לפני כשנתיים החליטה אורנה גאון רוזנבלום (59), מטפלת זוגית ומינית, לפרסם את "חשוקה", ספר שירים ראשון, חשוף, כואב. להשקה החגיגית הזמינה את כל חבריה וכמה בני משפחה. למרות הסביבה התומכת, היא הייתה במצב נפשי שביר. אחותה הצעירה, שהייתה האדם הקרוב אליה ביותר, גססה מסרטן בבית החולים.
"שלחנו לה לבית החולים סרטונים והיא בכתה כל כך, כי זו הייתה הפעם הראשונה שהיא לא נכחה באירוע שלי", נזכרת גאון רוזנבלום בעיניים דומעות. "אני לא זוכרת משהו שעשיתי בלי אחותי. היא הייתה חלק מהלב ומהגוף שלי. לפעמים היינו לוקחות כל אחת חצי קילו גלידה, יושבות במיטה ונקרעות מצחוק כאילו אמא עוד רגע תיכנס ותצרח עלינו. ליוויתי אותה עד המוות, הקפדתי לרחוץ אותה לפני שחברה קדישא לקחו אותה. לפני שהיא נפטרה היא אמרה לי: 'אורנה, תחיי, אל תוותרי'".
ואת מצליחה ליישם את צוואתה?
"יש סיפור שאני אוהבת לספר: היה פעם נווד שהסתובב מכפר לכפר. יום אחד הגיע לבית הקברות בכפר כלשהו, הסתכל בקברים והיה בהלם. על קבר אחד היה כתוב 'חי 35 ימים', על קבר אחר נכתב 'חי עשרה ימים', והוא לא ראה אף קבר של איש זקן. הוא נכנס לעיירה, פנה לאחד המבוגרים ושאל: 'עד היום מתו אצלכם רק ילדים?' והאיש ענה: 'לא, אבל אצלנו לכל אחד יש פנקס ובלילה לפני שהוא הולך לישון הוא סופר את הרגעים שבהם הוא חי. כשאדם מסיים את חייו, אנחנו סופרים את הרגעים שבהם הוא חי באמת'".
מקסים.
"אני חיה במקום הזה. מסתכלת כל לילה לפני שאני אומרת 'שמע ישראל' על היום שלי, ושואלת: 'חייתי היום? האם היה לי רגע שבו חייתי או שהייתי כמו סוס שהולך עם כיסוי לעיניים?'"
באיזה אופן מות אחותך שינה את חייך?
"המוות שלה הפך אותי. זו הייתה השנה שבה חטפתי התקפי חרדה ונכנסתי לדיכאון, כי המוות שלה היה פתאום כל כך ממשי".
כמטפלת, היה לך קל יותר לטפל בעצמך?
"לא. משבר צריך לעבור. לא עבדתי כמעט שנה, לא הצלחתי לקום. אני לא וונדרוומן ולא משחקת משחקים. שכבתי במיטה הרבה זמן, פוחדת וחרדה, צורחת מכאב. חשבתי שאני משתגעת ושצריך לאשפז אותי. אבל לאט-לאט הבנתי, שגם בתוך הקושי העמוק הזה יש חיים ואני לא הולכת לאבד אותם".
במה נעזרת?
"בשיטת CBT. זה השאיר אותי מעל פני המים ומנע ממני למות. וכן, אני מכירה את כל הטכניקות, למדתי כל כך הרבה ועדיין לא הצלחתי לעזור לעצמי. הייתי צריכה את המקום הזה שבו אני יודעת שאני צריכה לחיות, שזה חשוב ושאני צריכה לטפל בזה".
מה עשית עם המטופלים שלך?
"הם לא ידעו מה מצבי. הבת שלי שלחה סמסים לכולם והפנינו אותם הלאה למטפלים אחרים. הרגשתי שאני צוללת לתוך תהום ולא מסוגלת לטפל באף אחד. ואז יום אחד, כעבור שנה, התעוררתי ואמרתי לעצמי: 'אני מוכנה לחזור, יאללה, תתקשרי למטופלים שלך, תראי מי חוזר אלייך'. חוץ מזוג אחד כולם חיכו לי. בכיתי מהתרגשות, לא האמנתי שזה יכול להיות".
אורנה גולדפרב גדלה בחיפה למשפחה סלוניקאית חמה, בת בכורה ואחריה אח ואחות. הוריה, שהיו מסעדנים, נפטרו לפני תשע שנים בהפרש של חצי שנה זה מזה. המסעדות נסגרו ואחיה ואחותה ז"ל, שעבדו איתם, יצאו לפנסיה מוקדמת.
"בהתחלה הוריי היו מאוד עניים", היא מספרת. "אבא עבד בשארם א-שייח' בהנחת צינור הנפט הראשון, אני גדלתי אצל סבי וסבתי וקיבלתי מהם אהבה ללא גבול. סבא נפטר שבוע אחרי שהתחתנתי עם יהורם, ומאז אני חולמת עליו כל הזמן".
כפי שנכתב כבר אינספור פעמים, בגיל 16 הכירה אורנה את יהורם גאון, אז כוכב ענק המבוגר ממנה ב-20 שנה. כשהייתה בת 17 הם כבר עמדו מתחת לחופה והארץ געשה. "אבא ואמא שלי היו בשוק מוחלט, אבל התאהבנו והגיל לא עניין אותנו".
כעבור תשע שנים הם נפרדו, ובשנת 1986 היא נישאה לעו"ד זרח רוזנבלום (אחיו של העיתונאי אדם ברוך ודודו של עידו רוזנבלום), שטיפל בגירושיה המתוקשרים מגאון. זרח היה אז אב לשלושה ילדים מנישואים קודמים ואורנה הגיעה לנישואים החדשים עם שני ילדיה מגאון - משה (היום בן 41, עורך דין עצמאי, נשוי ואב לבן) והילה (38, פסיכולוגית). יחד הם הביאו לעולם את אור (26), סטודנט לתואר שני באופנה ואמנות בפריז. בימים אלה הם מציינים 30 שנות נישואים וגרים בדופלקס יפהפה בשכונת נווה צדק התל-אביבית. "החלום שלי הוא בית מרובע שכולנו נגור בו יחד", היא אומרת. "לכל אחד יהיה את האגף שלו ובאמצע נהיה כל הזמן יחד וכולם יעברו מבית לבית".
איך התחיל הרומן עם זרח?
"זרח תמיד מספר שהוא מאוד התלהב ממני, אבל הרגע שבו ידע שזה-זה התרחש בשבוע הראשון אחרי הגירושים. גרתי בדירה משלי עם שני הילדים והוא הזמין אותי לארוחה בשישי בערב, כשהילדים היו אמורים להיות אצל יהורם. כשהוא נכנס אליי הביתה הוא ראה מלא סירים על הגז ואמר: 'רגע, אנחנו מבטלים?' אמרתי: 'זו הפעם הראשונה שיהורם לבד עם הילדים ואני מבשלת לכל אחד מהם את האוכל שהוא אוהב, כדי שיהיה לו קל'".
לא מחווה אופייניית לזוג גרוש.
"באותה תקופה לא הייתה בינינו תקשורת ובכל זאת הגעתי אליו, שמתי את הסירים על מכסה המנוע של המכונית שלו וחזרתי. זו הייתה דרכי להתחבר. הרגשתי שזה בסדר שאנחנו לא יחד, אבל אנחנו עדיין יכולים לאהוב. לא רציתי לריב. אני יודעת לעשות זום־אאוט בתוך הסיטואציה".
ואיך אתם היום?
"יהורם מגיע לפה בחגים ובימי הולדת, אנחנו עושים הכל יחד, ואני לא יכולה להפסיק לאהוב אותו. הוא חלק ממני ואבא של הילדים שלי. אעשה את המקסימום כדי שהוא יישאר בחיי".
במשך שנים עסקה גאון רוזנבלום בעיצוב תכשיטים והייתה בעלת רשת חנויות תכשיטים ויודאיקה שנשאה את שמה. ב־14 השנים האחרונות היא מטפלת בפסיכותרפיה טרנס-פרסונלית, המשלבת תורות מזרח ומערב וגם מורה למדיטציה ודמיון מודרך.
מתי עשית את פניית הפרסה בקריירה?
"לפני 14 שנה. יום בהיר אחד, יצאתי מאחת מהחנויות והבנתי שנגמר. אמרתי לעצמי: 'אין לך חשק ללכת לעבודה, זה לא בשבילך, מיצית'. ככה, ביום אחד, סגרתי. אנשים חשבו שאני משתגעת. עשיתי סייל ואמרתי: 'לא רוצה לראות את זה יותר'".
ומה אז?
"בהתחלה כלום. הסתובבתי שנה וחיפשתי את דרכי. הייתי חסרת סבלנות כי אני לא יודעת לחיות בלי עשייה. אני קוראת בקלפים וטארות והייתי פותחת כל הזמן ושואלת מה יהיה. התשובה הגיעה יום אחד כשנסעתי ברחוב ירמיהו בתל-אביב ועצרתי ברמזור שעצרתי בו 80 אלף פעם קודם. הרמתי את הראש וראיתי שלט שכתוב עליו 'מכללת רידמן'. הרגשתי שהגעתי הביתה. למדתי פסיכותרפיה, רפואה סינית ופסיכולוגיה התייחסותית".
בקליניקה שלה היא מטפלת, בין היתר, בזוגות פוליאמורים, בחברי הקהילה הלהט"בית ומלווה טרנסג'נדרים בניתוחים לשינוי מין. "אנשים אומרים לי, את אישה מאמינה, איך זה מתקשר למקום שלך?"
ומה את עונה להם?
"אני באמת אישה מאמינה, אבל בעיניי זה לא מתנגש, כי הנשמה בוחרת את הדרך שלה. כך גם לגבי זוגות פוליאמורים. אני יודעת שאנשים יגידו שצריך להיות רק בזוגיות אחת וכל דבר אחר הוא בגידה וגיהינום וכל מיני משפטים טובים אחרים, ואני חושבת שכל אחד בוחר את הזוגיות שנכונה לו בחיים. יש לי זוגות שישנים בבתים נפרדים, בחדרים נפרדים, זוגות בנישואים פתוחים. בעיניי זה כל כך יפה ששני אנשים מחליטים מתוך בחירה שהם מאוהבים ורוצים לחיות יחד, אבל יש עוד משהו אחר שמסעיר אותם ויש תשוקה גם בחוץ.
"אני לא תומכת או מעודדת, אני הולכת עם כל אחד מהמטופלים למקומות שבהם הוא נמצא. לפעמים הם חוזרים למונוגמיה ומוותרים על המקום ההוא, כי זה לא שווה להם את הכאב. אנשים מגיעים לגילוי על עצמם דרך חקירה וניסיון ולא מוותרים רק כי אומרים להם: 'נו נו נו'. אנשים מאבדים את התשוקה לפעמים כי נדמה להם שתשוקה היא רק מין וסקס. תשוקה מתחילה באוכל וביצירה, וצריך לגלות את התשוקה מחדש בתוכנו".
איך?
"המטופלים שלי מקבלים תרגילים כמו ללכת עם ראש מורם, להתבונן בבניינים, לגלות תשוקה לצמחים שאנשים שתלו, לפנים של בני אדם שהם רואים. לפעמים אני הולכת איתם לחנויות סקס ואנחנו בוחרים יחד. אני עוזרת להם להתגבר על המבוכה של לחוות צעצועים חדשים וחוויות חדשות".
למה אנשים רבים בוגדים?
"כי הם לא מחפשים רק סקס ואהבה, אלא מישהו שייגע בהם. אנשים שכחו לחבק וללטף. לא עושים זה יותר. מה הפלא שהענף של טיפולי הגוף פורח? אני יכולה לשבת עם חברה שלי ולשחק לה בשיער, לעשות לה נעים בראש והיא לי. למה לא לעשות את זה בבית, עם האדם שבחרתם לחיות איתו?
"היה לי זוג שבמשך שנים היא ישבה מולי ואמרה: 'בעלי כל כך אוהב אותי, הוא לא בוגד בי', ואני יודעת שכל השנים האלה הוא מחזיק דירה למאהבת שלו. את יושבת מולם וזו עבודה קשה, כי את צריכה להיות מאוד לא שיפוטית. הם כבר עמדו להתגרש, הוא רצה ללכת והיא לא ידעה על המאהבת. הצלחתי להציל את הזוגיות שלהם בעבודה קשה. היה צריך ללמד אותם מחדש תשוקה, כי סקס כבר לא היה שם הרבה זמן. לשמחתי, הם חזרו לעשות סקס כמו בני נוער".
גאון רוזנבלום סבורה שבעיות בזוגיות קשורות גם לחילופי התפקידים הקלאסיים בין גברים לנשים. "גם אם זה לא יישמע פמיניסטי, האישה היא לב הבית", היא אומרת. "יש לנו תפקיד, אבל האנרגיה הגברית אצל נשים בשנים האחרונות כל כך חזקה, שהרבה מהן שכחו שהן נשים. ככל שלנשים יש יותר אנרגיה גברית, כך הגברים צריכים להעלות את רמת האנרגיה שלהם".
גם גברים יכולים להיות רכים, אין בזה שום דבר רע.
"אני לא אומרת שאסור לגברים לבכות, אבל אי-אפשר שחבילת הטישו תעבור רק אליהם. אני לא רוצה שגברים יגדלו רחם. תודה, רחם יש רק לנשים".
ספרה החדש, "אפשר למות ביום אחר" (הוצאת סטימצקי), לדבריה, "מגיע מהחיים שלי, מהקליניקה וממרום גילי. עברתי הרבה בחיי, ויש לי מה לומר. אני כותבת הרבה שנים וכל החומר נשאר במחברות, במחשב או בפיסות נייר שמתמלאות כשאני מתעוררת באמצע הלילה עם משפט שאני חייבת לכתוב. אחרי מותה של אחותי החלטתי להוציא ספר סיפורים קצרים".
גיסך, אדם ברוך, ידע שאת כותבת?
"כן, וזרח אמר: 'בואי נראה את זה לאדם'. זה היה בוסר לגמרי, אבל אדם קרא והשתגע מזה. הוא אמר לי: 'את כותבת מצוין, את חייבת טור' ופנה ל'ידיעות ספרים' למרות שהוא כבר היה ב'מעריב'. זו היה קומפלימנט מצוין, בסוף זה לא קרה".
איזה קשר היה לך איתו?
"בהתחלה אדם היה נחמד אך מרוחק. זה היה הטיפוס. כשהכיר את שירה אביעד, אשתו השנייה, הוא השתנה. הוא הפך להיות חם מאוד ורצה בחברת אנשים. הפכנו לחברים. אגב, איתי, הבן המשותף שלהם, שחגג בר מצווה לא מזמן, נסע עם זרח ויתר הנכדים ללונדון".
אחת הדמויות שלך בספר החדש עברה הפלה. זה קרה גם לך?
"כן. עשיתי הפלה כשהייתי צעירה, ואני לא סולחת לעצמי. אני מאמינה שכל נשמה מגיעה לעולם מבחירה כדי להביא את האהבה שלה לעולם הזה. אני תמיד אוחזת בלב את הנשמה הזו שוויתרתי עליה ואני בעיקר זוכרת את הכאב ואת החדר ההוא בבית החולים, כמה שהוא היה מפחיד".
באחד הסיפורים אומרת המטפלת לאחד המטופלים: "אין דבר כזה, אהבת חייך". זרח הוא לא אהבת חייך?
"לא, כי אהבתי אחרים בחיים אחרים. אני לא יכולה למחוק אותם ולהגיד שהם לא היו אהבת חיי באותו רגע. בגיל 15 חשבתי שהבחור שלי הוא אהבת חיי ושנגור באוהל על שפת הים כשנתחתן. כשהכרתי את יהורם הוא היה אהבת חיי, וכשהכרתי את זרח, הוא היה אהבת חיי. אני לא יכולה לכמת מה יותר ומה פחות, וזה גם לא חשוב".
