באמצע הטיול בעלי הבין שאני מאוהבת באחר
זה מרגיש כאילו שהוא ביקר בתוך הראש שלי עכשיו. אני אוחזת את עצמי שלא ליפול, שומרת על פני פוקר אבל גם מבינה - הוא עלה עליי. הוא יודע הכול
בוקר של אור חזק ונעים. אני פותחת את המרפסת לנוף פסטורלי מדהים. כל הטוב הזה פרוס מתחת לחלוני. אני בחופשה משפחתית בחו"ל עם הילדים והבעל. תיכף יתחיל מרתון הבוקר שיכלול התארגנות מהירה אל עבר האטרקציה הבאה שתמלא לנו עוד מגרה בתאי הזיכרון. עוד מסמר באטלס ננעץ. עוד ארץ אירופאית נכבשה על ידי משפחתי.
בילדותי לא נסענו לשום חופשה, ההורים היו רבים והבית לא היה מקום נעים בשום צורה. בשלב מסוים הם פשוט הפסיקו לדבר והבית הפך לדומם וקודר עוד יותר. ואני, כמו כל קלישאות הפסיכולוגיה, למדתי לחקות את הדפוס הזה יפה-יפה. גם אצלנו יש ריבים ומצבי שקט מעצבנים, אבל אני משתדלת לפצות, לתת אור בקצה המנהרה. כל שנה אנו יוצאים לחופשה ונכון, אולי זו לא חוכמה וצריך שתהיה תחזוקה טובה כל השנה, אבל זה תמיד הדובדבן - שבוע שבו כולנו משתדלים לשים את כל הקונפליקטים בצד ופשוט ליהנות. אולי כי זו ארץ אחרת, מציאות שונה, אבל אנחנו מצליחים בזה יופי, ובדרך כלל חוזרים לארץ שמחים ומרוצים.
אני יוצרת להם את הזיכרונות שהיו חסרים לי כל כך בילדות. אם הם כבר עדים לריבים, אז שלפחות שיהיה להם גם איזון, כך אני משכנעת את עצמי ואותם. שלא הכול שחור. שיש גם ורוד ויחד יוצא יופי של אפור עם גוונים ורודים חזקים, ואם חוזרים למציאות אז בעיקר ירוקים. ואני ניגשת אליהם, מבטיחה להם הנאות ובילויים שיספקו להם מיליון סיפורים לדווח לחברים.
נוסעים באוטו. יש רגעים שהילדים מוקסמים מהנוף ויש רגעים שזה בכלל לא מזיז להם והם בשלהם. אני מנהלת כהרגלי את היום, מחפשת את מה שהכי ידבר אליהם וישמח אותם, כדי שיוכלו לחזור עם חוויות נעימות ויזכרו שההורים שלהם לא רק רבו וצעקו, אלא גם נתנו וסיפקו להם המון רגעי אושר. מגיעים לפארק מים מוקף הרים ונוף פראי, מלא במגלשות ושעשועים שילדים כל כך אוהבים.
אני מוצאת לי פינה שקטה, שולחת אותם עם בעלי להשתולל ומתפנה לעצמי. מביטה במשפחות שיושבות סביבנו ותוהה לעצמי מי באמת מאושר כאן, ומי היה בורח ברגע זה אם רק הייתה ניתנת לו האפשרות. יוצרת שיחות עם כמה אנשים במקביל, מחפשת אחר אלו שהעיניים שלהם יספרו לי את האמת שמאחורי הסיפורים. רבים מספרים שהם נהנים אבל מותשים, מבלים מצאת החמה עד צאת הנשמה ולפעמים שוכחים קצת לנוח וליהנות מהשקט.
שובן של המחשבות האפלות
מגיעים למסלול טבע מטורף, כזה עם מפלים ושטחים ירוקים בלתי נגמרים. מקום שאמור להיות מאוד רומנטי. ואני לא אישה רומנטית מטבעי, אני צינית מדי לכל הקיטש הזה. אבל לשם שינוי מדובר במקום שכן מעורר בתוכי רגש, רגש אותנטי של אהבה ואפילו תשוקה. אבל למי? מביטה בבעלי ולא מצליחה להביא את עצמי למקום שבו אאחז בו כמו בסרטים ואתנשק אתו בלהט. ואז המחשבות האפלות והמטרידות זוחלות אל ראשי, ואני לא יכולה שלא לתהות איך זה היה מרגיש לו הייתי פה עם מישהו שאני באמת עפה עליו, מישהו שכן היה גורם לי להרגיש.
מועקה, לכי מכאן! מה את עושה כאן, לעזאזל? באמצע החופשה, באמצע כל הטוב הזה, מועקה חמקמקה שמטריפה לי את הדם. אם רק הייתי מצליחה להשתחרר מהפנטזיה הארורה ולהפסיק לדמיין אותו כאן, בארץ אחרת, עם המשפחה שלי. אני מערבבת זיכרון בתוך דמיון. חושבת איך היה אתו ולא עם בעלי. לבטח הייתי נרגשת ונהנית יותר, אבל הוא לא כאן והוא לא פה.
לובשת עוד מסכה ויוצאת מחויכת ופתאום משהו בי מסגיר את ההתלבטויות, את המחשבות, ובעלי פתאום מביט בעיניי ואומר לי: "את אוהבת מישהו אחר. אני אוהב אותך כמו שאת ואת כמהה למישהו שכלל לא רוצה אותך". זה מרגיש כאילו שהוא ביקר בתוך הראש שלי עכשיו. אני אוחזת את עצמי שלא ליפול, שומרת על פני פוקר אבל גם מבינה - הוא עלה עליי. הוא יודע הכול.
מצבור השנים המשותפות עשה את שלו והוא יודע. אני לא באמת שחקנית כל כך טובה, ואני כבר חושבת בקור רוח איך לא לצאת קרחת משני הצדדים. כי הרי תכלס רק צד אחד שלי רוצה אותי, אפילו ככה, כשאני מזגזגת בדמיון. הוא אשכרה מבין ומכיל אותי. אני מרימה את הראש ומחייכת חיוך רחב ומשכנעת את כולם לשעוט יחד לעבר האטרקציה הבאה. מכבה את המחשבות המטרידות ומזיזה הצידה את הפנטזיה הלא קשורה.
