📷
דקלה (40) לבקוביץ' סגל, נשואה לדורון (35) ואמא לאדם, בן שנה ותשעה חודשים. מתגוררים בתל אביב.
לפני: היום שלנו היה מאוד עמוס - קמנו בבוקר, התארגנו זריז, דורון הוריד את אדם בגן ואז נסע באוטובוס לעבודה שלו, ובמקביל אני נסעתי בתחבורה ציבורית לעבודה שלי. ברבע לחמש אחד מאיתנו אסף אותו, לקח אותו למשחקייה או לים, טייל איתו או עשה איתו משהו מכל האפשרויות הרבות שתל אביב מציעה. באזור 18:30 מגיעים הביתה, ארוחת ערב, מקלחת ולישון. רק אז התפנה לנו זמן לעצמנו כזוג, ולפעמים גם בזמן המועט הזה נאלצנו להשלים עבודה. אם התמזל מזלנו והערב היה פנוי לחלוטין אז ראינו סרט ביחד, או הבאנו בייביסיטר ויצאנו לבר או למסעדה.
ואז הגיעה הקורונה: שלחו אותנו לעבוד מהבית וסגרו את גני הילדים. אחרי שהתעוררנו מההלם, מה שניסינו לעשות הכי מהר זה לסגל שגרת יום חדשה, גם בשביל אדם וגם בשבילנו. השבועיים הראשונים היו תקופה לא פשוטה של למידה, אבל בסופו של דבר הצלחנו לסגל מבנה יום מסודר - מתי קמים בבוקר, מתי אוכלים, איך עובדים ומתי משחקים. חילקנו בינינו את הימים חצי-חצי: אחד מאיתנו עובד בבוקר בזמן שהשני שומר על הילד, ואז מתחלפים בצהריים. שמרנו על הלו"ז הכי נוקשה שיכולנו בשביל השפיות של כולם. זה היה לא קל אבל זה הוכיח את עצמו.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
כרגע סדר היום דומה לסדר היום שהיה לנו לפני, רק שאנחנו בבית. המשמעות היא שאנחנו קמים בבוקר הרבה יותר רגועים. אדם קם בערך בשש בבוקר, ואנחנו מבלים איתו ואז לוקחים אותו לגן, חוזרים הביתה, שותים ביחד קפה של בוקר ומתחילים יום עבודה, כל אחד מול המסך שלו. אין את המרוץ להתארגן מהר ולהספיק לאוטובוס. הקורונה חסכה לנו שעתיים ביום שהלכו על נסיעות הלוך-חזור ופקקים ועצבים. את השעתיים האלה אנחנו משקיעים בעבודה ובנו, במשפחה שלנו. בערב אנחנו מתיישבים לאיזה בינג' על סדרה ששנינו רוצים לראות. לפעמים אנחנו מביאים בייביסיטר ויוצאים לשתות בירה בעמידה באיזה בר בחוץ. אנחנו מקפידים לשבת במקומות שמקפידים על ריחוק או לעמוד באוויר הפתוח. לשנינו יש הורים מבוגרים בקבוצות סיכון, והתקופה שבה לא ראינו אותם בכלל הייתה קשה מנשוא. אנחנו לא רוצים לחזור לשם אז אנחנו מאוד נזהרים.
אנחנו ביחד כמעט שבע שנים. אחרי שמונה חודשים דורון עבור לגור איתי באותה הדירה, עד היום. תמיד היינו, לפני הכול, פשוט חברים טובים, אבל משהו בחברות שלנו התחזק. לפני שאדם נולד אהבנו מאוד לטייל בעולם. בחודש השביעי עוד ביליתי בפסטיבל מוזיקה במדריד. אנחנו אוהבים הופעות, מסעדות טובות וקולנוע. אז נכון, כל אלה לא אפשריים כרגע, אבל הרווחנו דברים אחרים שגם לא היו אפשריים קודם, כמו ארוחת צהריים משותפת ביחד, כמו ללכת לקחת את הילד שלנו מהגן ביחד. אדם עשה קפיצת גדילה מטורפת בחודשים האלה. הוא ורבלי פתאום, אוצר המילים שלו מדהים ושנינו כאן כדי לצפות בזה, לקדם את זה, לקחת בזה חלק. זכינו לחוות את השינויים האלה איתו. אז גם אם קשה, לא הכול רע. יש גם דברים חיוביים ונקודות אור גדולות ומשמעותיות.
היום ברור לי יותר מתמיד שעשיתי בחירה מוצלחת. לא הייתי מצליחה לשרוד את התקופה הזו עם פרטנר אחר שהוא לא דורון. לפעמים אנחנו רבים על שטויות, בדרך כלל על דברים שקשורים בתחזוקת הבית - למה לא ניקית את האמבטיה? למה הכיור מלא? למה לא שמת מכונה? – אבל גם בתוך הוויכוחים והריבים שלנו, אנחנו הכי בסדר בעולם. פשוט משתדלים לשים על זה יותר דגש כי שנינו עכשיו כל היום בבית, ודברים שקודם היה קל להזיז הצידה פתאום תקועים בתוך הפרצוף. אבל לא היו פיצוצי ענק בתקופה הזו, אין בינינו משקעים ומרירות. הסתדרנו טוב קודם ואנחנו מסתדרים טוב היום.
פרחית (44), נשואה לזיו כהן (47) ואמא לחמישה: לירון (24), שני (22), עידן (17), נאור (16) ודורין (10). מתגוררים ברמלה.
לפני: אני עובדת כמנהלנית בחטיבת הביניים עידנים ברמלה. לפני הקורונה התעוררתי כל יום בשש בבוקר, התארגנתי זריז ובשבע כבר הייתי במשרד. בזמן שאני כבר הייתי עמוק בעבודה, בעלי התעורר, הכין כריכים לילדים שעדיין במסגרות חינוכיות, הקפיץ אותם לבתי הספר ומשם נסע לעבודה שלו. ב-14:00 הוא חזר הביתה, וב-16:00 הוא יצא שוב לעבודה עד 19:00 בערב. ככה כל יום.
אני חזרתי מהעבודה ב-15:30 ישירות למטבח: להכין אוכל לילדים, כי המפונקים שלי דורשים אוכל טרי כל יום. אחרי הארוחה מתחיל המרוץ - כביסות, כלים, הקפצה לחוגים ולחברות, ניקיונות. כשהוא חזר בערב התיישבנו כולנו לארוחת ערב, ואז כלים וסדר, ולפני ששמים לב כבר חצות. למי יש זמן פנוי ואנרגיה לזוגיות? היו ימים שהלו"ז היה כל כך עמוס, צפוף ומתיש ש"אהלן, מה נשמע?" נחשב לשיחה. פשוט נופלים גמורים לישון.
ואז הגיעה הקורונה: אני יצאתי לחופשה ולא עבדתי בכלל, והוא עבד לסירוגין. בזמן שהוא כן עבד ואני לא, קמתי מתי שבא לי, אפילו בתשע בבוקר! כשאת קמה בשעה כזו כבר היום שלך מתחיל בצורה נינוחה יותר. הילדים עדיין ישנו בשלב הזה, כי גם להם לא הייתה סיבה לקום מוקדם. לפעמים היו להם שיעורים בזום אבל אף פעם לא לפני עשר בבוקר, אז הם הרשו לעצמם ללכת לישון מאוחר יותר. אחרי שהתעוררתי הכנתי את ארוחת הצהריים ועשיתי את כל מה שקשור בתחזוקת הבית בשעות שאני אמורה להיות בעבודה.
כשהוא הגיע להפסקה שלו, פתאום מצאנו את עצמנו יושבים לאכול ביחד. זה מעולם לא קרה קודם כי זה לא היה אפשרי. פתאום אין לחץ. כל מה שצריך היה לעשות כבר נעשה קודם. פתאום כל הילדים בבית כי יש סגר, אסור להם לצאת וגם אין לאן.
זה פינה לנו זמן איכות משפחתי סופר-כיפי. כל ערב התיישבנו לארוחה משפחתית, ואז העברנו זמן ביחד עד שעות מאוחרות בלילה. הילדים לקחו חלק גדול בהווי הזה. הבן הגדול בחר סרטים בנטפליקס וישבנו לצפות כולנו. כל הביחד הזה הוא משהו שאין לך זמן אליו ביומיום. אתה במרדף מטורף להספיק הכול ולצאת בסדר עם כולם.
בתקופה שבה שנינו לא עבדנו זה בכלל היה כיף מטורף. התעוררנו מאוחר, הרגשנו כאילו אנחנו בחופשה בבית מלון. הכול היה רגוע ונעים, ופתאום לא היה מה להספיק. פשוט להיות. ממש כמו פעם.
הכרנו בחתונה כשהייתי בת 14 וחצי והוא היה בן 17 וחצי. התחתנו חמש שנים אחר כך. אנחנו כבר 30 שנה ביחד, מתוכן 25 נשואים. בתקופת הקורונה חגגנו חתונת כסף עם המשפחה הגרעינית בבית. הוא אהבת חיי. יש לפעמים חילוקי דעות על הילדים, אבל אף פעם לא היו בינינו פיצוצי ענק. לפעמים נראה לי שאנחנו רבים כדי שנוכל להשלים, כדי לשבור את הרוטינה עם איזה ריב דבילי שיכריח אותנו להתפייס. בגדול אנחנו זוג מאוד רגוע. מה שאנחנו הכי אוהבים לעשות ביחד זה פשוט לשבת ולדבר בשקט, רק אנחנו. לפעמים אנחנו נוסעים לבד לחוף הים, יושבים רק שנינו על החוף ומדברים על החיים כשברקע שומעים רק את הגלים.
הקורונה פשוט נתנה לנו יותר זמן, ובמקביל הורידה מאיתנו את הלחץ של העשייה. מבחינה כלכלית הקורונה קשוחה לנו, כמו שהיא קשוחה לרוב הבתים בישראל. היא עוצרת לנו את התוכניות ואת השאיפות וזה לא נעים, אבל מבחינת הזוגיות זו מתנה גדולה.
עדן רבין (41), בזוגיות עם מיטל (44). בבית חיים גם ילדיה של מיטל, מאיה (15) ואורי (12), והכלבים של עדן, בוני ולולה. מתגוררים בגבעתיים.
לפני: אנחנו ביחד כבר ארבע שנים. שנינו עצמאים. מיטל היא בעלת עסק לייעוץ ארגוני והשמת עובדים ואני מוזיקאי-מעבד, מפיק, מנצח מקהלות, פסנתרן. לא התרחש שינוי מאוד גדול בעבודות שלנו בתקופת הקורונה, כי שנינו תמיד עבדנו בעיקר מהבית. מיטל קמה כל בוקר ב-8:00-7:30, מטפלת בילדים ושולחת אותם לבתי הספר שלהם, ואני כמו כל מוזיקאי טוב מתעורר רק ב-11-10 בבוקר. כשאני על הקפה של הבוקר, מיטל כבר אחרי סבב טלפונים, מצגות, ריאיונות וכו'.
היא עובדת משמונה בבוקר עד שמונה בערב, עם הפסקות כדי להכין אוכל לילדים או לצאת לקניות. שעות העבודה שלי, לעומת זאת, משתנות ודינמיות. יש ימים שאני קבור באולפן מבוקר ועד ערב, ויש ימים שאני מסתפק בשעתיים. מה שכן, את ארוחות הצהריים אנחנו כמעט תמיד מקפידים לעשות ביחד. בדרך כלל אנחנו ממתינים שהילדים יחזרו מבית הספר, אלא אם הם אצל אבא שלהם באותו יום. היחסים בין מיטל לגרוש שלה מצוינים. אנחנו גרים בניין ליד בניין, אז הילדים כל הזמן על הציר ומדי יום בודקים בעצמם איפה יש אוכל יותר טעים ואיפה מתחשק להם להעביר את היום.
ואז הגיעה הקורונה: הזוגיות שלנו תמיד הייתה מצוינת, אבל הקורונה הייתה מבחינתנו ירח דבש. במקום עשר שעות ביחד קיבלנו 24 שעות, והן עוברות בהרמוניה נעימה. מעולם לא היו לנו באמת מריבות. שיא הריבים שלנו מתמצה בזה שמיטל צועקת עליי שהשארתי בלגן בכיור, ואני מיד מבין שהיא צודקת.
בתקופת הסגר נהניתי ממש. כשאני מסתכל אחורה ומנסה להבין למה, אני חושב שזה בעיקר תוצר של המשפחתיות. במקום לצאת בערבים היינו "כלואים" עם הילדים והכלבים בבית, אז "נאלצנו" לעשות הרבה דברים ביחד: בישולים, משחקי לוח או תרגילי כושר. עבורי זו הייתה תקופה מדהימה, לא פחות מזה.
עיקר השינוי אצלנו היה שהילדים היו פתאום כל היום בבית, ולמזלי לא מדובר במתבגרים הטיפוסיים הנרגנים. למיטל יש שני ילדים מדהימים. הם כיפים ופוזיטיביים בצורה בלתי רגילה. אני ואורי שיחקנו ביחד פלייסטיישן בממוצע שעתיים-שלוש ביום, כולל מכות וצעקות. פעם אחת מיטל איימה עלינו שהיא תיקח לנו את המשחק אם נמשיך ככה. אם נחזור לסגר והמשמעות היא שהילדים לא חוזרים למסגרות, זה יהיה מושלם. בכל מקרה אני תופס בית ספר כבזבוז זמן משווע, שרק מנוון ילדים אינטלקטואלית. לפעמים אני קורא בפייסבוק הרבה פוסטים של הורים ממורמרים, שפתאום נאלצים לבלות עם הילדים שלהם ועם בן/בת הזוג המון שעות, ואני לא מבין אותם. כנראה הם עשו בחירות לא טובות מלכתחילה.
רננה גל-טמיר (33), נשואה ליואב (38) ואמא לצבי בן השנתיים. מתגוררים בחיפה.
לפני: הלו"ז היה צפוף - הקטנצ'יק העיר אותי כל יום כבר בשש בבוקר, עליז וסקרן לעוד יום חדש. אחרי התארגנות לקחתי אותו לגן, שנמצא ממש ליד הבית. יואב התעורר מאוחר יותר ויצא לעבודה שלו במען, ארגון עובדים יהודי-ערבי. סדר היום שלו כלל הרבה נסיעות, גם בתוך העיר וגם מחוצה לה: לבאקה אל-גרבייה ולירושלים. אני עובדת כמטפלת בדרמה, ולמעט פעם בשבוע עובדת בתוך חיפה. אני זו שלקחה והוציאה את הילד מהגן כל יום. יואב היה חוזר הביתה בערך ב-18:00, מה שהשאיר לו 45 דקות לבלות עם הילד שלו ויאללה, למיטה. בטוטאל בילינו ביחד שלושתנו שעה אחת ביום.
ואז הגיעה הקורונה: בתחילת הקורונה נכנסתי למצב נפשי מאוד רע. הייתי עצובה ומוטרדת והיו לי כמה ימים שהתקשיתי לתפקד, ויואב באמת היה שם בשבילי. ליואב לקח יותר זמן להפנים. רק אחרי חודש נפל לו האסימון. פתאום זה הכה בו: אנחנו בתוך הדבר הזה כבר שבועות, וזה לא הולך להיגמר בקרוב. זו הייתה הנקודה שבה אני הפכתי להיות האופטימית, והוא היה פסימי.
לאורך כל הדרך הכלנו זה את זו, דיברנו על הקשיים שלנו בקול, שיתפנו ופרקנו, וזה עזר לשנינו לתפקד בצורה הטובה ביותר. מתי שיואב עבד אני הייתי עם הילד, ומתי שאני עבדתי הוא היה איתו. זה הצריך המון גמישות, הקשבה, פתיחות, כנות וסינכרון.
במקביל גילינו את הילד שלנו. צחקנו על זה שסוף-סוף הבנו למה הגננות כל כך אוהבות אותו. עד הקורונה לא הצלחנו לראות את זה כמו שצריך, כי לא הצלחנו לראות אותו כמו שצריך. בסגר הראשון הוא עדיין לא הפך לגבר העצמאי בן השנתיים שהוא היום. כרגע הוא בעיקר עסוק בלומר לנו "לא!" על כל דבר, אבל אז עוד לא היו לו דעות. הוא היה באמת חמוד, אבל החמידות שלו הופנתה לצוות בגן כי אנחנו היינו כל היום בעבודה.
גם אם היו רגעים שהתעצבנו אחד על השני, לא שמרנו טינה ולא הוצאנו מהפה משפטים דביליים כמו "אני לא הולכת להגיד לך למה אני כועסת כי אתה אמור לדעת". מה זה השטויות האלה? אנחנו תקועים אחד בתוך התחת של השנייה 7/24, אז צריך לדבר על זה כאן ועכשיו ולפתור את זה. אי אפשר להסתובב כל היום בבית עם פרצוף זעוף. יש פה בית וילד לתפעל. בשביל לג'נגל בין הישיבות בזום להכנת ארוחת צהריים צריך תקשורת בשיאה, פרצופים לא יעבדו פה. הקורונה הציבה אתגר, והעובדה שאנחנו צולחים את האתגר הזה כזוג מחזקת אותנו.
אנחנו ביחד כבר שש שנים, מתוכם נשואים ארבע. כמו שני שמאלנים טובים שאוהבים מזגן, הכרנו בשיעור ערבית. בהתחלה לא סבלתי אותו ובכלל היה לי חבר, אבל הוא היה עקשן ורומנטי בדרכו הקרפיונית הפולנית, ובסוף זה קרה.
זה קצת קיטשי, אבל כל התקופה הזו באמת גורמת לך להעריך את מה שיש לך. יש לי זוגיות מתפקדת ועובדת. עם כמה שההכנסות שלי כעצמאית נפגעו, עדיין יש לי כסף. יש לי חברים שאין להם אפילו את זה. ההורים שלנו בריאים, הבן שלנו בריא.
בשורה התחתונה, הקורונה ממש חיזקה את הבחירה שלי ביואב כפרטנר לחיים האלה, ואני לא חושבת שסגר נוסף יערער את היסודות המאוד חזקים שיש בינינו. יכול להיות שניכנס קצת לדיכאון, וגם שלילד יהיה קשה עם הגעגועים לסבא וסבתא, אבל זה עשה לנו טוב לזוגיות. אנחנו נשרוד גם את הגל השני - אני רק מקווה שהפעם אני לא אעלה חמישה קילוגרמים.
