לא רק שהטיפול לא הציל את הנישואים של לילך (37) ובעלה, הוא החמיר את המשבר והרס סופית את מערכת היחסים
מצאנו את עצמנו בשלב מאוד גרוע ביחסים, החלטנו לתת לעצמנו צ'אנס אחרון והלכנו לטיפול. לא היו לנו ילדים וגם לא חשבנו שהולכים להיות ילדים בקרוב, לא הייתה בינינו שום הסכמה על איך אנחנו רואים את העתיד שלנו. הפגישות היו מאוד קשות, מלאות בצעקות ובריבים, שנמשכו גם בדרך חזרה מהקליניקה.
מובן שהמטפלת לא אחראית לבעיות שהיו לנו, אבל הרגשתי ואני עדיין מרגישה שבכל המפגשים היא יצרה בינינו ריבים מלאכותיים. היינו יכולים להגיע במצב רוח טוב, לשתות קפה יחד לפני הסשן, אבל אז, בתוך הקליניקה, מהר מאוד היינו מתחילים לריב. בניגוד לטיפול רגיל שמעניק לך תחושת חופש בכך שאתה נחשף מול אדם מקצועי שלאט־לאט נעשה בעצם חבר, כאן חוויתי פלישה איומה לפרטיות. בנוסף, כל הזמן הרגשתי שהמטפלת ובן הזוג שלי יוצרים קואליציה נגדי. שאני מותקפת על ידי שניהם. אני מניחה שזה לא היה בדיוק ככה, אבל זה מה שהרגשתי. הייתי מנסה להגיד מה אני מרגישה, לא ללכת סחור־סחור, ואז הייתה ביניהם הסכמה שהמילים שלי קשות מדי.
לריב עם בן זוג זה אף פעם לא נעים, אבל כאן החוויה הייתה נוראה כי הריב התרחש מול אדם נוסף. זה כמו להכניס מישהו לחדר השינה שלכם. מישהו שרואה אתכם ברגעים הכי קשים והכי מכוערים. זה אולי עושה את החוויה לאמיתית, אבל זה לא הפך אותה לנסבלת.
בבית היינו יכולים להגיד זה לזה דברים מאוד קשים ורעים אבל אז להתחרט, לסגת, להגיד, "לא התכוונתי לזה, לא הבנת אותי". אבל כאן יש עד לכל מה שנאמר, מישהו שרואה ושומע הכל. והכי נורא, שזה לא נשאר שם בחדר. לא פעם המפגש היה הורס את כל היום. נניח נפגשים בבוקר, ואז כל אחד יוצא בסערה לעבודה שלו וזה נשאר איתך שעות. או שחוזרים הביתה באוטו יחד. זו נסיעה איומה, מתוחה. אתה תקוע עם האדם שאיתו רבת במשך שעה, בלי יכולת לברוח, ואתה יודע שזו הפעם המיליון שאתם רבים בדיוק את אותו ריב. אני זוכרת בעיקר ייאוש גדול.
באחת הפגישות המטפלת שיקפה לנו את הסיטואציה. היא אמרה לבן זוגי שהוא מאוד רוצה לשקם את הקשר, אבל שהיא לא בטוחה שאני מוכנה להשקיע את המאמץ הדרוש בשביל להישאר יחד ושאלה אותי: "האם את רוצה?" זו הייתה סיטואציה קשה. ברור שאם אגיד לא, המשמעות היא שאנחנו נפרדים כאן ועכשיו, מולה. אבל היא התעקשה ולחצה. בסוף אמרתי לה שאני מצטערת ואולי זה לא יפה מה שאני הולכת לעשות, אבל אני מסיימת את הפגישה ויצאתי מהחדר. וזהו, באותו ערב נפרדנו. הרגשתי שהיא לחצה אותי לקיר, שהיא זאת שהכריחה אותי לבחור.
אילן (58) הסכים ללכת לטיפול רק כדי שתהליך הפרידה מאשתו יהיה פחות מכוער. זה לא קרה
לא רציתי להציל את הנישואים שלי, אלא את הפרידה, וכשאשתי ביקשה שניתן לעצמנו עוד צ'אנס הסכמתי ללכת לטיפול, אבל הבהרתי לה שמבחינתי זה רק כדי להיפרד "כמו בני אדם". לא רציתי שזה יהיה מכוער, וחשבתי שמטפלת אולי תרגיע את הרוחות הרעות ותסייע לבנות איזה מנגנון יעיל לקראת פרידה אנושית יותר. הרי כבר ידעתי שאת החיים האלה אני לא רוצה יותר.
לפעמים היינו מגיעים לבית הכפרי של המטפלת בשני רכבים ונפגשים בחיוך נבוך בחניה, ולפעמים נסענו באותו הרכב. זה היה מוזר. נוסעים יחד מחוץ לעיר ושותקים. ובתוך החדר זה היה כאילו המטפלת עומדת עם אקדח ומזניקה אותנו לתוך קרב שכולו האשמות ההדדיות, יושבת שם ושותקת ומשמשת תפאורה. בתכלס, רוב התפקיד שלה היה לומר תורו של מי להתלונן על השני.
לפעמים היא פגשה אותנו באחד על אחד. אז הייתי יכול לפרוק בפניה סוף־סוף את האמת. יש לי אהבה אחרת, אני כבר רוצה לעוף מהבית ולתת לעצמי הזדמנות חדשה. אבל אשתי לא ויתרה, וזה היה פשוט עינוי. גם היא כבר לא אהבה אותי, היא הרי לא הפסיקה לומר לי את זה בבית, אבל לא הייתה מסוגלת להתמודד עם הרעיון של גירושים.
אני בטוח שאשתי ידעה שיש לי מישהי אחרת, אבל חודשים עברו וזה לא דובר במפגשים. אף מילה! היום זה נראה לי כמו משחק מטומטם של בולשיט ושקרים. למה את לא מודה שאת כבר לא סובלת אותי ולמה אני לא מודה שהלב שלי כבר מזמן מחוץ לבית עם מישהי שחושבת שאני הגבר הכי מדהים בעולם? מה זו החַרְטָה הזאת?
אחרי כמה חודשים של צ'קים באלפי שקלים שלא הניבו כלום - כי בבית עדיין הסתובבנו כמו שני אויבים וישנו בחדרים נפרדים - המטפלת סוף־סוף הודתה שאנחנו זורקים כסף לפח. "הוא רוצה ללכת, פשוט תני לו ללכת", היא אמרה לאשתי. אשתי הביטה בה בחיוך אטום ופיטרה אותה. תוך כמה ימים התייצבנו בקליניקה אחרת.
מטפל זוגי יכול לדבר איתכם על חלוקת המטלות בבית, על גישות חינוכיות לילדים, אצל ההורים של מי עושים את ארוחת השישי. אבל כשהאהבה מתה אף מטפל לא יוכל לעשות החייאה לגווייה הזו. מטפל זוגי הוא אדם שמחייך חיוך נעים ומסביר פנים, מדבר בשפה נקייה ורכה, ושולח אתכם הביתה להסתדר עם זה לבד. ולפעמים מטפל הוא התעודה שאתם תולים על מצבת היחסים שלכם, תעודה שכתוב עליה: "ניסינו הכל".
אחרי עשור של חיים משותפים ומי יודע כמה סבבים של טיפולים, ניר (44) ובת זוגו עדיין יחד
הכי קשה היה אצל המטפל הראשון. זה עם התרגילים והפסיכודרמה הפתטית שבה הרקיד אותנו בקליניקה שלו בשיפוליה המתפוררים של העיר. לא, אצל השנייה. אצל המטפל החמישי היה ממש קשה. וכנראה שזה הדבר הכי נורא בטיפול הזוגי שלנו: המשא הכבד של כישלונות הניסיונות הקודמים להביא מזור לפצע שמעכיר את אהבתנו והתחושה שמשתלטת יום אחד שזה נגמר, שזוהי דרך ללא מוצא, שעלינו להיפרד - מהמטפל - ושניפגש שוב, היא ואני, אצל המטפל הבא.
יותר גרוע מהנסיעה המתוחה לטיפול, עדיין סמוקים מהתופת של שינוע הפעוטות המצווחים מהמיטה דרך חור במרחב ובזמן אל הגן. כשכל צד מתכנן את מהלכי הפתיחה שלו לקרב שבקרוב ייפתח. כאילו שאם המטפל, בשבתו כבורר, יוכל לאבחן מי אשם, השני פשוט ירים ידיו בהכנעה ויזרוק אורז על הכוחות השועטים פנימה, אל הדפוסים הישנים, כדי לשנות אותם ולהביא שלום בר־קיימא בימינו.
יותר גרוע מההליכה הכבדה לאוטו אחרי. לפעמים בפנים נפוחות מבכי. מדליק שש סיגריות בו־זמנית כדי להירגע. היא לא מעשנת אז תדליק עוד אחת. מה הלך שם? מי צעק ראשון? מי אמר לעצמו שיקשיב ולא יגיב בבוטות על הזפת שתוטח בו וברגע האמת שלח פצצת רעל, רק כדי להכאיב חזרה. אני. ואז פתאום נגמר הזמן ואתם נבעטים לשמש של עשר בבוקר באוגוסט ולא מחליפים מילה, מתאמצים לא להתחיל פשוט לרוץ בכיוונים מנוגדים ולא לעצור.
כן, הכי גרוע להתחיל את הטיפול השלישי, או הרביעי, מי סופר, כשזוכרים היטב את ההתרסקויות הקודמות ותוהים למה שהפעם זה יעבוד. אתה לא באמת מאמין שהפעם יהיה אחרת. אתה הולך כי הולכים. כי אוהבים, מאוד אוהבים, רק יש את העניין הזה שלא מאוד מסתדרים, אפילו לא קצת, אז ברור שצריך עזרה קטנה, רצוי ממכשף או אשת וודו, כי בדיבורים זה לא עובד לנו, אבל חברה של גיסתי המליצה על ד"ר ווטאבר ובאמת שככה אי־אפשר להמשיך, אז נלך. הולכים, מנסים, מרכלים על עיצוב הפנים של חלל העינויים הנוכחי. או על התסרוקת או הדיקציה של הוד טיפוליותו. ואז הרגע הזה, של הראש בקיר והתחושה ששוב עשיתם הכל אותו דבר, שזה גדול עליכם, שאלו תבניות שנחצבו באבן צור, ששוב הלכתם לטיפול כדי לחפש את מה ששום מטפל לא נותן לכם: את האומץ לא ללכת יותר לטיפול.
אריאלה (36) ובעלה בחרו לא לפרק את החבילה ולהישאר יחד, אבל ממש לא בזכות הטיפול
כמה חודשים אחרי שעברנו לגור יחד, עוד לפני שהתחתנו, בן זוגי ואני החלטנו שאנחנו זקוקים לעזרה של איש מקצוע. המטפלת שלנו הייתה מאוד חריפה, היא עלתה על דברים באופן מדויק, אבל עם זאת הטיפול גרם להמון חוסר נוחות. באיזשהו שלב היא העבירה את הקליניקה שלה לקיסריה והיינו נוסעים שעה וחצי כל כיוון. היינו בדיוק בהכנות לחתונה עם כל הלחץ, וזה הוסיף למתח.
באיזשהו שלב הרגשתי שהמטפלת פונה נגדי. שבן זוגי עובר בסשנים כבחור רגיש ומתוק שלא ממש מצליח להסביר את עצמו, ואני כאישה אכזרית ורעה. היא הייתה מתחילה לריב איתי, ממש מתאכזרת אליי. אומרת לי, "את לא חושבת שאיך שאת מדברת זה לא בסדר?" הייתי אומרת לה שהיא המטפלת של שנינו ושהיא פה גם בשבילי ולא רק בשבילו ואז היא הייתה מתעמקת יותר מדי בתגובות שלי - איך אני אומרת את הדברים ואיך אני מגיבה אליה. זה הגיע למצב שאנחנו מרימות את הקול אחת על השנייה. הייתי מתחילה לבכות והיא הייתה שואלת אותי למה אני בוכה והייתי מסבירה לה שהיא פוגעת בי. "אבל זה התפקיד שלי לפגוע בך ולהראות לך את המציאות", היא הייתה אומרת.
נפרדנו ממנה והלכנו למטפל שראינו סרטונים שלו ביוטיוב והוא עשה רושם טוב. אחרי שנפגשנו איתו כמה פעמים יחד, בן הזוג שלי ביקש פגישות פרטניות. באחת הפגישות האלה המטפל אמר לו שאני מראה סימנים של או־סי־די. כנראה שהוא לא הסביר לו את זה מספיק טוב כי הוא חזר הביתה מבוהל ולחוץ, הכריח אותי ללכת לאבחון כי הפסיכולוג אמר שצריך. אז המטפל הזוגי של שנינו מאבחן אותי מאחורי הגב, גורם לנו להרגיש שמשהו אצלי מאוד דפוק, ומוביל אותנו לוויכוחים אינסופיים אם אני צריכה או לא צריכה טיפול באו־סי־די. לא הבנתי מה הוא ניסה להשיג. מה, הוא רוצה שניפרד?
הפגישות השבועיות הבהירו לרונית (50) ששום דבר כבר לא יציל לה את הנישואים
הגענו לטיפול בשלב שבו היינו במשבר גדול. היינו נשואים כמעט שלוש שנים. הוא ציפה שאני אהיה יותר בבית ואתחיל לעשות ילדים, אני ציפיתי שהוא יפרנס יותר טוב. שום דבר מזה לא קרה. נאלצתי לצאת ולעבוד תוך כדי הלימודים באוניברסיטה וזה שיגע אותו שאני לא בבית רוב היום. הוא גם עישן המון מריחואנה וסבל מחרדות. הגענו למצב שאנחנו רבים על כל דבר קטן.
הרגשתי שהטיפול חופר לי בור יותר עמוק. לא מספיק שהיו לנו בעיות חמורות, בשיחות גיליתי סופית שאנחנו רואים את הדברים אחרת בכל נושא, ולא הבנתי איך אנחנו יכולים לגשר על הבעיות שלנו. הבנתי שאין לי עם מי לדבר, שאין סיכוי בעולם שהוא יבין איך אני מרגישה. הוא מצידו דיבר בלי הפסקה ואני הרגשתי שאני לא מקבלת מספיק מקום להביע את עצמי. הרגשתי שהמטפלת לא אובייקטיבית או שהיא פשוט לא יודעת איך לתזמן ולארגן את הפגישות כך שכל צד יקבל הזדמנות להגיד את מה שהוא מרגיש.
נכון שהגענו במשבר רציני, אבל הטיפול יצר בינינו קרע עמוק יותר. הרגשתי שהטיפול בעצם מאפשר לו להפגין את השליטה שהוא מנסה להשיג עליי. הבנתי שבשביל שהקשר בינינו יצליח אני צריכה לתת הרבה עבודה וכבר לא היו לי מוטיבציה, משיכה מינית, אפילו לא אהבה. בעצם, הטיפול גרם לנו להיפרד.
אף שבעלה של עלמה (32) תקף אותה פיזית, המטפלת דווקא שידרה אופטימיות
ערב אחד הוא תקף אותי. רבנו על משהו והוא התחיל לחתוך את הכבלים של המחשב, לקח לי את הטלפון מהיד, דחף אותי חזק לקיר. הגשתי נגדו תלונה במשטרה והוא הורחק לחמישה ימים מהבית. היה ברור שהקשר שלנו עובר משבר חמור והחלטנו שטיפול עשוי להיות הפתרון.
רוב המאמצים של המטפלת התרכזו בלעזור לנו לתקשר נכון. השפה שלו מאוד שתלטנית ואני לא הצלחתי לבטא את עצמי לידו והייתי מתכנסת בשתיקה, מה שרק גרם לו לכעוס עוד יותר. במהלך הסשנים היה בי כל הזמן את הפחד של מה הוא הולך להגיד עכשיו, איך הוא יגיב למה שאני אומרת, והפחד הזה שיתק אותי. המטפלת לא הצליחה לעזור לי להתמודד עם הבעיה הזאת. חוסר התקשורת שהכרנו מהבית המשיך במפגשים.
המטפלת כל הזמן אמרה לנו שהיא ראתה מקרים הרבה יותר גרועים משלנו, כשאף אחד מבני הזוג לא היה יכול לסבול את השני והם אפילו לא נמשכים האחד לשני - והיום הם בזוגיות טובה. היא יצרה אצלנו אופטימיות, גרמה לי להגיד לעצמי, מה זו תקיפה אחת לעומת כל הדברים הטובים שיש בו? הוא הרי לא אדם רע. חשבתי שאני והמטפלת יחד נוכל לשנות אותו. לא הסכמתי לקבל את האפשרות שזה לא ילך, רציתי להאמין למטפלת שזה יכול לעבוד. אבל זה כמובן לא עבד. נפרדנו סופית אחרי שהוא תקף אותי בפעם השנייה.
למרות ההתנהלות הבעייתית של הפסיכולוגית, יעל (45) ובעלה עדיין יחד כבר 25 שנים
אחרי כמה שנות נישואים מצאנו את עצמנו בקשיים כלכליים רציניים. הוא הסתבך, לקח הלוואות ולא שיתף אותי בכלום. גיליתי מה קורה כשנושים מהשוק האפור היו מגיעים הביתה, וזה גרם אצלי למשבר אמון גדול. חשבנו שטיפול זוגי יכול לעזור לנו לצאת מהמשבר.
בעלי היה מאוד קרוב לאמא שלו, והיא ייעצה לנו ללכת לטיפול אצל חברה שלה. אמרה שהיא תיקח על עצמה לממן את המפגשים. המטפלת הכירה את בעלי מאז שהיה קטן. היא טרחה להגיד כל הזמן שהוא היה ילד חמוד ומקסים וגרמה לי לחשוב שאני האיש הרע בסיפור. שאנחנו צריכים להבין למה הוא מפחד לשתף אותי, מה יש בי שגורם לו לא לתת בי אמון.
במהלך הטיפול הייתי צריכה כל הזמן להצדיק את עצמי. הוא הסתבך עם השוק האפור, ואני צריכה להסביר למה אני זאת שמסתירים ממנה מידע. הרגשתי שהיא מאשימה אותי, שאין פה ניסיון אמיתי מצידה לגשר בינינו. הגעתי לטיפול כי איבדתי את האמון בבעלי והיא באה בגישה של למה הבחור המקסים צריך לעשות דברים שיפגעו באמון. בסוף כל מפגש היינו מעבירים לה מעטפה עם כסף שחמותי נתנה לנו וזה היה נורא. שנאתי אותו, שנאתי את המטפלת ושנאתי את חמותי. הרבה חרא היה צף בכל מפגש כזה, ולא היה מי שירגיע את זה, מי שיפרק את המתח. בימים שאחרי לא היינו מדברים מילה על מה שהתרחש בטיפול, מתעלמים מזה לחלוטין, והמתח היה נשאר עד המפגש הבא וחוזר חלילה.
הטיפול רק פגע בשנינו והעמיק את חוסר האמון אצלי. היא לא עזרה לנו להתמודד עם הבעיות שלנו אלא הקצינה את הדברים הלא־טובים בקשר שלנו. מה שהציל את הנישואים שלנו הייתה ההחלטה שקיבלתי, שאני בוחרת לחיות עם האיש הזה, להתמקד במה שטוב בו ולנסות להסתדר עם מה שפחות טוב בו. והעיקר: לחסוך ממנו את המשך המפגשים האלה.
אחרי 20 שנות זוגיות בלי חום או אינטימיות, אלדד (50) הבין ששום דבר כבר לא יעזור
היוזמה ללכת לטיפול הייתה שלי, אחרי 20 שנות נישואים. הלכנו כי בעצם לא היה שום דבר שהחזיק אותנו כזוג. לא היו אהבה, אינטימיות, משיכה, היינו כמו זוג שמנהל בית ומגדל ילדים. אשתי השקיעה את כל המשאבים שלה בילדים, ולא נשאר לה הרבה בשבילי. יכול להיות שאם היינו הולכים לטיפול כמה שנים קודם זה היה עוזר. כשהחלטנו לעשות את זה, זה כבר היה מאוחר מדי.
בהתחלה נפגשנו עם המטפלת בסשנים פרטניים, ואחר כך יחד. בסשנים הפרטניים היא המליצה לי לבגוד באשתי. הציעה לי להיות עם נשים אחרות כדי לחוות סיפוק מיני, ובמקביל לנסות להציל את הזוגיות שלי. אמרה, "תעשה מה שאתה רוצה, תיהנה, רק תשמור שהיא לא תדע מזה". זה מאוד עירער אותי. אחרי שנים בלי אינטימיות שמחתי לקבל "אור ירוק", אבל עם זאת לא הבנתי איך זה עוזר לי בדיוק, מה זה פותר? לא ידעתי איך לאכול את זה.
בסשנים הזוגיים המטפלת ניסתה להחזיר את המגע בינינו, לגרום לנו לעשות מסאז' אחד לשנייה או לשלב ידיים. לא הבנתי איך אני יכול לבגוד באשתי ובו־זמנית לנסות לתחזק את המגע איתה. הייתי צריך לזייף את זה כדי לגרום לזה לקרות.
בטיפולים לא עלו תכנים קשים מדי. גרושתי כמעט אף פעם לא חשפה מה היא מרגישה, לא הטיחה בי האשמות או טענות. היינו מדברים על סיטואציות שונות, היא הייתה ישר משתנקת, בורחת לבכי. יוצאים משם וחוזרים לחיים הסתמיים שלנו. ידעתי שזה עניין של זמן עד שנתגרש.
כשהיינו יוצאים מהסשנים, ישר היינו עוברים לדבר על הילדים, על ענייני לו"ז, היה ברור לי שלגרושתי הייתה בעיה מסוימת שהיא לא חלקה איתי מעולם. תמיד הרגשתי שהיא מסתירה משהו, שיש איזשהו נעלם ביחסים איתה. המטפלת לא אחראית לזה שאשתי הסתירה ממני דברים, אבל עם זאת היא לא הצליחה ליצור במפגשים אווירה של ביטחון שתאפשר לה להוציא את מה שכל כך העיק עליה. בסוף לא נשאר בינינו כלום, וכשאין כלום אז מתגרשים. גם היום אני לא באמת יודע מה הדבר שלא איפשר לקשר שלנו להצליח.
עידן מיליצ'ר מספר איך הטיפול הזוגי נראה מנקודת המבט של המטפל
"כל הניסיון, הידע והתעודות שתלויות על קיר הקליניקה לא יעזרו אם בני הזוג לא מגיעים עם כוונה כנה ואמיתית לעבור תהליך חיובי", מסביר עידן מיליצ'ר, מטפל זוגי ותיק. "הרבה פעמים אחד מבני הזוג מגיע לטיפול כשמראש הוא לא באמת רוצה אותו אלא רק כדי להגיד, 'הלכנו לטיפול, זה לא עובד, יאללה מתגרשים'. הטיפול יהיה אפקטיבי רק כששני בני הזוג באמת מעוניינים לעשות עבודה למען הקשר".
איך אתה מזהה שאחד מבני הזוג הגיע לטיפול רק כדי לסמן וי?
"על סמך תשאול, ניסיון ואינטואיציה, וגם אז לא תמיד אני מצליח לעלות על זה. כשאני מרגיש שאחד מבני הזוג הגיע רק כדי לעשות וי והוא עדיין דבק בכך שהוא מעוניין לעבוד על הקשר, אני ממשיך בתהליך הטיפולי. אבל אם בתשאול שאני עושה להם בנפרד מתברר שאחד כבר החליט להיפרד, אני אומר שצר לי אבל אני לא יכול לעזור. אם אני מגלה שלאחד מבני הזוג יש מערכת יחסים מחוץ לקשר, אני אומר לו בצורה הכי ישירה, שבאחד קשה לטפל, בשניים מאוד קשה ובשלושה אני פשוט לא אצליח לטפל. הרומן מחוץ לזוגיות תמיד מנצח את הטיפול ואני מבקש ממנו להפסיק את הקשר הזה, אחרת לא אוכל לעשות את העבודה שלי.
"מגיע שלב בטיפול שבו אני עשוי לומר לאחד מבני הזוג שבחוויה שלי הוא לא ממש משתף פעולה ואולי אין מקום לתהליך. אגיד לו את זה בשיחה פרטנית, כי כל דבר שנאמר בחדר עלול לשמש כנשק על ידי השני וזה לא נכון מקצועית. ואם אני מרגיש ששני בני הזוג הגיעו לסמן וי אני אומר להם שהם הגיעו לבן האדם הלא־נכון, שילכו לגישור וייפרדו בצורה מכובדת. אני פשוט מסביר שהם לא עומדים בדרישות לטיפול זוגי".
אתה יודע לזהות זוגות שטיפול זוגי יעזור להם וכאלה שלא?
"כן. עם זאת אני הוא לא זה שאמור לזהות. אני מצפה מבני הזוג שיבואו ויגידו לי שהם מרגישים שהמפגשים עוזרים להם או לא. היו אצלי זוגות שהלכו מכות בזמן הטיפול והייתי צריך להפריד ביניהם והם עדיין יחד, והיו אצלי זוגות שאמרתי לעצמי, 'מה הם בכלל עושים פה?' ואחרי שבוע הלכו לרבנות. החוכמה היא להיות מקצועי, רגיש ולדעת לשים מראה לכל אחד מבני הזוג, מה הוא מביא שמחבל בקשר ומה עליו לעשות למען הקשר".
לפעמים אחד מבני הזוג מרגיש שהמטפל נוטה לטובת השני. איך מתמודדים עם זה?
"אגיד לו שאני מעריך את זה שהוא מספר לי את זה ואשאל אותו איפה ומתי הוא מרגיש את זה. לפעמים באמת קשה להימנע מהזדהות עם אחד הצדדים. המטפל צריך להיות ער לכך שאסור לתת לחיים שלו לחדור לחדר הטיפולים. אם נניח רבתי עם אשתי על זה שהיא קנתה דברים מיותרים לבית, ואז מגיע אליי זוג לקליניקה ואחד מבני הזוג מאשים את השני בכך שביזבז כספים, אסור לי להיות שיפוטי בגלל מה שקרה בבית שלי. מטפל טוב אמור לדעת לא להביא את תפיסת עולמו לקליניקה".
פורסם לראשונה: 07:57, 05.06.20
