הוא רוצה לגור איתי. אני חוששת שאמאס עליו
"כל כך הרבה מקום ואת בשלך", כתבו סחרוף ותורן, וגם אני מצאתי את עצמי בשלי ובפחדים שלי. על אף כל המרחב שרוני נותן לי, אני עדין נמצאת בסביבה זרה שלא הכרתי קודם
שישי בערב, סניף טיב טעם ברמת החייל. ללא כל הכנה מוקדמת ובלי קופסת קטיפה מהודרת, רוני שלף את המשפט "אני רוצה להעביר אותך אליי כמה שיותר מהר", תוך כדי שהוא מכניס לעגלת הקניות שלו את מארז השוקולד האהוב עליי. בימים בהם אני מתגלה כחלשת אופי, מארז שלוש חפיסות השוקולד היה יכול להיות סיבה מצוינת להגיד "איי דו" למגורים משותפים עם רוני מבלי לחשוב פעמיים, אבל לא הפעם.
הפעם הייתי צריכה סיבה יותר טובה משוקולד כדי להגיד לבעל הצימר שלי שאני מאריכה את חוזה השכירות שלי בחודש אחד בלבד. רוני הוא איש ניהול ותפעול. במספר שיחות מונחות אג'נדה סדורה שלו פרטנו יחד את כל השלבים הכרוכים בתהליך מעבר הדירה, ואת ניהול היחידה הזוגית החדשה: מתי מעבירים, איך מעבירים, איפה ממקמים ומסדרים, כמה משלמים, ארוחות אצל ההורים, דייטים יזומים, ביקורי חברים ומה עושים עם סנופי.
"אני לא רוצה שתרגישי שאת עוברת 'לגור אצלי'. חשוב לי שזה יהיה המקום שלך ושלי", אמר לי מיד. "את יכולה לגעת, לשנות, להוריד ולחדש מה שאת רוצה". רוני לא הסתפק בלתת לי חופש עיצובי מלא ולאפשר לי את מה שאני רוצה, אלא גם נתן לי את מה שאני צריכה – "חדר בריחה" ובו שולחן עבודה מספיק גדול למחשב שלי, מקום לספה שלי, מקום לפסנתר שלי וכמובן מקום בשבילי. זהו חדר הבריחה היחיד שלא צריך לצאת ממנו בזמן מוגדר, ואין בו תחושת לחץ או קלסטרופוביה. אבל הפריט הכי יפה בחדר הוא שלט הכניסה המתנוסס על הדלת, ובו כתוב בכתב ידו של רוני - "אני אוהב אותך".
"כל כך הרבה מקום ואת בשלך", כתבו סחרוף ותורן, וגם אני מצאתי את עצמי בשלי ובפחדים שלי. על אף כל המרחב שרוני נותן לי, אני עדין נמצאת בסביבה זרה שלא הכרתי קודם. זה לא רוני שזר לי, זאת סביבת ה"תפוסה", "במערכת יחסים" ו-"מצטערת, יש לי חבר" - שלא חוויתי עד היום. אין ספק שאני קלישאה מהלכת שמכירה את הלבד שלה היטב. לכל בעיה יש פתרון, או לפחות אדם קבוע שמופקד על הפתרון הזה. אני צריכה להגיע למקום מסוים – אני נכנסת לאוטו ונוסעת. אני מקבלת חוזה עבודה חדש – אני שולחת אותו לאבא שלי שיערוך וישפר. ופתאום יש שחקן חדש, וזה מבלבל ומפחיד. המזל הוא שאני יודעת שאני יכולה לתת לו למלא את תפקיד הגבר המסורתי ו"להציל" אותי.
אישה בונה, אישה אורזת
שישי בערב. רוני אוסף אותי לעוד סוף שבוע משותף בצפון העיר. "אז מה קרה שבסוף החלטת שאני אאסוף אותך ואעבור איתך על החוזה?", הוא שאל אותי, סקרן. "כי לא יקרה שום דבר אם תאסוף ותחזיר אותי, ואם יש מישהו שיודע לקרוא חוזים זה אתה". רוני חייך לעצמו חיוך ניצחון מרוצה. המשכנו לנסוע והתקרבנו אל ביתו. "אתה יודע, הייתי אתמול בערב כאן ברחוב הצנחנים", אמרתי.
רוני הסתכל עליי ושאל בפליאה "כאן?! מה עשית פה?".
"קניתי אייפוד חדש בשביל הריצה. הרי שלי הלך לאיבוד", עניתי בתמימותי.
"מתי היית כאן?"
"בשמונה בערב".
"רגע רגע רגע, אני רוצה להבין: היית כאן אתמול בשמונה בערב, במרחק שני רחובות מהבית שלי, ולא עלית להגיד שלום?"
"אורי היה אצלך, ועבדתם יחד. לא רציתי להפריע לך".
"לא רצית להפריע לי?!", הוא הסתכל עליי נדהם.
אוי ואבוי! מה עשיתי? חשבתי לעצמי. רוני החנה את הרכב, ורגע לפני שיצאנו ממנו הוא אמר: "אני לא רוצה שתחשבי שאת מטרידה או מפריעה – את חברה שלי", וקינח בנשיקה להבהרת המסר. עלינו לדירה ולא הפסקתי לחשוב על איך שעד ששחררתי במקום אחד, הרסתי במקום אחר. כל הנקודות שהרווחתי ירדו לטמיון. הלכנו לישון והמשכנו לדבר על מעבר הדירה.
"ממה את מפחדת?", רוני שאל אותי בהקשבה מלאה, תוך שהוא מחבק אותי בתנוחת כפיות עוטפת ונעימה. אחרי שתיקה שלי ונשיקה שלו על בשקע הצוואר שלי, הוא המשיך וניסה בעדינות להוציא ממני תשובה, עד שלבסוף היא יצאה: "שאני אמאס עליך", עניתי בקול חנוק שמתאמץ לנרמל את עצמו, אבל נכבש בדמעותיי. לקחו לי קרוב ל-34 שנים למצוא זוגיות, ותאמינו או לא – זה באמת החלק הקל. בואו נדבר על האזור שנשאר נקי אחרי שמטאטאים ממנו את כל הנצנצים וניירות הקונפטי של הפנטזיה שבתחילת הקשר. האזור הזה שבו מבינים שזוגיות היא לא ישיבה במסעדת אכול כפי יכולתך, ולא לשכב לישון במושב האחורי בזמן שהמכונית נוסעת לה.
בדיוק בנקודה שבה דיירי האח הגדול כבר שוכחים מקיומן של המצלמות, ויוצא ה"אלירז שדה" על שלל גווניו. זאת הזוגיות וזה גם הפחד האמיתי. שיגיע שלב ההדחה ואיאלץ לחזור הביתה. והבית שלי כבר הושכר הרי לדיירים חדשים. במסע הזה עם רוני (שלושה חודשים בינתיים, טפו-טפו-טפו), הגעתי לנקודה שבה הרגשתי שטיפסתי מהר מאוד על הר גבוה, ומשום מה החלטתי להרים את הראש, להסתכל לצדדים ולראות את עומק התהום ועד כמה הנפילה עשויה להיות כואבת. כי כשיש אהבה גדולה וטובה, מאוד קל לראות את כל הטעויות שעשיתי עד שהיא הגיעה, וכעת כשהיא ישנה אפשר לאמוד את המחיר שאני עשויה לשלם במידה והיא תאבד.
באותה נקודה בה עמדתי ובהיתי בתהום העמוקה והתעסקתי במחשבות וחישובים, ממש מאחוריי היה רוני, שהחל לטפס בדיוק יחד איתי את אותו ההר בפעם הראשונה. למזלי, הוא יודע לעזור לי להתגבר על פחד הגבהים שלי, להסדיר את הנשימה ולהמשיך לטפס. כי הפסגה עוד לפנינו, ויש בה את הנוף הכי שווה בארץ.