כמה דקות אחרי שיצאתם מהבית הבנתם שעדיף היה להישאר במיטה: השעון המעורר לא העיר אתכם, האוטובוס שנוהג לאחר בכל בוקר הקדים דווקא היום בדקה ונסע בלעדיכם, הבוס גער בכם במשרד לעיני כולם, ארוחת הצהריים החליקה לכם מהיד ואת הדרך חזרה העברתם בזחילה בפקק ליד מישהי שגרמה לכם להתגעגע לרעש של השעון המעורר מהבוקר.
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
עוד כתבות למנויים:
- "שמעתי את אשתי גונחת": כך עשינו חילופי זוגות
- "גברים בוגדים כדי להרגיש רצויים, נשים בוגדות כדי לנוח"
- הצד האחר של אפליקציות ההיכרויות
אתם רעבים, עצבניים, מותשים ורק מחכים להישכב על הספה ולהתנתק לחצי שעה מול הטלוויזיה מהרעש הטורדני של השגרה. אחרי שקצת נרגעתם והספקתם לעכל את כל הדברים שהפכו את היום שלכם לסיוט מתמשך, הרעש הזה חוזר שוב. הטלפון מצלצל. על הקו חבר טוב שהבטחתם לדבר איתו היום, כי אתמול הייתם עייפים מדי. אבל היום העייפות חמורה יותר מאתמול.
השם שלו מופיע על המסך, הצלצול נמשך עוד כמה שניות, אבל המוח שולח פקודה ליד: לא לענות. לא עכשיו. עוד רגע עובר, וכבר מופיע המשפט שהתרגלתם אליו: "שיחה שלא נענתה מאבי".
כן, שוב סיננתם.
וזו רק דוגמה אחת לפעולה שכבר הפכה לדפוס חוזר אצל רבים מאיתנו. זה יכול לקרות עם בני המשפחה, עם החברים, עם בני הזוג - בלי שנשים לב, בלי שאנחנו באמת רוצים לפעמים, אנחנו נוהגים לא לענות לשיחות או להודעות. מה זה אומר עלינו? למה אנחנו מרשים לעצמנו להתעלם מניסיונות של חברים לעבודה וחברים לחיים לתקשר איתנו כל כך בקלות - אבל נעלבים כשעושים לנו אותו הדבר?
כיום אפשר לסנן בכל צורה, אבל נראה שההגדרה הקלאסית של סינון היא עדיין ההתעלמות משיחת טלפון. כדי להתחיל להסביר מה עומד מאחורי ההרגל הזה, צריך לעשות צעד אחר אחורה, לשורש הבעיה: מעמדה ההולך ונשחק של שיחת הטלפון בעולם.
אם הייתה לכם אפשרות לחזור לסמארטפון שלכם לפני חמש שנים ולבדוק את מספר השיחות שקיימתם בחודש ממוצע בהשוואה למספר השיחות שהוצאתם וקיבלתם בחודש שעבר, למשל - מה הפער שהייתם מגלים? נראה שהוא היה דרמטי.
ואכן, מחקרים שנעשו בעבר חידדו את הנקודה: סקר שנערך בארה"ב קבע כי ב-2011 בעלי טלפונים סלולריים קיבלו או הוציאו בממוצע קצת יותר מ-12 שיחות ביום. בשנת 2015 המספר הזה עמד על קרוב לשש. "אנשים תוהים: האם אני אטריח את הבן אדם הזה? האם אהווה מטרד?", הסביר לאתר The Cut ג'רמי ג'יימיסון, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת רוצ'סטר שחוקר מתח חברתי וויסות רגשות.
"התקשורת זזה מדיבור, אנחנו פחות מדברים מאשר בעבר. זה יוצר קצרים מאוד גדולים בתקשורת", אומר ד"ר עוזי לוי, ראש החוג למדעי ההתנהגות במרכז האקדמי פרס ופסיכולוג קליני. "ככל שהדור צעיר יותר הדיבור נהיה יותר ויותר קשה. הוא דורש הרבה יותר קושי רגשי: התמודדות עם אינטונציה, עם ניסוח, והוא לא מאפשר לעשות כמה דברים ביחד. זה יותר קשה כשאני מדבר. בגלל המעבר לתקשורת כתובה, אני מעדיף באופן נורא מוזר לא לענות לחבר, וכמה דקות אחרי זה לסמס לו 'אחי, מה המצב?'. אנשים עושים שיחות של ימים שלמים בוואטסאפ, אבל לא ירימו טלפון אחד לשני.
"המחיר של זה הוא נורא גדול", מסביר ד"ר לוי, "כי המילה הכתובה מאוד מושטחת, אין לה את האינטונציה. יש שימוש באימוג'יס שנועדו להחליף אינטונציה או צחוק או מגע קולי, והתוצאה של זה היא שלאט-לאט יותר ויותר קשה לנו לדבר, ואז אתה יכול לראות הרבה יותר סינונים. זה שריר שאתה לא מפעיל, וזה דורש הרבה יותר מאמץ. בתור מטפל, לפעמים כשיש בעיה עם מטופל אני צריך להזכיר לעצמי שהדרך הנכונה יותר היא לדבר איתו טלפונית. הרבה פעמים המטופל יכול לסנן אותי. אנחנו גם חיים בעולם שבו אנחנו רוצים להספיק יותר דברים, וכתיבה מאפשרת את זה".
ואכן, הוואטסאפ, הפייסבוק והאינסטגרם - כל האפליקציות שמרצדות לנו מול העיניים על בסיס יומיומי ומהוות חלק בלתי נפרד מחיינו - תופסות אצלנו מקום הולך וגדל שמייתר במידה ניכרת את התקשורת בעל פה. הצורך בשיחת טלפון יורד כי התרגלנו לבטא את עצמנו באופן יומיומי בכתב, באופן שמאפשר לשלוט גם על זמן התגובה וגם על אופן התגובה. לכן כשהצלצול נשמע, ישר עולה המחשבה: להפסיק את כל הדברים שאני עושה עכשיו בשביל בן אדם אחד?
לעומת זאת, כשאנחנו מקבלים הודעה מחבר, או כשקרוב משפחה מבקש מאיתנו טובה לא דחופה, קל יותר לתת לו לחכות לסוף המשמרת, לא לפתוח את ההודעה ולחזור אליו כשנתפנה - בעוד יום, יומיים או שבוע. בטלפון זה לא אפשרי: הדבר שלא נוח לנו להתעמת איתו דורש פתרון כאן ועכשיו, ועוד בעל פה. ואז הרבה יותר פשוט לסנן, ולהבטיח לעצמנו שנחזיר צלצול אחר כך - אבל לא להבטיח לקיים.
ג'וני גרקין, פסיכיאטר בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת צפון קרוליינה, אמר לאחרונה בכתבה שנעשתה בנושא לאתר The Atlantic כי תפיסות מוטעות לגבי אי-הנוחות שבשיחות טלפון מרתיעות אנשים שמעדיפים לדבר טלפונית מלהציע שיחות כאלה. "אנשים אולי מרגישים שבתרבות שבה הם נמצאים, להציע את זה יתקבל בצורה לא טובה", הוא אומר, גם אם אנחנו מודעים לכך שבשיחת טלפון יש גם יתרונות.
הפתרון לדבריו, כזה שגם עשוי אולי למנוע סינונים, הוא לברר עם האדם שאיתו רוצים לדבר אם הוא מעוניין בשיחה - ולחשוב מראש איזה מדיום יכול להתאים לכל אינטראקציה. בתקשורת מהירה, למשל לצורך בירורים קצרים וטכניים, הודעות כתובות מועילות יותר. לעניינים מורכבים, האופציה המועדפת היא עדיין שיחת טלפון.
אבל גם בהודעות, הזירה הנפוצה יותר לתקשורת במאה ה-21, יכולה להיווצר בעיה מוכרת. "לפעמים אנחנו לא רוצים שיידעו מה אנחנו עושים או איפה אנחנו באותו רגע. אנחנו לא רוצים שיתפסו אותנו על חם כשאנחנו מחוברים", אומר ד"ר לוי. "אנחנו רוצים לדבר עם איקס ולא לדבר עם וויי, ובניגוד לטלפון - ששם אם אתה מתקשר אליי אני לא חייב לענות - אם אני רוצה לדבר עם חבר אחד, ואתה נכנס לשיחה איתי ואתה רואה שאני מחובר, אין כבר את הפריבילגיה לא לענות. זה יוצר סוג של תקשורת חדשה שבה הרבה יותר קשה לברוח לפעמים מקשר, הרבה יותר קשה לקבל מרחב פרטי".
מה סינון מעורר בנו ברמת התחושה? מה זה עושה לנו?
"יש עיקרון לא מדובר בחיינו שנקרא עקרון ההדדיות. אנחנו נורא מצפים לו מהיותנו אנשים שגדלו בשבט ויצורים חברתיים. בסופו של דבר יש לנו ציפייה לעולם הוגן, שבו אם אנחנו לא סיננו לא יסננו אותנו. בנוסף, רובנו רגישים מעצם הגדילה שלנו, מעצם המקום שבו היינו צריכים להתחלק ברוב המקרים עם עוד אחים. רובנו מאוד זקוקים לצורך שלנו בתשומת לב, וגם בבולטות שלנו, במקום של איך אנחנו נתפסים. וזה אומר שכולנו רגישים לדחייה, מי יותר ומי פחות. עצם הסינון תמיד מעלה אצלנו איזשהו פצע של דחייה – וזה תלוי בעומק הפצע, שקיים כמעט בכל האנשים".
"סינון בהודעות נהיה דבר נורא מורכב, ואני חושב שאחת הדילמות שכל אחד באמת מתלבט לגביה זה העניין של ה'נראה לאחרונה' בוואטסאפ. ה'נראה לאחרונה' חושף אותי להיותי מסנן. כולנו מכירים את זה שביטלנו את הנראה לאחרונה או את הווי הכחול, ואז מישהו כותב לנו, ואנחנו יודעים שברגע שהוא כתב הוא ראה שאנחנו מחוברים, ואז אנחנו מרגישים שאין לנו ברירה אלא לענות ואנחנו בורחים מהר מהוואטסאפ. אין את המקום שמשהה את החוויה, שהוא מקום נורא חשוב. אפשר לראות את זה במקום שבו אנחנו רק מצלמים חוויות, אנחנו לא נוכחים ברגע. אותו דבר עם ההודעות – אני רואה משהו, ואני לא יכול להיות בחוויה אלא ישר צריך לסמס למישהו על החוויה. אני גם ישר רוצה שהוא יענה לי על החוויה. ואז, הדרך היחידה להתחמק מזה לפעמים היא לסנן".
יצא לך להיתקל באנשים שמסננים כדרך חיים?
"אנחנו כולנו נמצאים על הציר הסכיזואידי – מי שנמצא בקצה לא רוצה קשר עם אף אחד. אנשים סכיזואידיים לא אוהבים קשרים או קרבה. הרבה פעמים יש מקומות שמעוררים את המקום הסכיזואידי שלנו. כולנו לפעמים רוצים להיות לבד, כולנו רוצים לפעמים שקט. לכן יש אנשים שאפשר לקרוא להם זאבים בודדים, ופחות צריכים קשרים חברתיים. אלה האנשים שייטו לסנן הרבה יותר, כי הצרכים החברתיים שלהם מראש נמוכים יותר".
כאילו שסינונים הם לא עניין מסובך גם ככה, שיכול לייצר אי-נעימויות במקום העבודה ובין חברים, במערכות יחסים המורכבות הבסיסית הזאת מקבלת מטען מסוג אחר והופכת לגדולה שבעתיים. אחרי דייט ראשון שבו אחד הצדדים רוצה להמשיך אבל השני לא, ובמקום לומר זאת מעדיף שלא לענות להודעות, או בקשרים ארוכים שבהם אחד הצדדים פשוט לא מזדרז לענות משלל סיבות – בכל הקשר זוגי-רומנטי כמעט, מדובר בחתיכת מוקש שעלול אפילו להביא לפירוק החבילה.
"סינונים יכולים לגרום לסכסוכים בין בני זוג, לבעיות אמון", אומר ד"ר לוי. "יש ציפייה מאוד גדולה לזמינות מאוד גדולה, ואפשר לראות הרבה פעמים חיכוכים על הרקע הזה, על רקע של קצרים בתקשורת, מכיוון שמצפים לזמינות כל הזמן, ועל תחושות דחייה גדולות גם כשהן לא קיימות, ולפעמים הן מוגזמות. כשאתה יוצא בערב עם חברים ובא לך להתנתק, בא לך לפעמים לא להיות זמין. אני מדבר הרבה פעמים על זה שהסינון הוא דווקא להיות בתוך הטלפון: הרבה פעמים התלונות הן על זה ש'אתה איתי אבל לא איתי'. הרבה פעמים הסינון הוא של הבן אדם שנמצא איתך פיזית, כי אתה נמצא בתוך הטלפון, בתוך העולם הווירטואלי.
"מרחב פרטי הוא נורא חשוב, גם בין בני זוג", מדגיש ד"ר לוי. "זה משהו שאנחנו שוכחים, כמה חשוב שיהיה לנו את העולם שלנו. לפעמים בני זוג קוראים אחד לשני חצי שלי, וזה תמיד משהו שצורם לי. אנשים לא צריכים להיות חצי אחד של השני, הם צריכים להיות שלם אחד של השני, וחלק מהיכולת להיות שלם זה שיש לך את המקום הפרטי שלך בלי בן הזוג שלך - והטלפון הסלולרי שצמוד לנו לוורידים לא מאפשר את המרחב הזה".
אילו עצות אתה יכול לתת למי שקורא את הכתבה הזאת ומוצא את עצמו נעלב מסינונים?
"אנחנו לא קוראי מחשבות, אין לנו יכולת כזאת, למרות שהרבה פעמים אנחנו מרגישים שיש לנו אותה. כשסיננו אותי, אני כבר בטוח שאני יודע למה סיננו אותי, כי אני יודע לקרוא את המחשבות של האחר. אנחנו לא יודעים את זה, ולכן אנחנו צריכים לזכור שאנחנו אולי לא יודעים למה סיננו אותנו. במקום להגיד שלאדם שסינן אותנו לא אכפת מאיתנו, נעצור שנייה וננסה לחשוב שהרבה פעמים אנחנו מסננים בעצמנו. זה כמו שמישהו חותך אותנו בפקק ואנחנו נורא מתעצבנים, ושוכחים שבטוח בחודש האחרון רובנו חתכנו גם אנחנו מתישהו. הדבר השני הוא ליצור תקשורת אמיתית, למשל על כללים של הזמינות שאנחנו מצפים לה. אחת הבעיות הכי נפוצות בזוגיות היא שאנחנו מניחים מראש שיבינו אותנו ואת הציפיות שלנו, והרבה פעמים כמטפל זוגי אני אומר לזוגות: תדברו, אל תניחו הנחות. לפני שאנחנו כועסים על מי שסינן אותנו, כדאי שנברר, שנשאל, שנחכה".
ואולי המסקנה היא שהסינונים כאן כדי להישאר – ואין ברירה אלא להכיר בזה. נראה שזה פשוט בלתי נמנע: במציאות שמצפה מאיתנו למיידיות בכל תחום, לפעמים אין ברירה אלא לברוח מהלופ האינסופי שאנחנו נמצאים בו; מעגל של צלילים, אורות מהבהבים ואנשים מאוכזבים שלא ענינו להם אחרי שנכנסנו לוואטסאפ. או אם להשתמש במילותיו של ד"ר לוי: "העולם המודרני מכריח אותנו לסנן. לפעמים הסינון הוא האקט של החופש שלנו".
