"הייתי אז בת 35, רווקה שכל חברותיה כבר נשואות וכך גם שתי אחיותיי, הבכורה והקטנה. גרתי בדירה משלי, עבדתי בעבודה מכובדת והצלחתי לפרנס את עצמי בכבוד, ואם אודה על האמת - יש סיכוי שהחיים שלי היו נוחים יותר משל שאר הבנות שסביבי: בימי שבת ישנתי עד מאוחר, טסתי לחופשה בחו"ל לפחות ארבע פעמים בשנה, יצאתי מתי שבא לי ובגדול - חייתי חיים חופשיים וכיפיים. אבל משהו הציק לי, משהו היה חסר". עבור מאיה (השם המלא שמור במערכת), החתיכה החסרה בפאזל הייתה, כך היא אומרת, זוגיות.
כתבות נוספות למנויים:
"היו לי בעבר בני זוג, עם אחד מהם אפילו החזקתי מעמד במשך שנה וחצי, אבל עם כל אחד מהם הקשר נגמר בסוף, כל פעם מסיבות אחרות - חלק לא רצו להתחייב, אחד הודיע שהוא לא רוצה ילדים ועם אחד הרגשתי שזה לא זורם".
מאיה מצאה עצמה לבדה, בזמן שסביבה הרוב מתמסדים ומקימים משפחה. "בהתחלה זה לא הפריע לי, שמחתי שאני חופשייה לעשות מה שבא לי, אבל בהמשך - כשהשנים עברו והשעון המתקתק גרם לי להבין שאם לא אעשה משהו, יש סיכוי שאשאר לא רק ללא בן זוג אלא גם ללא ילדים - החלטתי שאני חייבת לעשות הכול כדי למצוא זוגיות".
המחשבה להיות אם חד-הורית לא עלתה בדעתך?
"עלתה, אבל מהר מאוד הבנתי שאין סיכוי שאצליח לגדל ילדים לבדי. זאת לא אני, וזה יעשה יותר נזק מתועלת גם לי וגם לילדים. אמא לא מתפקדת זה הדבר האחרון שילד צריך".
בשלב הזה החליטה מאיה להירשם לאפליקציית היכרויות, ותוך זמן קצר הכירה את י' שגר לא רחוק ממנה וענה, כך לפחות חשבה באותם ימים, על מרבית הדרישות שלה מבן זוג. "הוא סיים תואר שני בהנדסה ועבד בחברה ממשלתית בתפקיד בכיר יחסית, כך שהיה לי ברור שהוא מסודר מבחינה כלכלית. בנוסף הוא היה בן 38, שנה מעליי בסך הכול, רווק וללא ילדים, וחיפש להכיר מישהי לקשר רציני. זה היה נשמע לי כמו משהו שעשוי להתאים".
מאיה וי' החלו להיפגש, ותוך פחות משלושה חודשים החליטו לעבור לגור יחד. כמה חודשים לאחר מכן הוא כבר הציע לה נישואין, ושנה לאחר מכן היא כבר הייתה בהיריון עם בנם הבכור. שנתיים אחר כך נולד בנם השני ועל פניו נראה היה כי הכול הולך לפי התוכנית, אך עבור מאיה החתיכה של הפאזל לא התאימה באופן מוחלט. "כבר בהתחלה הרגשתי שמשהו חסר לי. הוא בחור מצוין, מוכשר, אבא טוב ואדם מעניין, אבל משהו בינינו לא עובד עד הסוף".
במה זה בא לידי ביטוי?
"הוא לא מצליח לקרוא אותי ולא מתעניין בחיי היומיום שלי. כלומר הוא מנסה, אבל בפנים ברור לי שזה לא באמת מעניין אותו. וגם הפוך, אגב. אין לנו כמעט אינטימיות בקשר, ולמעשה אף פעם לא ממש הייתה".
ובכל זאת, עברתם לגור יחד די מהר, התחתנתם והקמתם משפחה.
"נכון, אבל לפחות מבחינתי זו הייתה סוג של פשרה. רציתי ילדים, רציתי להתחתן ולהקים משפחה וחשבתי שאצליח להתגבר על החלקים שמפריעים לי בו, אבל לצערי זה לא קרה".
ומבחינתו?
"זה נורא עצוב, אבל מעולם לא דיברנו על זה בגלוי. מבחינתו, כך לפחות נדמה לי, יש אהבה, או לפחות הייתה בעבר. העניין הוא שהוא לא כל כך יודע כיצד להראות אותה, אז קשה לי לומר את זה באופן חד-משמעי".
למרות חוסר התקשורת האינטימית בין בני הזוג, באופן די מפתיע כמשפחה הם מתנהלים לא רע. הם יוצאים לחופשות משפחתיות רבות, בחו"ל ובארץ, אוכלים ארוחות ערב משותפות וצופים יחד בסדרות טלוויזיה. "אנחנו בעצם מתנהלים כמו חברים טובים ולא כמו בני זוג", היא אומרת.
וזה גם לא מעט, יש בני זוג שלא מסוגלים להגיע גם לזה.
"אז אני מצטערת בשבילם מאוד. אני הייתי רוצה יותר מזה, זאת לא מערכת היחסים שחלמתי עליה. ועכשיו תשאלי אותי למה אני נשארת למרות שלא טוב לי - אז הסיבה העיקרית היא הילדים, וסביר להניח שכשהם יגדלו ויהיו עצמאיים אנחנו, או אני, נפרק את החבילה".
ואולם, האם הילדים הם באמת הגורם היחיד שמקשר בין מאיה לי'? לדברי רועי צור, עובד סוציאלי קליני, פסיכותרפיסט ומטפל זוגי, "הרבה פעמים אנחנו משתמשים בילדים או בסיבות כאלו ואחרות כאליבי לכך שאנחנו בוחרים להישאר, מהסיבה הפשוטה שקשה לנו להסביר - הן לעצמנו והן לסביבה - למה אנחנו נשארים למרות שכביכול לא טוב לנו.
"הסיפור של מאיה מצביע על כך שהיא, ככל הנראה, בחורה אמביוולנטית. כלומר, כזו שנוטה להדחיק קונפליקטים מתוך שאיפה לשלמות. אנשים כאלה לרוב יתקשו יותר מאחרים לקבל סתירות פנימיות הנמצאות בתוכם, והם מזינים את האמביוולנטיות שלהם על ידי הבחירות שלהם. למשל, הם יכולים להימשך לאנשים שלא יכולים להתחייב, לכאלה שאינם בני השגה או לבני זוג שנמנעים מקרבה".
אבל מאיה כן מצאה בן זוג והתחתנה איתו בסוף.
"נכון, וייתכן שהיא בחרה בו מכיוון שהוא מאוד רצה בה והוליך את הקשר הזה לכיוון של מחויבות, אבל שימי לב שלמרות הכול היא נשארה אמביוולנטית גם בתוך הזוגיות שלה. התכונה הזו היא זו שכנראה גרמה לה להישאר רווקה במשך כל כך הרבה שנים. אגב, גם על האמירה שלה שהיא תתגרש כשהילדים יגדלו הייתי שם סימן שאלה גדול".
למה בעצם? הרי יש לא מעט זוגות שמחליטים להישאר יחד כל עוד הילדים קטנים, וכשהם גדלים הם בוחרים לפרק את החבילה.
"יש כמה סיבות לכך: הראשונה היא שהיא מן הסתם תיקשר אליו עם השנים, ובטח קשורה אליו כבר עכשיו. היא אומנם מצביעה על הצדדים השליליים שלו, אבל עובדה שהיא עדיין שם. סיבה שנייה היא העובדה שאהבה היא מסוכנת, מכיוון שיש בה הרבה תלות וצורך להתמסר לאחר, ובשביל להצליח לקיים את הדברים האלו עלינו להרגיש שאנחנו אטרקטיביים, שאנחנו מסוגלים להסעיר את בני הזוג שלנו.
"במקרה של מאיה, ייתכן שכל חייה היא הרגישה שהיא לא מספיק מסעירה ולכן גם לא מושכת, ובגלל שהאהבה היא מקום מסוכן, כאמור, היא ניסתה להוריד את הסיכון באמצעות בחירה של בן זוג שפחות מאיים עליה, וכך גם הורידה את מפלס החרדה שלה. אבל יחד עם זה צפה גם תחושת הפספוס על בחירה במישהו שהוא 'לא בדיוק מה שחיפשתי'. אנשים צריכים להבין שבסופו של דבר הם בוחרים את בני הזוג שלהם בהתאם לרמת הביטחון האישי שהם חשים לידם. אדם שהאהבה מפחידה אותו יתקשה כנראה להיות עם מישהו שמערער את הביטחון הזה, ולהגביר את הסיכון להיפגע".
מה למשל עשוי להרתיע אנשים שחווים חרדה גדולה בקשרים אינטימיים?
"למשל אם למישהי היו בני זוג מסעירים, והקשרים האלו נכשלו פעם אחר פעם למרות שאותם בני זוג ענו, כביכול, על כל הרצונות והשאיפות שלה. מדוע הם נכשלו? משום שהיא כנראה סובלת מקשיים באמון או, לחלופין, היא סובלת מחרדת נטישה כל כך גדולה שלבסוף תערער את הקשר. אנשים שסובלים מחרדות נטישה ומקושי באמון יזדקקו הרבה פעמים להמון אישורים מהאחר, מה שעשוי להביא להתשה שלו בסוף. אופציה נוספת היא שהם יחקרו את בני הזוג שלהם ולא יסמכו עליהם, מה שעשוי גם כן להוביל לפירוק הקשר.
"לרוב, אנשים כאלה מרגישים שהם לא מספיק מסעירים עבור בני זוגם, וגם אם בבני הזוג שמצאו יש את כל מה שחיפשו - הם יפחדו להתקרב ותמיד ישמרו על מרחק ביטחון מהם, כזה שישמור עליהם מהסכנה שבאהבה".
החיפוש אחר בן הזוג המושלם, הנפש התאומה שלנו שאיתה נחיה לנצח כמו באגדות, הוא מתיש ומתסכל עבור רבים. ישנם כאלה שבוחנים אין-ספור מועמדים במהלך חייהם, ולמרות זאת מתקשים למצוא את האדם שאיתו הם מרגישים חיבור מושלם. חלקם אומנם מצליחים למצוא, אך גם כאן לא מדובר כאמור בערבות לכל החיים, ולעיתים נדמה כי תאריך התפוגה של הזוגיות ממתין כל העת מעבר לפינה.
התשוקה לזוגיות מתמשכת ממשיכה להתקיים גם בחברה המודרנית, זאת על אף שנראה כי הסיכוי לממש את התשוקה הזו הולך וקטן, ודאי בחברה המעדיפה שינויים וחידושים מהירים כמו שלנו, שבה מערכות היחסים מתקצרות והפרידות מתרבות.
התפיסה הזו, שעלינו להעביר את חיינו עם אדם אחד שאותו נאהב עד עמקי נשמתנו, יוצאת מתוך המודל הרומנטי - מודל חדש יחסית שמאפיין את החברה החילונית, והחל להתקיים רק במאה השנים האחרונות. אחד העקרונות הבולטים של המודל הזה הוא שיש לנו, בני האדם, זכות בחירה. איזו בחירה? למשל אם להישאר כל חיינו עם האדם שאיתו התחתנו, אם להתחתן עם האדם שאיתו אנחנו מקיימים זוגיות ואם להקים איתו משפחה.
"אם למרות זכות הבחירה הזו אדם מחליט להישאר בקשר זוגי שכביכול אינו מספק אותו, ואף טוען שהסיבה להישארות שלו שם היא הילדים או הכסף - כנראה שעמוק בפנים הוא נשאר גם, ואולי רק, מסיבות רגשיות. לעיתים אלו סיבות שאפילו לו עצמו קשה עד בלתי אפשרי להסביר אותן", טוען צור.
שי (השם המלא שמור במערכת) היה בן 31 כשהתחתן עם בת זוגו מימי השירות הצבאי המשותף של השניים. מערכת היחסים, שנמשכת יותר מעשור, ידעה לא מעט מורדות ועליות לאורך השנים, כולל כמה פרידות וניסיון של השניים לקיים מערכות יחסים עם בני זוג אחרים. ואולם, הניסיונות לא צלחו והשניים מצאו את עצמם חוזרים זה לזו פעם אחר פעם. לדברי שי, הסיבה לחזרה לא הייתה בהכרח אהבה גדולה וחזקה, אלא החשש שלא ימצא מישהי אחרת שתרצה לחיות איתו.
"מערכת היחסים שלנו תמיד הייתה סוג של רכבת הרים, ואני לא יכול לומר שאי פעם הייתי בטוח בקשר הזה עד הסוף", משתף שי. "אומנם תמיד היינו חברים טובים, וגם היום, שלוש שנים מהיום שהתחתנו, אנחנו עדיין חברים טובים, אבל מבחינת האינטימיות והתשוקה שאמורות להיות בקשר זוגי אנחנו לא באמת שם".
אז למה בעצם התחתנתם בסוף?
"זה לא שלא היה לנו טוב יחד, היה וגם עכשיו טוב, אבל אין את הלהט הזה שחשבתי שיהיה ביני לבין בת הזוג שאתחתן איתה. מצד שני, כל הזמן ניקר בי הפחד שלא אצליח למצוא מישהי אחרת שתרצה אותי ותרצה להקים איתי משפחה. בדיעבד, אם הייתי יכול לחזור אחורה, הייתי מבטל את החתונה ומנסה אופציות אחרות. בסופו של דבר אנחנו יחד מהצבא, ולא באמת חוויתי זוגיות אמיתית עם מישהי נוספת".
דבריו של שי מעלים שוב את התהייה מדוע בעולם חופשי, שבו מתקיים מודל רומנטי שמאפשר לאנשים לבחור בזוגיות שמתאימה להם, ישנם כאלה שעדיין מתפשרים ומודים כי הם מנהלים זוגיות מאולצת, כזו שעליה היו מוותרים אם רק הייתה להם אפשרות טובה יותר.
"אנשים שמתפשרים על הזוגיות שלהם סובלים בתוך קשרים מחרדה גבוהה סביב הסיכון שיש באהבה, כאמור. יכול להיות שהם יהיו בעלי ביטחון בעבודה ועם החברים שלהם, אבל משהו בזה שאין להם שליטה על מה שהאחר מרגיש וחושב מפחיד אותם במיוחד", מסביר צור.
"החרדה הזאת הרבה פעמים מפריעה להם ליצור קשרים עם אנשים שאיתם היו רוצים לנהל מערכת יחסים, ואז הם מגיעים לגיל שמאלץ אותם לבחור מישהו פחות מסעיר. ואז, בזכות העובדה שהם כאילו 'פחות מעוניינים' באותו בן זוג שבחרו, הם גם פחות חרדים, ומצליחים להשיג ביטחון ולהקים משפחה. למרות זאת, הרצון לשלמות ולאושר שאותם כביכול פספסו בגלל החרדה מנקר בהם ללא הפסקה", הוא מוסיף.
כמו במרבית מהמקרים בחיים, התפיסה שלנו את מערכות היחסים הזוגיות ורמת החרדה שלנו מהן הן תוצאה ישירה של המודל הזוגי של הורינו, שאליו נחשפנו בילדות.
"ההזדהות שלנו עם ההורים שלנו כילדים היא מרכיב חשוב במיוחד בבניית הזהות שלנו בתחום האהבה", מסביר צור. "רק שכאן מתרחש תהליך הפוך: תינוק קטן שרק נולד קודם כל מפתח תלות, ורק אז הוא מפתח אמון. וכשאנחנו מגיעים לקשרים רומנטיים - שהרבה פעמים מזכירים את הקשרים הראשונים שלנו בחיים עם דמויות ההזדהות שלנו (כלומר עם ההורים שלנו) - אנחנו קודם כל מפתחים אמון, ורק אז אנחנו מוכנים להתמסר לתלות.
"ולכן, אם בילדות שלנו חוויית התלות הזו נפגעה כתוצאה ממקרים שונים שבהם הורה היה פולשני או חודרני מדי, הורה שהזניח את ילדיו, זוגיות קשה בין ההורים, השפלות של הורה אחד על ידי ההורה השני וכדומה - גם היכולת שלנו לפתח אמון תיפגע, ואת חוסר האמון הזה נביא למערכות היחסים הזוגיות שלנו. מדובר בתהליכים שלרוב אנחנו לא מודעים אליהם אפילו".
מה שאתה למעשה אומר זה שאין מקום כלל לפן האישיותי שלנו, וכל התפיסה שלנו את המערכת הזוגית קשורה אך ורק למודל ההורי שעליו גדלנו?
"יש פה גם פן אישיותי, אבל הוא מובנה מתהליכים מוקדמים שהאדם נחשף אליו. הרי אף אדם לא נולד כשהוא סובל מחוסר ביטחון, וכנראה שהוא התחיל לסבול מזה בגלל שמשהו בזהות שלו נפגע כשהיה ילד. לדוגמה, אם אדם מסוים היה מחובר מאוד לאמא שלו ופחות לאבא שלו בילדותו, סביר להניח שמשהו בזהות הגברית שלו נפגע, והוא יפגין תכונות שנחשבות לתכונות נקביות בחברה המצ'ואיסטית שלנו - והתגובות אליו מהסביבה עלולות להיות פוגעניות, מה שעשוי לפגוע בביטחון העצמי שלו ובזהות".
ואולם, לדברי צור גם אם הזהות שלכם לא התערערה בילדות וכלפי חוץ לא ניכר שאתם סובלים מביטחון עצמי נמוך, ברגע שהתלות שלכם נפגעה כתוצאה ממשברים כאלו ואחרים בילדות - הסיכוי שלכם להיות אמביוולנטיים בקשרים הזוגיים שלכם הוא גדול במיוחד.
"רמת החרדה של אנשים שגדלים עם חוסר אמון תעלה כשהם יפגשו אדם שעונה על כל צרכיהם. הם ייאלצו להתמודד עם חרדת נטישה קשה כי יחשבו כל הזמן שהם לא מספיק אטרקטיביים, או שיגלשו לסצנות קנאה ויעיקו על הצד השני. מנגד, אנשים כאלה עשויים להרגיש בטוחים יותר כשיפגשו בני זוג שמאוד רוצים אותם ולא מאיימים עליהם בשום צורה, ושישנו ביטחון מלא שהם לא יבגדו בהם. רק אז הם יאפשרו לעצמם לייצר היקשרות אמיתית עם אותם אנשים, הרבה פעמים במחיר של מיניות חזקה ושל ריגוש. ואז יתחילו גם הקונפליקטים הפנימיים, ושאלות כמו 'אולי יכולתי להשיג מישהו או מישהי טובים יותר ובעצם התפשרתי?'"
מה הסיכוי של מערכת יחסים כזו, שבנויה על "פשרה" מצד אחד מבני הזוג, להצליח?
"הרבה פעמים מערכות יחסים כאלה דווקא שורדות, כי הציפויות של בני הזוג מהן נמוכות יותר לעומת מערכות יחסים שמתחילות עם רומנטיקה עוצמתית ומבוססות על משיכה מינית חזקה. במקרה של האחרונות, כשהרומנטיקה והמשיכה דועכות או נעלמות, ההתפכחות תהיה כואבת יותר.
"צריך להבין שנישואין זה לא רק מערכת רומנטית אלא סביבה תומכת חברתית וכלכלית, והיא יכולה להתקיים גם בלי אהבה רומנטית. התפיסה הזו אומנם פחות לגיטימית בעולם שלנו כיום ואנחנו נוהגים להסתכל על אנשים שחיים במערכות יחסים כאלו כאומללים, אבל בואי לא נשכח שבמשך מאות שנים אלו היו המודלים הקיימים. המודל הרומנטי, כאמור, הוא מודל חדש יחסית".
מכאן עולה השאלה - האם המודל הרומנטי יכול להתקיים בכלל? לדברי צור, הוא בהחלט יכול להתקיים, אך עם זאת אין ספק כי מדובר במודל בעייתי במיוחד. "הבעייתיות שלו היא שיש לנו המון ציפיות כתוצאה מהמודל הזה: שבן הזוג יהיה גם החבר הכי טוב, גם בעל מסור, גם מפרנס מצוין, וכמובן שתהיה גם תשוקה מינית חזקה ובלתי נגמרת. אבל כשאנחנו מגיעים עם פחות ציפיות, כמו מאיה ושי, הרבה פעמים מערכת היחסים דווקא מחזיקה מעמד זמן רב. יכול להיות שיהיו רומנים ובגידות, או שפתאום צד אחד ירגיש שהוא רוצה להגשים את עצמו - אבל בסוף רוב המערכות האלו ישרדו, בטח כשעם השנים הצרכים שלנו משתנים, ומה שרצינו בגיל 30 הוא לא מה שנרצה בגיל 50.
"במודל הרומנטי אנחנו למעשה מכניסים אפשרות בחירה ואת פרויד בדלת האחורית. מדוע? כי יש הרבה היבטים שגורמים לנו לבחור, בין היתר נושאים של היקשרות, אמון, מידת הביטחון וכמה אנחנו אטרקטיביים. פעם, כששידכו בינינו, לא התבקשנו להראות מה יש לנו להציע, והגענו למערכת היחסים כפי שאנחנו, אבל במודל הרומנטי אני גם מגיע עם שק של היבטים לא מודעים וחרדות, וגם צריך לוודא שהאחר רואה שיש לי מה להציע. אנשים שמתקשים לראות את האטרקטיביות שלהם עשויים להתבלבל, ולהגיע כאמור למצב שבו הם מתפשרים על בני הזוג שלהם על מנת להקטין את החרדה.
"וישנה גם תמונת הראי של האנשים האלו", מוסיף צור. בדבריו הוא מתאר את הטיפוסים שבוחרים את בני זוגם על פי המראה או הביצועים המיניים שלהם. "במקרים כאלו לרוב הנשים יבחרו על פי המראה והגברים על פי הסקס, ואז כשהמשיכה תדעך - רוב האנשים האלו ישאלו את עצמם מה בעצם נשאר. לעומת האנשים שמתפשרים על בני הזוג שלהם, ושאצלם השכל גבר על האהבה, במקרה הזה ההתאהבות גברה על השכל. אגב, התאהבות במישהו רק בגלל המראה שלו נובעת מתוך חסך מסוים".
נשים מתפשרות יותר מגברים?
"אני מניח שכן בגלל השעון הביולוגי. לצערי, עד היום נשים יותר חלשות בחברה הפטריארכלית, בעיקר בשל ההיבט הכלכלי, ולכן גם יש להן יותר סיבות להתפשר. מתי נדע שהחברה שלנו הפכה להיות שוויונית כמעט לגמרי? ביום שמספר הבגידות של נשים יהיה זהה למספר הבגידות של גברים".
ולסיכום, על מנת לצאת מהשיחה הזו מעודדים מעט, האם אפשר לטפל באנשים שסובלים מפגיעה בתלות ומחוסר אמון - ולגרום להם לקיים זוגיות ללא קונפליקטים?
"בהחלט כן. הדרך לטפל בזה היא ללמוד כיצד לעבור תהליכי אבל כמו שצריך, ובזכותם נוכל להיפרד מהישן ולהביט קדימה. אנשים שלא עוברים תהליכי אבל תקועים באמביוולנטיות כל החיים, ומתמקדים במה שאין במקום במה שיש. אנשים כאלה למעשה רוצים ללכת עם ולהרגיש בלי, וכן להסתיר את העובדה שהם בוחרים את הצעדים שלהם. למשל, מאיה 'מאשימה' את הילדים בזה שהיא נשארת עם בעלה למרות שחסר לה הריגוש, אבל ברור לגמרי שהסיבה להישארות שלה אלו לא הילדים, ושבתוך-תוכה נוח לה. העניין הוא שהיא שופטת את עצמה על פי המודל הרומנטי - מה שהופך אותה למתוסכלת עוד יותר.
"בתור מטפל חשוב לי לעמת אנשים מהסוג הזה עם הבחירות שלהם. אנחנו בעולם נרקיסיסטי שבו אין מקום לחולשות, וכך הדברים גם נראים. לאנשים מאוד קשה להודות בחולשות שלהם שהיו אלה שהובילו אותם לבחירות שלהם. אם היו מסוגלים להודות בחולשות האלו, סביר להניח שגם הקול הפנימי לא היה מייסר אותם כל כך והם היו חיים בשלום עם הבחירות שלהם".
