החתולה שלך לא צועקת מיאו. היא גונחת
התחפושת שלך אומרת - תסתכלו עליי, אני בעצם כוסית מתחת לבגדי מנהלת החשבונות האפורה. אני אפילו שונאת לערוך מאזנים ואין לי מושג איך התגלגלתי לעבודה הזאת. מה אני כן אוהבת? חתולי פח עצבניים ומיוחמים, ונמאס לי לגרד את הפרווה הפרסית שלי כל ערב לבד מול הטלוויזיה
הסלולרי שלי מתחיל לרטוט כאלו שהוא בעיצומה של מסיבת סמבה על החוף בקופקבנה. "מה קורה כאן?", אני שואגת לעבר הרגוע והוא, באדישות נונשלנטית, עונה לי, "נו, פורים היום. שכחת? כולם שולחים תמונות של תחפושות שלהם. כנסי תראי איזה חמודה דינה, התחפשה לארנבת. ויקיר... תראי איזה חמוד הוא כקפטן אמריקה".
היא נערת פין אפ, הוא מלך הרוקנרול: הצצה לזוג שחי את הפיפטיז, רק עם טוויסט
תחפושות במיטה? עדיף להשקיע בוויברטור
אני מסתכלת עליו כאלו שהוא חייזר צדיק שנחת ממאדים. "תגיד לי", אני מטיחה בו, "אתה צוחק או רציני? זה מעניין לי את התחת למה כל אחד מהחברים שלנו מתחפש, ויותר מזה, רוצה לדעת מה אני באמת חושבת על פורים?". "אני מת לדעת מה את חושבת על פורים, מותק", הוא עונה לי משועשע, ואני פותחת בנאום לא מתוכנן, שאפילו לא ידעתי שאני מחזיקה בתוכי. "אני מרגישה כאילו שאני דנידין בחוף נודיסטים", אני אומרת לו, "מסתובבת בעולם ורואה לכולם את המאוויים הכי כמוסים, את החסכים הכי חשוכים. כולם משוכנעים שהם לבושים בעלי תאנה צבעוניים ברחבי גן עדן, אבל בעצם הם מתהלכים עירומים בגיהינום המציאות הנושכת".
זוג עיניים מופתעות נפערות לכיווני. "איך הגעת לחוף נודיסטים מתחפושות פורים?! בחיי שלפעמים אין לי מושג איך הראש המוזר שלך עובד", הוא אומר. מה לא ברור? אני חושבת לעצמי. הרי כל ענין התחפושות זה בעצם רנטגן אישיותי עמוק באצטלה של מסורת. אתם מכירים את השכנה החמודה שמעלה תמונה שלה כאשת החתול? עוטה על עצמה חליפת ויניל שדבוקה לה לגוף באופן כזה שרק שפכטל רציני יצליח להסיר? והמסכה השחורה שאיתה היא כיסתה את עיניה, שחלילה לא יזהו אותה... נו באמת.
"חחח! השנה התחפשתי לחתולה. מיאו", היא כתבה מתחת לתמונה שהעלתה לפייסבוק. חמודה, התקשרו מצער בעלי חיים, הם רוצים לתבוע אותך על שימוש לא הולם בשם החיה האהובה. כי החתולה שלך, גברת, לא צועקת "מיאו". החתונה שלך גונחת. היא אומרת, "תסתכלו עליי, אני בעצם כוסית מתחת לבגדי מנהלת החשבונות האפורה. אני אפילו שונאת לערוך מאזנים ואין לי מושג איך התגלגלתי לעבודה הזאת. מה אני כן אוהבת? חתולי פח עצבניים ומיוחמים, ונמאס לי לגרד את הפרווה הפרסית שלי כל ערב לבד מול הטלוויזיה".
ואותו בן דוד, הבן של דודה זהבה שאוטוטו חוגג 50 ושלח בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית תמונה שלו מחופש לקאובוי? אז אולי הוא כל כך נואש מלהרגיש שקוף ונרמס, עד שבא לו פעם אחת לשלוף אקדח פאלי ממכנסי הג'ינס הלוהטים שלו, לכוון אותו לפניה המתנשאות של אשתו שרגילה לסרס אותו על ימין ועל שמאל, ולומר לה "אר יו טוקינג טו מי?" בגבריות מתפרצת.
לא שאני מעודדת אלימות, חלילה, אבל התחושה שלי היא שפורים זה לא חג שמעודד אותנו להתחבא מאחורי המסכה, אלא דווקא להתפשט ללא מבוכה. "זה מביך אותי לראות ניסיונות פתטיים של מבוגרים להיות מי שהם באמת רוצים להיות", עניתי לפעור באופן אינטליגנטי ולא כעוס. "זה לא חמוד בעיניי, ובטח שלא שובב. זה בעיקר עצוב". "פששש...", נשמעה שריקה מזלזלת לכיווני. "ואת לא מתחפשת אף פעם? הרי את כל שבוע לובשת נוצות או פרווה או פאה ורודה. אז אל תתייפייפי, גברת".
הסתכלתי עליו ופתאום הרגשתי גל חמים של נחת שוטף את אבריי הפנימיים. סוף-סוף מצאתי נקודת חסד חיובית וטובה באישיותי הפרועה והבעייתית. חייכתי ועניתי לו, "אני לא מתחפשת, זאת באמת אני. לא סתם אנשים קוראים לי דיווה. אני אוהבת להשתנות וללבוש צבעים מוזרים וכובעים גדולים, אבל אני פשוט אני, נהנית מהעושר של האישיות שלי ונותנת לה ביטוי.
"ואם בא לי ליילל כמו פאקינג חתולה סיאמית אז אני אלבש מעיל מפרווה מזויפת ואשים ליפסטיק אדום ואדרוש ללא מילים את תשומת הלב של ההמונים. ואם בא לי להרגיש כמו מלאך שנפל מגן עדן, אז אני אלבש חצאית שיפון בצבע תכלת, וארגיש שאני מרחפת מטר מעל פני הארץ". הרגוע הסתכל עליי בחום ואמר, "וואלה, מותק, יש בזה משהו. אצלך פורים זה כל השנה".
