לא יודעת לריב עם בן זוגי. גם כשאני ממש מנסה

עדי ארד. ריב זוגי שהסתיים בעוגיה(צילום: דור מלכה)

תמיד הייתי אישה של שלום יותר מאישה של מלחמה. אני מעדיפה לאהוב ולדבר, מלגלוש לקרב חרבות שבו כל אחד דוקר את השני בתורו באופן אצילי ונטול רחמים. גבר ואישה יכולים לברוא עולם שלם ולהוליד ילדים, אבל זרוק ביניהם גפרור של "נמאס לי להיות שקופה בעיניו", ותדליק אותו עם להבת ה"בחייאת רבאק, תני לי לנשום דקה על הכורסא בלי תלונות",

וקיבלתם אש יוקדת ששולחת זרועות לא נשלטות, ושורפת כל חלקה טובה ופוריה באדמת הזוגיות הנחרכת.

אל תצפי שבעלך יהפוך לליאור סושרד

כשהייתי ילדה היה לי חדר בקומת הגג, וכשהוריי היו רבים הייתי יושבת על המדרגות עם ידיים על האוזניים ומבטיחה לעצמי שכשיגיע תורי להתחתן, אני לא אריב עם בעלי. כילדה לא ראיתי כמה תשוקה ואהבה היו שם, במריבות האלו. הוא היה משוגע עליה והיא היתה קנאית לו ותמיד חיפשה הוכחות לאהבתו, והם היו רבים ואוהבים וחוזר חלילה.

כשבגרתי הקפדתי לבחור גבר שממש קשה לריב איתו, בחור רגיש וטוב לב שרואה אותי בעין טובה, אך השנים חלפו וככל שבגרנו ונפתחנו האחד לשני, כך גם העזנו לריב. כי ללכת על ביצים ליד אהובך זה לגרוע ממנו את הקירבה שלך, זה לשמור בבוידעם את האמת שלך. ואדישות, יודע כל מי שכבר היה בזוגיות ארוכה, היא האויב הכי אכזר לבני הזוג, הלוחם הכי קר ומרושע. ועדיין, עם כל התובנות הללו, גיליתי שאני ממש גרועה בריבים.

כביסה מלוכלכת בנאחס

לפני כמה זמן הרגוע שלי חזר עצבני מהעבודה ואני, בחוסר רגישות משווע, הוספתי עוד כמה קילוגרמים של נאחס על המעמסה שעברה עליו. זה הפך לריב לא מתוכנן, כששנינו משתלחים האחד בשני בסגנון בריטי הכולל מילים גבוהות ועקיצות מדויקות. בסופו של דבר, את המילה האחרונה חטפתי אני ישר אל תוך הלב. היתה זו דקירה מהירה וחד-משמעית. טושה, דרלינג. שתקתי המומה ורצתי לכיוון המדף הידוע של המפתחות, אחזתי בצרור ופתחתי את הדלת. "לאן את הולכת?", הוא שאל פתאום בפחד. לא עניתי. "עזבי שטויות עכשיו. תירגעי. לא התכוונתי", שמעתי את קולו מהדהד מאחוריי כשנבלעתי הישר אל חדר המדרגות, אזור הלימבו שבין הבית לחוץ, בין שדה הקרב הנוכחי לאמבולנס של הצלב האדום שנקרא הרכב שלי.

לא ידעתי לאן לנסוע. השעה היתה כבר שמונה בערב ולרגע אחד לא חשבתי להתקשר לחברה להתבכיין או לשתף, כי מה לעשות, חונכתי באוטוריטה שדוגלת שכביסה מלוכלכת לא תולים בחוץ. אז הכנסתי את הסמרטוטים למייבש ההדחקות והמשכתי לנסוע עד שעצרתי במרכז הקניות הקרוב לביתי, מספר קילומטרים בודדים. המודאג התקשר ואני לא עניתי. מה אגיד לו? שאפילו לברוח אני לא יודעת? שבסך הכל נסעתי שני רמזורים מהבית? כמה פתטית אני יכולה להיות?

"אספתי את צרור המפתחות ונמלטתי מהבית". עדי ארד(צילום: סלפי)

יצאתי מהרכב ונכנסתי למאפיה הסמוכה. במלחמה כמו במלחמה, החייל צועד על קיבתו, שלא לומר החיילת צועדת על פחמימתה. הזמנתי קרואסון שקדים וקפה, וממש שניה לפני ששילמתי, ראיתי אותה - עוגיה עגולה וריחנית, מלאה בקינמון וצימוקים, העוגיה שהאיש שלי הכי אוהב בעולם. "נו, גברת, את משלמת?", שאל אותי האופה הקטן. "שניה, אני מתלבטת אם לקנות את הדניש הזה", אמרתי. "זאת העוגיה שבעלי הכי אוהב". "נו, אז יאללה, היא האחרונה. קחי אותה. למה את מתלבטת בכלל?", השיב לי מחויך.

הבטתי בו בידיעה שבהחלט יש סיכוי שהוא יחשוב שאני משוגעת ואמרתי, "אבל אני באמצע ריב! זה לא הגיוני. אני אהרוס הכל ככה". האופה הביט בי בהלם ואני הוצאתי את כרטיס האשראי ורכשתי את הקפה, העוגייה והקרואסון, ונכנסתי לרכב. בשקט-בשקט פתחתי את דלת הבית, נכנסתי למטבח, הנחתי את העוגיה על השולחן וטסתי לכיוון חדר השינה. בזמן שהורדתי בגדים לפני הכניסה למקלחת, שמעתי אותו מפשפש בשקית שהנחתי.

כשסיימתי להסיר מעצמי את אבק התותחים ויצאתי רגועה ורטובה למשעי, ראיתי אותו, את הלוחם העייף עומד במבוכה ומביט בי. "זה... בשבילי?", הוא שאל בספקנות. "על מה אתה מדבר?", משכתי קצת זמן, מתענגת על רגעיה האחרונים של מלחמת ההתשה. "על העוגיה, זה הדבר שאני הכי אוהב בעולם", הוא חייך אליי תוך כדי הסרת הכפפות הווירטואליות. "חשבתי שאותי אתה הכי אוהב בעולם", עניתי לו באופן הכי בנאלי וילדותי אבל עם חיוך.

"אני אוהבת אותך ולא יכולה לסבול אותך", הוספתי בכנות. "אני יודעת שאנחנו באמצע מריבה, אבל מה לעשות שכנראה היא חזקה יותר מהכל, האהבה". הוא צחק וחיבק אותי ואמר לי, "אני חולה עליך. את כזאת מצחיקה. אבל בינינו, את על הפנים בלריב". הורדתי את היד מהכפתור האדום ונשמתי לרווחה. אם אין לחם, נאכל עוגיה.