הרבה שנים חלפו מאז למדה אסתר פרל באוניברסיטה העברית בירושלים, אבל את קולות ההנאה ששמעה מהשכנים שלה בנחלאות, היא עדיין זוכרת היטב. “אחת הבעיות של הזוגיות היום שאנשים לא יודעים מה קורה אצל השכן”, אומרת מי שנחשבת היום לאחת הפסיכותרפיסטיות המשפיעות ביותר בעולם. “גרתי בנחלאות כשלמדתי בירושלים, וכל אחד ידע מה קורה אצל השכן ושמע את כל הצעקות והחיוכים. היום חברים שלך יכולים לספר לך שהם מתגרשים ואפילו לא ידעת שיש להם בעיות”.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
דרך סיפוריהם של זוגות במשבר, שמתלבטים מולה בקליניקה אם להיפרד או להישאר, פרל הגיעה לתובנות שהפכו אותה לגורו זוגיות. מאחוריה 25 שנות עבודה בתחום, יותר מ־25 מיליון צפיות בהרצאות שלה ב־TED, ולמעלה מ־15 מיליון איש בכל העולם שמאזינים לפודקאסט שלה, ‘מאיפה נתחיל’, המביא פגישות טיפוליות שלה עם זוגות שבאו לייעוץ מוקלט. ועם עוד רבי־מכר שהסבירו את התובנות שלה להמונים, לא רק שפרל יודעת דבר או שניים על זוגיות, אלא היא גם מביטה עליה במבט מקורי ועכשווי.
חדש! לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
אם בימים כתיקונם, לוח הפגישות שלה מלא, בימי הקורונה הביקוש לשירותיה רק הוכפל. “אסונות ומגפות הם מאיצי מערכות יחסים”, היא אומרת. “סדר העדיפויות משתנה, את מתחילה לחשוב על מה באמת חשוב לך, ומבינה שהחיים יכולים להתהפך כל רגע. כשמרגישים את הנוכחות של המוות, את פתאום אומרת לעצמך, ‘למה אני מחכה? בוא נתחתן ונעשה ילדים’ או ‘מה אני עושה פה? לא יכולתי לסבול אותו כבר אז, אבל אז לפחות יכולתי לצאת לשמונה שעות מהבית’. הדברים החשובים עומדים לנו מול הפרצוף. עכשיו יהיו יותר תינוקות ויותר גירושים, כמו אחרי 11 בספטמבר”.
הנה 25 תובנות שהיא גיבשה על זוגיות, בגידות, מיניות ואהבה.
גברים רוצים בעיקר לענג את האישה, נשים רוצות בעיקר להתענג בעצמן. "הרבה פעמים הגבר אומר לי בקליניקה, 'שום דבר לא מדליק אותי יותר מלראות אותה מגורה, נהנית'. זה ביטוי שכיח מאוד בקרב גברים סטרייטים. נדיר שאני שומעת נשים במערכות יחסים סטרייטיות אומרות לי, 'שום דבר לא מדליק אותי כמו לראות אותו מגורה'. זה לא רלוונטי לאישה. מה שקורה לה, זה רלוונטי. המשמעות של זה היא שכשמדברים על מיניות, נרקיסיזם זה המנוע המרכזי של האישה - האופן שבו היא חווה את עצמה הוא המרכז. אם היא לא בעניין, הגבר יכול לעמוד שם עם הזקפה הגדולה ביותר, אבל אין לזה כל משמעות, החנות סגורה".
"בגלל התפקיד החברתי של האישה שבמסגרתו היא צריכה לדאוג כל הזמן לאנשים אחרים, כדי שהיא תהיה מינית היא לא יכולה להיות מוטרדת לגבי הגבר, הילדים או ההורים שלה. היא חייבת להיות אנוכית במובן הטוב של המילה, אחרת היא לא תצליח לגמור. הדאגה לאחרים היא מחסום עבור הרבה נשים. זו גם אחת הסיבות למה נשים בוגדות, כדי למצוא מישהו שהיא לא תצטרך לדאוג לו או איתו".
“זה לא משנה אם הייתה חדירה או לא, או אם הבגידה הייתה סטוץ חסר חשיבות. ‘לא שאלתי איך קוראים לה’, או ‘אני לא זוכרת אפילו מי זה היה’. אנרגיה ארוטית יכולה להתקיים בשיחות טלפון יומיומיות, כשבמשך שעה וחצי אנחנו צוחקים יחד ואני מתעניינת במה שאתה מספר לי, אז מה אם אני עדיין שוכבת עם בן הזוג שלי? אנשים מתחילים לשחק משחקים, ‘עשיתי את איקס, אבל לא עשיתי את וויי’, אבל זו רק רציונליזציה, לכן אני לא מבדילה בין בגידה רגשית לפיזית. לא צריך לעשות סקס כדי להרגיש סקסיים או ארוטיים. שיחה אינטימית ועמוקה זו ארוטיקה, וכך גם חוויה פיזית אינטימית”.
“תשוקה היא לא רק מין. זה לשבת על ידך אחרי יום ארוך עם הילדים, במקום שכל אחד ילך לטלפון שלו, להגיד לך, ‘ראיתי אותך משחקת היום עם הילדים, איזה כיף להם שיש להם אמא כמוך’. זה מה שנותן לאנשים הרגשה שהם עוד שווים משהו, שהם לא רק פונקציה. אנשים רוצים מישהו שרואה אותם, שאומר לך ‘לכי תנוחי קצת’ או ‘לך תעשה את הריצה שלך, אני אשמור על הילדים, כבר לא רצת יומיים’. זו אינטימיות. צעצועים ולנז’רי לא יעזרו. הם עוזרים רק כשיש לך הכל. אנשים לא רוצים לקיים יחסי מין במערכות זוגיות שאין בהן שום עוצמה ואנרגיה”.
מה זה אומר אנרגיה? עוצמה?
“ביני לבינך יש חלל, שטח, ואנרגיה זה מה שמביא אנשים לחצות את הגשר וללכת לבקר אצל המישהו שבצד השני. הרי העניין הוא לא בקיום יחסי מין, אנשים ובעיקר נשים קיימו יחסי מין במשך דורות, ולא הרגישו כלום! אנחנו רוצים לחוות. אנחנו מדברים על ארוטיקה, לא על מין. ארוטיקה היא הפואטיקה של המין, זה מה שנותן למיניות שלנו משמעות, זה מה שנותן לסיפור של הזוגיות שלנו משמעות. זה מה שגורם לי להתעורר לצידך בבוקר ולהרגיש שכיף לי, שעוד יש לי סיבה לקום, או לא להעמיד פנים כאילו אני ישנה כבר ולהגיד ‘נרדמתי, מצטערת’. הרי זאת המציאות של הרבה אנשים”.
“תשוקה זה דבר דינמי. אנרגיה באה והולכת. לפעמים אנחנו עסוקים, חולים פתאום, לחוצים מפרויקט גדול בעבודה, או כועסים אחד על השני. כשמישהו נוגע בך ואתה בכלל לא מרגיש שמישהו נגע בך, זה מוות. כשאני יושבת על הכורסה בסלון ונוח לי, אין אנרגיה, אבל כשאני רוכנת קדימה, זו אנרגיה. לפני שאנשים מנסים לקיים יחסי מין, כדאי שיבדקו אם יש בתוכם אנרגיה. היא יכולה לשכב איתו ורק לחכות שהוא יגמור. לעשות כאילו, כדי שהוא יגמור יותר מהר וייתן לה ללכת לישון. אני לא עובדת כדי לעזור לאנשים לקיים יחסי מין כאלה, אני עובדת כדי שאנשים ירגישו חיים בזוגיות שלהם”.
“אני שואלת זוגות, מה אתם עושים כדי להביא אנרגיה ליחסים. מתי בפעם האחרונה שאלתם אחד את השנייה שאלה מעניינת? הרי אתם יושבים יחד עם חברים במסעדה ומדברים על כל מיני דברים מעניינים, ובמקום להמשיך את השיחה כשאתם חוזרים הביתה, אתם מדברים על מי אוסף את הילד מחר. אתם מתייחסים אחד לשני כמו לכורסה, אז מה אתם רוצים? את יודעת מתי אנשים מתחילים להתעניין אחד בשני? אחרי שמגלים שאחד מהם בגד. פתאום בפעם הראשונה זה שנים הם מנהלים שיחות כאלה שלא ניהלו זמן רב. אני לא אומרת שלבגוד זה טוב או לא טוב, אבל לפחות זה שימושי למשהו”.
“אם הייתם מתנהלים בעבודה שלכם כמו שאתם בזוגיות, לא הייתם מרוויחים גרוש! בחיים לא הייתם הולכים לעבוד ככה! אתם עצלנים! את הכי טוב שלכם אתם מביאים לעבודה ואת השאריות מביאים הביתה. מי רוצה לחיות עם שאריות? מישהי אמרה לי, ‘אני רוצה לראות בבית את הבחור שמצחיק את כל ההורים בגינת המשחקים, אני מקנאה באחרים שמצליחים לחוות אותו ככה. הוא בא הביתה, מוריד את הנעליים, שם את הרגליים על הכורסה ואין לו מה להגיד’. אבל את התלונות שלה היא צריכה קודם כל להפנות כלפי עצמה. אהבה זה פועַל. זה לא מצב של זרימה אינסופית. אם אתם רוצים ארוחה טובה וטעימה, צריך ללכת לעשות קניות במקום מיוחד, צריך לעבוד בסדר מסוים והארוחה תהיה הרבה יותר טובה, אבל אם אתם רוצים פאסט־פוד, אז יהיה לכם פאסט־סקס. אם אנשים היו לוקחים לזוגיות שלהם אחוז אחד מהאנרגיה ומהדמיון שהם מביאים לתוך הבגידות שלהם! זה לא שאנשים לא יודעים מה לעשות, הם יודעים טוב מאוד, כי הם עושים את זה שם”.
"אף אחד לא פוזל הצידה כדי לעורר את עצמו, אבל לפעמים רומן מהצד מעורר. מישהי שמרגישה שהיא רק האמא ושהיא כל הזמן דואגת לכולם, בפעם הראשונה אחרי שנים מרגישה את עצמה אישה ומתעוררת, והרבה פעמים חוזרת הביתה ומביאה איתה אנרגיה שהיא לא ידעה שעדיין קיימת בתוכה. אני לא חושבת שהיא עשתה את זה כדי להתעורר, אבל אני יודעת שהרבה פעמים היא מגלה את זה תוך כדי. אגב, זה קורה יותר לנשים”.
גברים בוגדים כדי להרגיש רצויים, נשים בוגדות כדי לנוח מהאחריות. "כשגברים בוגדים הם מחפשים מישהי שלא תדחה אותם. הם לא מחפשים מישהי שלא יצטרכו להיות אחראים לגביה, כמו שהאישה מחפשת. גבר צריך לדעת שהאישה נהנית, כי אז הוא יודע שהוא לא פוגע בה או מכריח אותה, לכן הרבה פעמים הוא מחפש בחוץ אישה שנהנית ממנו. כשאתה בוגד, אתה יכול להיות בטוח שהאישה שאתה נמצא איתה רוצה להיות שם כי היא, כמוך, לוקחת את אותם סיכונים. אתה יודע שאתה לא מכריח אותה או צריך לשכנע אותה לעשות סקס, או לנקות את הבית שלוש פעמים לפני ולקחת את הילדים לפארק כדי לוודא שהיא תישן מספיק שעות. אתה עם אישה, אתה לא עם אמא. האישה שאתה בוגד איתה השאירה את האמא בבית".
“יש שתי קבוצות עיקריות לסיבות שאנשים בוגדים: ביטוי של בעיות בתוך הזוגיות, או ביטוי של צרכים אישיים ולא של חוסרים בזוגיות. בקבוצה הראשונה, אנשים מרגישים בודדים בתוך הזוגיות, ואין הרבה כאבים רגשיים כמו בדידות שמרגישים ליד מישהו שפעם היה ההבטחה לכך שלידו לא תרגישו בודדים. ויש גם את הרצון להכרה. שמישהו יתייחס אליי, ייגע בי ולא רק באופן מיני. מישהו שרואה אותי ואומר תודה, שצוחק כשאני מספרת בדיחה. אנשים בוגדים גם כי הם כועסים, רוצים לנקום ולהעניש מישהו שבגד בהם. הרבה פעמים החיפוש בחוץ הוא ביטוי של כל מיני ‘בגידות’ שקרו במשך השנים בתוך הנישואים. אתה יכול לבגוד בי בתוך מערכת היחסים במשך שנים, כי אתה אדיש, מזלזל, מזניח. לאי־נאמנות ביחסים קוראים בעברית ‘בגידה’, אז אם רק חוסר נאמנות נחשב לבגידה, כל השאר זה סתם התנהגות נורמלית בין נשואים?”
“כשזוג מגיע אליי לקליניקה אני מסתכלת על אלף דברים. על איך הם יושבים, אם מדי פעם הם מביטים זה בעיניים של זה, אם כשמישהו מתחיל לבכות בן הזוג שם לו יד על הכתף או קופא במקום. לפעמים אני רואה שאחד מהם מנהל רומן אבל השני לא רוצה לדעת את זה. רואים את זה במה שהם שואלים ולא שואלים אחד את השנייה. נגיד, אם אחד מהם מרבה לחזור הביתה מאוחר או סוגר מאחוריו את הדלת כשהוא מדבר בטלפון. הם מספרים לי את זה, אבל לא שואלים את השאלה ההגיונית הבאה, ואני מכבדת את זה”.
“אנשים בכל העולם אומרים לי, ‘כשאני בוגד אני מרגיש חי’, ‘התחברתי מחדש, משהו חי בי’. הם לאו דווקא מדברים על תשוקה, עוצמה, סקס, אלא הבגידה שלהם נובעת מחוויה של אובדן חלק בעצמי, במובן של ‘מה קרה לי? מי אני? אני לא זוכר כבר מי אני בנישואים’. הבגידה היא ביטוי של חופש, של מרד. כשמישהו פוזל הצידה זו גם אפשרות להגיד, ‘אני לא רוצה את זה יותר - לא רוצה אותך במיטה מדוכאת, נמאס לי’”.
"אחד המטופלים שלי אמר לי, 'אני הולך למקום אחר, מחוץ למערכת היחסים שלי, לא בגלל שאני רוצה לחפש ולמצוא בן זוג אחר, אלא כי אני רוצה למצוא עצמי אחר'. פתאום אתה לא מבין איפה הבן אדם הזה שפעם הכרת, אתה עצמך. לפעמים, כדי להיות שונה אתה צריך להיות עם אדם אחר. מאוד קשה לנו לשנות את עצמנו באותה מערכת יחסים, עם אותו בן זוג. למשל, אנשים שהזוגיות שלהם עובדת כי הם טיפוסים מרצים. הם בדרך כלל אומרים 'כן' לכל דבר ולא אומרים את מה שהם באמת רוצים כי זה לא מספיק חשוב להם, 'לא חשוב לי לאן נצא היום, באיזה צבע תהיה הקרמיקה ומי מרהט'. אבל בסופו של דבר אין במערכת היחסים שום דבר שהוא שלהם, ואז הם אומרים לעצמם, 'פעם היה לי נורא כיף ככה, כי לא ידעתי מה אני רוצה והוא מאוד ידע מה הוא אוהב אז נתתי לו להגדיר את הכל, וזה גם עזר לי שמישהו מגדיר אותי, מחליט בשבילי, זה נתן לי אפשרות לדעת מי אני'. ופתאום עשר שנים אחר כך אמא שלה מתה, ובפעם הראשונה היא שואלת את עצמה, 'ועכשיו מי אני? עברתי מבית שבו ההורים שלי הגדירו אותי לבית שבו בן הזוג שלי הגדיר אותי, ועכשיו אני רוצה פעם אחת לעשות משהו שאני זו שמגדירה’".
"אנשים בוגדים לא כדי לעשות מין משוגע בחוץ. מאוד מעניין לחקור אנשים שבוגדים בבן זוגם בפעם הראשונה אחרי עשר, 15 שנה, בתוך הנישואים, הם הרי לא טיפוסים בוגדניים. יום אחד, אחרי שמעולם לא בגדו, אחרי ששפטו אנשים אחרים שבגדו, הם עושים את זה ולא מבינים איך הם הגיעו לזה. ואני שואלת אותם בקליניקה למה הם חצו את הקו האדום הזה? והתשובה היא לא כי 'רציתי לילה כיף במיטה'. התשובות הן הרבה יותר קיומיות. הרבה פעמים זה קורה לאנשים שאיבדו מישהו קרוב, חבר שהלך מוקדם מדי, או לאחר שהם קיבלו חדשות לא טובות מהרופא. בקיצור הם מבינים שהחיים שבריריים וקצרים. הם אומרים לעצמם, 'זהו זה? יש עוד משהו?’"
"בגידה מספרת את מה שאנחנו מרגישים בימינו: שמותר לנו לרצות, להיות אנוכיים ולחפש אושר. אני לא אומרת את זה בשביל להצדיק בגידות ולהגיד שהן דבר טוב, אלא כדי לומר שזו לא תופעה שולית של כמה אנשים עם נישואים דפוקים ואישיות דפוקה. זו תופעה חברתית, משפחתית, בין־דורית. אי־נאמנות היא אחת מהבגידות הכי קשות של הזוגיות המודרנית. פעם, זה לא היה ככה. בהיסטוריה, הזכות לחיפוש הייתה בעיקר זכות של גברים. יש כל מיני הסברים למה מותר לגברים לחפש בחוץ, איך זה קשור לגבריות ולטסטוסטרון ולזה שגברים משתעממים הרבה יותר מהר בעוד שנשים מחפשות סלע, יציבות.
"היום אנחנו רוצים לחבר שתי קבוצות של צרכים אנושיים בסיסיים - הצורך ביציבות, ביטחון והמשכיות, לצד הצורך לחופש, תשוקה, הרפתקנות וחידוש. אלה שתי קבוצות של צרכים שמגיעים ממקורות שונים וגם לוקחים אותנו למקומות אחרים. יש סיבה שבמשך כל ההיסטוריה אנשים לא התחתנו כדי להיות מאושרים. פעם האושר היה בשביל העולם הבא, 'תסבול פה טוב, ואולי תקבל תגמול אחר כך'. עכשיו יש לנו הר אולימפוס חדש.
"היום, בגלל שאנחנו כבר לא מתחתנים בגיל 18, בגלל הציפיות שלנו ובגלל שאנחנו מחכים הרבה זמן עד שאנחנו מוצאים את 'האחד', אנחנו עובדים עם מודל של מערכת יחסים גורלית - 'מצאתי את מה שחיפשתי'. וכשיש מערכות יחסים גורליות, יש גם התפרקויות גורליות. כי כשאתה מאכזב אותי בפעם הראשונה אני לא יודעת מה לעשות עם זה. בגידה בכלל לא הייתה אמורה לקרות, אז איך יכולת לעשות לי את זה? הרי המשמעות של בגידה היא שאני בת החלפה ולא ייחודית. ולכן היא הופכת להיות התרסקות, הרגשה שכל החיים שלנו יחד היו שקר".
“אנחנו חיים בעולם שיש בו הרבה חופש והרבה פחות ודאות והרבה ספקות עצמיים. ריבוי האפשרויות הוא רק חלק מחוסר הוודאות שאנחנו חווים. למשל, איך אני אדע אם מצאתי את ‘האחד’? זו שאלה שכל אדם צעיר שואל אותי. אבל אין דבר כזה, אין ‘אחד’. יש אחד שאתה בוחר להיות איתו. הרבה אנשים פגשו את ‘האחד’ שלהם בשנות ה־20 לחייהם, אבל זה לא היה הזמן הנכון להתמסד. ואנשים רבים התחתנו לא עם ‘האחד’, אלא עם מי שפגשו בזמן הנכון להתמסד מבחינתם. זה הרבה יותר עניין של תזמון מאשר של למצוא את האדם שהוא ‘האחד’ שלך”.
“אם מישהי אומרת לבן הזוג שלה, ‘כשאתה נוסע לחו”ל תעשה מה שאתה רוצה’, למשל להיות עם אישה אחרת, היא צריכה לוודא שהיא אומרת לו את זה לא כי היא מפחדת שהוא יעזוב אותה, אלא כי היא מבינה שכשהוא בחו”ל הוא מרגיש לבד, או כי במלון יש אפשרויות, או כי גם היא הייתה עושה את זה אם הייתה בחו”ל. כל הסידורים האלה תלויים באיכות התקשורת בין בני הזוג. את נותנת לו לחוות את החלקים האחרים שלו במקום אחר, אבל זה בא ממקום של שוויון ולא ממקום של פחד, או ממקום שלמישהו יש כוח על השני. אנשים מחפשים היום גרסאות לא מונוגמיות בתוך מסגרת מונוגמית, לא כי הם לא יודעים להיות מחויבים אחד לשני, אלא כי הם מנסים לקיים יחד שתי אידיאולוגיות, את ערך הפיתוח העצמי והחשיבות של מיניות כחלק מהביטוי של הזהות שלי, יחד עם ההתחייבות למשפחה וזוגיות ממושכת”.
השנה השלישית של הנישואים מועדת לפורענות. "הרבה אנשים שוכחים מהר מאוד שצריך להשקיע בזוגיות. רוב הגירושים קורים בשנה השלישית של הנישואים, כשהילד הקטן בן שנה והגדול בן שלוש, או אחרי שהילדים עוזבים את הבית. ברגע שסיימנו לגדל את הילדים, והנישואים שלנו היו מעולים עבור המטרה הזו, הגיע זמן לשלב אחר בחיים שלנו, שאותו אנחנו רוצים לחלוק עם פרטנר אחר”.
“במשך ההיסטוריה גברים מצאו סידור להישאר עצמאיים, חופשיים ונשואים, אבל היום נשים הרבה יותר עצמאיות מבחינה כלכלית, ולראשונה הן יכולות לעזוב מערכת יחסים לא מספקת. בעבר הן לא יכלו".
“הרבה פעמים אנשים בוגדים כדי שיוכלו לעזוב. לקבל את התמיכה שהם צריכים כדי סוף־סוף ללכת הלאה. למשל, כשפגשו מישהו שיכול לספק להם קורת גג, כי הבעל שולט על החשבונות ושומר על כל גרוש, או מישהי שלא היה לה אומץ לעזוב עד שהתאהבה, וזה נתן לה כוח ללכת”.
"אנחנו הרי לא יכולים למדוד נישואים רק בבית קברות. היום אנחנו חיים כפול זמן ממה שחיינו לפני מאה שנה. המשכיות היא לא המדד היחיד שלפיו אנחנו בוחנים את איכות הנישואים. זה לא אומר שמוסד הנישואים לא רלוונטי יותר, אלא שלאנשים יש מושג שונה לגבי משך הזמן שהם רוצים להיות נשואים לאדם אחד, ולגבי כמות מערכות נישואים שבהן אדם אחד יכול להיות במהלך החיים. פעם היינו מתחתנים עד שהמוות יפריד בינינו, והיום אנחנו מתחתנים עד שהאהבה מתה. אני לא חושבת שמוסד הנישואים לא מוצלח, אלא שיש לנו יותר מדי ציפיות מהנישואים שלנו”.
“זה שאנשים מתגרשים, לא אומר שהנישואים שלהם לא הצליחו. הגישה צריכה להשתנות. כשאנשים מתגרשים הם רואים את זה ככישלון, אבל להרבה זוגות היו נישואים טובים. 'אלה היו הנישואים שבהם עזרת לי לקבור את אמא שלי', 'אלה נישואים שבהם עזרת לי לעבור את המחלה שלי', 'לגמור את הדוקטורט', 'להקים עסק', 'לעזוב את בית השיכורים שבו גדלתי' - כל הסיבות האלה יכולות להיות הסיבות שבגללן אני נשארת, גם אם קורים בדרך כל מיני דברים. יש כל מיני פונקציות לנישואים שהן לא רק עניין של הקשר בין בני הזוג והאושר שלהם".
“אם יש ילדים, אז גירושים הם טרנספורמציה של המשפחה שתתקיים לתמיד. זה סוף היחידה הזוגית שלכם כמאהבים אבל לא הסוף שלכם כתא הורי. אנשים צריכים להפסיק לחשוב על גירושים כעל סוף, אלא כעל ארגון מחדש של הציפיות שלנו אחד מהשנייה. חשוב לזכור שלמרות שאהבה רומנטית מרכיבה נישואים, נישואים הם תא כלכלי. אנחנו קשורים לאנשים נוספים, להורים, לסבים ולסבתות, לדורות של אנשים. אהבה רומנטית יכולה להעמיד פנים שהיא סיפור של שני אנשים, אבל נישואים הם מפעל מערכתי".
"יש נישואים שלא נותנים הרבה מבחינת הקשר בין בני הזוג, אלא מהווים בסיס לחיים שלמים. אם זה לחיות בצורה יותר טובה, למשל לקיים חיי משפחה עם ההורים שלו שאת מאוד אוהבת למרות שאותו את כבר לא אוהבת, כי לך נניח אין משפחה. או סטטוס חברתי, תמיכה כלכלית. השאלה היא מה מחפשים. אם את מחפשת את הדברים שהנישואים האלה מאפשרים ונותנים לך, את יכולה להגיד, 'אני נשארת בשביל הדברים האלה והאלה שלא קשורים לבן הזוג שלי. הם אומרים לי, 'אם אני עוזבת אותו, את חושבת שמישהו עוד יזמין אותי לארוחת ערב? אני לא רוצה לשבת לבד בבית' או ‘היא דואגת לאמא שלי', 'הוא שומר על אחי שכל הזמן שותה'. יש אלף דברים שיכולים להצדיק הישארות בנישואים. אם הצורך העיקרי שלך הוא עם בן הזוג, הרבה יותר קל להתגרש".
"הרבה צעירים ואנשים שלוקח להם הרבה זמן עד שהם מחליטים להתמסד, מחפשים את חבר הנפש שלהם. פעם חבר הנפש הזה היה אלוהים. היום כשהדת ירדה מגדולתה, אנחנו מחפשים בזוגיות שלנו את הדברים שפעם אנשים חיפשו באלוהים. הם גם מחפשים אותו באפליקציות - אנחנו מחפשים חבר נפש בשיטות של שוק, וזה בלבול מדהים של שני עולמות. לא רק שאנחנו רוצים רומנטיקה ומיניות, אנחנו גם רוצים מישהו שיעזור לנו לפתח את הזהות שלנו, שיגרום לנו להפוך לגרסה הכי טובה של עצמנו. אהבה הפכה להיות כיום פרויקט של זהות".
פורסם לראשונה: 09:00, 04.09.20
