתחיל לשאול מה איתו ומתי תורו לקבל אח, והכי אני זוכרת איך פתאום הבנתי שלפני שגפן נולד, רצינו ילד כי זה מה ששנינו רצינו, ועכשיו, כשאנחנו רוצים עוד ילדים, זה גם למען שנינו, אבל גם למען גפן הקטן, וזה הפך את התהליך לכל כך הרבה יותר משמעותי ומלחיץ! בעיקר מלחיץ.
בעצם, עד היום אני לא יודעת למה זה ככה אצלי. למה אצל אחרים הכול הולך בקלות ואצלי לא. אולי אני אמורה ללמוד משהו מכל התהליכים האלו? כנראה. מה שאני כן יודעת זה שהחלטתי שאני לא מוותרת ושאין סיכוי שבגלל הגיל שלי ליגאל לא יהיו עוד ילדים ולגפן לא יהיו יותר אחים. החלטתי שלא משנה מה יהיה, זה יצליח. וזה באמת הצליח.
היום, חוץ מגפן, יש לנו גם את דורון וליאור, תאומים מתוקים ומדהימים שגפן כל כך אוהב והם עושים הכול כדי להחזיר לו אהבה. אבל המסע לכאן היה משוגע לחלוטין. טיפולי פוריות זה מסע קשה, מורכב ותובעני, וכולל זריקות והורמונים וריצות אחרי רופאים, תרופות, מרשמים, אישורים, בדיקות, הרדמות מלאות והמון המון התמודדויות, והכול תוך כדי החיים הרגילים שלא עוצרים לרגע. וכל זה בהשוואה לקלות המדהימה שבה זה קורה לאנשים האלו שהכול הולך להם בקלות.
אז האם היום אני סוף-סוף חיה באושר ועושר? הייתי מאד רוצה לומר שכן, אבל עכשיו אני נתונה במסע אחר, מסע של חיפוש עבודה שגם הוא מסע מפרך, מייגע ומתיש, אבל נראה לי שהבנתי כבר שככה זה אצלי. שאלו החיים, ושאין לי ברירה אלא להשלים עם המציאות הזו ולהיות שמחה על מה שיש, כי תמיד יש על מה לומר תודה, וכי האושר כבר כאן ולא צריך לרדוף אחריו, רק להרים את העיניים ממודעות הדרושים ולהסתכל עליו בשמחה.
לפנייה לכתב/ת 
