יום אחד התעוררה אורלי (השמות בכתבה שונו כדי לשמור על פרטיות המשתתפים), הסתכלה על בן זוגה והבינה שהיא חייבת הפסקה מהאיש הזה שהיא כל כך אוהבת. כבר שבע שנים שהם יחד, מתוכן הם נשואים כשלוש שנים. עד לפני חצי שנה בעלה עבד בחברת תעופה, אבל אז הגיעה הקורונה ובעלה יצא לחופשה ללא תשלום מהעבודה.
חדש! לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
"זה לגמרי שינה את פני הנישואים שלנו", היא משתפת. "אני עובדת מאוד קשה, והוא מקבל דמי אבטלה. בהתחלה, בכל פעם שיצאתי לעבודה, זה הרגיש שאני זורה לו מלח על הפצעים. הוא התחיל להשתבלל בבית, נוצר לו הרגל שהוא מתעורר מאוד מאוחר ומשחק בפלייסטיישן עד שש בבוקר. דחפתי אותו ללכת לייעוץ תעסוקתי או לפתח תחביבים, העיקר שיהיה בעשייה", היא אומרת, ומוסיפה שפעמים רבות היא מתעוררת באמצע הלילה מהרעש או מעשן של סיגריות, מה שרק מתסכל אותה עוד יותר.
כתבות נוספות למנויים:
"במהלך היום הוא מאוד לבד, מעסיק את עצמו בכלום ושום דבר", היא אומרת בכעס, "וכשאני חוזרת הביתה אחרי יום עבודה אינטנסיבי, אין לי חצי שעה של שקט לעצמי או כמה דקות להוריד אנרגיה כי הוא תמיד שם. יש לי רגשות אשם אם אני חוזרת מאוחר מהעבודה או הולכת לחברה כי זה אומר שהוא יהיה לבד כל היום, אבל חשוב לי לא לוותר על הזמן שלי עם עצמי. אני חייבת הפסקות ממנו".
אין ספק שמשבר הקורונה שמסרב לעזוב אותנו כפה על רבים מאיתנו חל"ת או פיטורים, ובעיקר החזיר אותנו הביתה, אל הספה. המצב שבו אחד מבני הזוג נשאר בבית שעה שהאחר יוצא לעבוד נחווה כמצב לא פשוט בזוגיות, שאורלי מתארת כ"משמרת שנייה": "אני אוהבת אותו, אבל בחיי שאני מרגישה שאני חוזרת למשמרת שנייה, כאילו שיש לי פה ילד שאני צריכה להכיל כשאני חסרת סבלנות וזקוקה למעט שקט. במקרים אחרים הוא מזמין חברים אלינו הביתה, וכשאני חוזרת בשמונה בערב אני מוצאת חבורת גברים אצלי בבית. אומרים לי שזו קרקע לגירושים, ושלפחות אביא ממנו ילד, אבל לא התחתנתי כדי להתגרש. אחרי הכול, אנחנו חברים טובים".
את מדברת איתו על זה?
"אני לא מסוגלת לדבר איתו על זה בצורה פתוחה, זו נקודה רגישה אצלו. יש הרגשה שהוא במצב מאוד עדין, ולכן כולם נזהרים מלדבר איתו. מהצד מייעצים לי לתת לו זמן. אני תמיד שואלת את עצמי אם מישהו מהצד השני עושה לו שיחות ואומר לו, 'שומע? אשתך מותשת'".
הוא לפחות לוקח על עצמו את מטלות הבית?
"מרוב שהוא עסוק בעצמו, הוא לא חושב לנקות ולסדר. הוא יעשה משהו רק אם אבקש. הוא מבין שזה מאוד ישמח אותי, אבל הוא לא מגיע למחשבה הזו בעצמו".
את מרגישה כפיות טובה מצדו?
"חד-משמעית. אני מתוסכלת שאני מגיעה הביתה וצריכה לבשל במטבח מטונף מכל הג'אנק שהוא משאיר על השיש כל היום. אני מתבאסת לידו. כשהוא מציע שנזמין אוכל במקום, אני מתעצבנת כי אין לנו כסף בחשבון. יותר מזה, מבאס אותי שהוא מוצא לנכון לקנות משחקים לפלייסטיישן במצב הזה".
היית אומרת שזה פוגע במשיכה שלך אליו?
"המשיכה ירדה מאוד. מושך אותי אדם שמממש את עצמו, אפילו ברמת התחביבים. אני צריכה שבן הזוג שלי לא יהיה כל היום בפלייסטיישן. בנוסף, אני מרגישה אמא יותר מבת זוג".
אורלי אינה היחידה שמרגישה כך. זוגות רבים סובלים כיום ממצב של חוסר סימטריה בקשר - אחד עובד והשני יושב על הספה בבית, לעיתים במשך ימים שלמים ללא תזוזה. אבל זו לא רק הקורונה. סיגל והאקס שלה חוו זאת כבר לפני שלוש שנים. היא מספרת שבשנה וחצי הראשונות של הזוגיות בן הזוג לשעבר עבד במקום עבודה אחד, אבל אחרי פיטוריו התחיל גל של מעבר בין עבודות.
"בכל פעם הוא היה מחזיק רק כמה חודשים במקום העבודה, עד ששוב היו מפטרים אותו. היו פעמים שהוא החזיק חודשיים ואפילו שבועיים במקום העבודה", היא אומרת.
הרגשת שכל העול נופל עלייך?
"מבחינה כלכלית הסתדרנו כי הוא קיבל דמי אבטלה, וההתנהלות שלנו הייתה שוויונית, אבל הוא לא עזר בבית. כשהייתי מבקשת שלפחות ישים את הכלים במדיח, הוא הטיח בי שהוא לא 'העבד' שלי. זה היה מאוד מתיש. במקום זה הוא רבץ כל היום מול הטלוויזיה. לא היו לו הרבה תחביבים, אז ניסיתי כל הזמן להציע לו רעיונות לדברים שאולי ירימו אותו, כמו למשל ללמוד לנגן על כלי חדש, אבל הוא סבל מעצלות.
"כשהייתי מגיעה הביתה מהעבודה הוא כל הזמן רצה שנעשה משהו ביחד, בזמן שאני רק רציתי רגע לנוח. במקום להבין אותי הוא היה בא בהאשמות שמשעמם לו, ושבגללי אנחנו לא עושים כלום. מרוב שעמום הוא התחיל לחפש ריגושים. תפסתי אותו יוצר קשר עם מישהי, ובעקבות זה נפרדנו. הוא טען שהפסקתי להיות קשובה ואמפתית אליו, ולכן הוא חיפש את זה במקום אחר. הייתי צריכה להיות גם המטפלת הרגשית שלו. הוא נכנס לדיכאון מזה שהוא לא מצא עבודה ולא הצליח בריאיונות. בשלב מסוים זה באמת התיש אותי".
היה חסר לך זמן לבד עם עצמך?
"ברור! כשאמרתי לו לפעמים שאני הולכת שעה לנוח, הוא היה מתעצבן ואומר שאני מתרחקת ממנו. למזלי בסופי שבוע הוא היה נוסע למשפחה שלו, ואני נשארתי בבית".
דווקא סופי השבוע, שהם זמן של ביחד, הפכו לזמן השקט שלך. איך הרגשת עם זה?
"באותו שלב כבר הייתי צריכה את הספייס כך שזה לא הפריע לי. תירצתי לו שאני צריכה ללמוד. אם הייתי אומרת לו שאני צריכה זמן לבד, זה היה מתפתח לריב".
איריס הייתה נשואה במשך 17 שנים למי שכיום הוא הגרוש שלה. הוא הפסיק לעבוד בעקבות תאונת עבודה קשה, והיא סעדה אותו וטיפלה בו. היא לא ידעה אז שלא מדובר במצב זמני, ושזאת תחילתה של תקופה בת שש שנים שבמהלכה בעלה לשעבר ישב כל היום בבית על הספה, גם אחרי שהחלים מהפציעה. "אני עבדתי והייתי ופעילה, והוא הפך לעול בבית. הוא לא רצה לחזור לעבוד. מאותו הרגע התחילה ההידרדרות שלנו כזוג. הוא היה מתחיל לחקור אותי לאן אני הולכת ומתי אני באה.
"בהתחלה היה לי כיף, הוא עזר המון במטלות הבית. נשאר לי רק לבשל. אבל אט-אט הוא חדר לי למרחב האישי. הוא רצה שאהיה איתו 7-24. עודדתי אותו ללמוד, להתנדב, לקום בבוקר למשהו. הייתי הולכת לעבודה כדי לקבל קצת אוויר. אם היה לי אירוע מהעבודה בערב, הוא חשב איך הוא יוכל להצטרף. זה הפך לאובססיה. לא היה לו שום דבר אחר. ברגע שנכנסתי הביתה, הוא רצה שנלך לכל מיני מקומות או שנעשה סקס. הרגשתי כמו צעצוע, בלי דקה לנשום. לפעמים כשהייתי מגיעה הביתה נכנסתי ישר למקלחת או לחדר, ואז הוא היה נעלב".
מה עשית כדי שיהיה לך אוויר לנשימה?
"הייתי יוצאת למשל לשתות כוס קפה עם חברה, אבל בשובי הוא היה כועס עליי שהשארתי אותו לבד, או שהוא היה מצלצל לחקור אותי מתי אני מגיעה הביתה. הוא הפך לעקרת בית ממורמרת. היום והלילה התהפכו לו כמו נער מתבגר. במקום לתת דוגמה אישית לבן שלנו, הוא ישב מול הטלוויזיה והמחשב. עם הזמן הוא החל לגלוש באתרי פורנו, וגם זה הפך לאובססיה".
איריס מספרת שבשלב מסוים הדיכאון הביא אותו לפנות לטיפול פסיכיאטרי, אבל גם הטיפול התרופתי לא הצליח לשנות את מצבו. "הטיפול לא עזר והוא התחיל להיות תוקפני. זה התבטא בצעקות, קללות, הקטנות, זריקת חפצים בבית, ונגמר בזה שהזמנתי משטרה", היא משחזרת. "אחרי שנפרדנו הוא אמר שהוא מתחרט ורוצה לחזור. התניתי את זה בטיפול זוגי, אבל הוא ביטל ברגע האחרון".
עדי בליי, פסיכולוגית קלינית בהתמחות, גורסת שיש פתרון למצבים המתסכלים האלה: תקשורת פתוחה. "בתחילת הקשר הזוגי יש התחשבות מאוד גדולה האחד בשנייה, אבל לאורך זמן, אם בני זוג לא מתקשרים את מה שהם באמת מרגישים, נוצרת טינה והאמפתיה נעלמת", מסבירה בליי. "האיכות של מערכת היחסים קשורה ביכולת שלנו ללמוד דרכים נכונות לתקשר, ובעיקר לשנות את העמדה שממנה אנו באים להסתכלות חיובית ואמפתית יותר כלפי הצד השני".
לכאורה זה נשמע פשוט, אבל איך עושים זאת?
"קודם כל, חשוב שהשיחה תתנהל בסיטואציה יחסית ניטרלית ורגועה ולא ברגע של מתיחות. השלב הראשון הוא להבין את בן או בת הזוג. למשל, את מניחה שזה קשה לשבת בבית בלי עבודה, אבל האם את באמת יודעת מה עובר עליו? צריך לאפשר לבן הזוג לתאר את מצבו מנקודת המבט שלו".
אבל מה איתי? איך הוא יבין מה עובר עליי?
"יפה. אחרי שהבנת מה עובר עליו, לא פחות חשוב לבטא את הצרכים שלך. תבדקי עם עצמך מה הקול האמיתי שלך, מה מפריע לך באמת בכך שהוא משחק כל הלילה בפלייסטיישן ומה את רוצה שיקרה כדי שהמצב ישתנה, ואת זה תבטאי בפני בן הזוג.
"ברוב המקרים נגלה שמדובר בדברים שהיו שם עוד קודם, אבל לא דיברנו עליהם. חשוב להבין שלהחזיק בפנים לא יעזור. את מוותרת על חלק מעצמך, ולכן בבוא העת זה יתפוצץ. אין מנוס מתקשורת פתוחה וכנה. ממילא מה שרואים בסופו של דבר זה את המעשים - גלגולי עיניים, טריקת דלת, מבטים או אנחות".
מה לגבי החשש לפגוע בצד השני?
"המפתח הוא אופן התקשורת. חשוב לא לדבר במתקפה, בהאשמות או בביקורת. הדרך הנכונה היא פתיחות וכנות, כולל מוכנות להיות פגיעים ולקבל פידבק מהצד השני. צריך לומר את הדברים תוך מתן דגש על איך אני מרגיש ומאיפה אני פועל. עדיף למשל לומר, 'אני צריך את השקט שלי עם עצמי. זה לא קשור אליך', או 'אני ממש עצובה כשאתה מדבר כך'. זה עדיף על משפטים כמו, 'למה אמרת את הדבר הזה? אני שונאת שאתה אומר את זה'".
בשלב הבא, מתוך שיח פתוח, בליי מציעה למצוא פתרונות שיתאימו לשני הצדדים. למשל, להחליט שברגע שבן או בת הזוג חוזרים מהעבודה הביתה, כל אחד יהיה עם עצמו שעה לפני שמבלים יחד. אפשר להחליט יחד מה בן הזוג בכל זאת יכול לעשות במטלות הבית, או איך מנהלים את התקציב החדש. לדבריה, צריך להסתכל על המצב כעל אתגר שעומדים מולו יחד, ולזכור שזה בסדר שעכשיו לא ממש בסדר.
"חשוב לקבל את זה שאנחנו שונים, אבל זה לא אומר שאי אפשר לעבוד על זה. מספיק שצד אחד ינהל תקשורת פתוחה ויהווה דוגמה, וזה כבר עשוי לפתוח שיח שמעולם לא היה, וכמובן שאפשר להיעזר בטיפול זוגי או פרטני. בשורה התחתונה זה תהליך, השינוי לא יקרה ברגע, אבל הוא בהחלט אפשרי", חותמת בליי.
