בשנים האחרונות יש הרבה יותר מקום לשיח פתוח על המקומות האפורים והכואבים של מערכות יחסים אלימות ומתעללות. לרוב אנחנו שומעים ומדברים רק על נשים, אבל האמת היא שבצללים יש גם גברים שחווים התעללות, ואותם שומעים הרבה פחות, אם בכלל. ארבעה גברים הסכימו לספר בגילוי לב את סיפורם. השמות המופיעים בכתבה בדויים כולם.
ניר, גרוש ואב לבן
זה התחיל כבר בדייט השלישי עם התפרצויות זעם מאוד אלימות. אלו הצרחות הכי חזקות שאדם יכול לצרוח, והן יכולות להימשך בין שעתיים לחמש שעות, על נושאים שוליים. לעולם לא תדע מאיפה זה מגיע ומתי. בפעם הראשונה זה קרה כשעניתי לטלפון מידידה שלי. היא צרחה עליי במשך ארבע שעות, איך אני מעז לדבר עם אותה הידידה, כשאני איתה. רציתי ללכת, אבל היא לקחה לי את הארנק ואת המפתחות. כשחזרנו הביתה, נכנסנו למיטה והמשכנו הלאה. במקרה אחר, היינו במסעדה, וניגשה אליי בחורה שיצאתי איתה בעבר. היא קמה בהפגנתיות ועזבה, זה נגמר בטריקת דלתות וצרחות למשך שעות.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
אלו צרחות בלתי נסבלות. דמיינו שאתם יושבים על ספה, ומישהו עומד 20 ס"מ מהפרצוף שלכם וצורח את הצרחות הכי חזקות שהוא יכול. זה תמיד לווה בקללות, גידופים ולעג. היו לה משפטים כמו - '"מה אתה חושב לעצמך?!'', ''אתה צריך כדורים''. לא משנה מה תגיד זה לא עוזר. היא גם לא נתנה לי ללכת, וחסמה את הדלת בגופה. כשכבר לא יכולתי, וניסיתי להזיז אותה בכוח, היא הייתה צורחת שאני גבר אלים, חיה. רוב המריבות היו נגמרות בזה שהייתי דוחף אותה בלית ברירה, ונמלט בריצה מהבית, הרבה פעמים כשאני לבוש רק בתחתונים. ישנתי ברכב או על ספסל ברחוב, רק כדי להימלט מהצרחות. לפעמים הצלחתי לנעול את עצמי בשירותים והיא הייתה עומדת מחוץ לדלת וממשיכה לצרוח שעות.
כל מה שניסיתי לא עזר. בהתחלה ניסיתי להרגיע ולדבר איתה, אבל אין עם מי לדבר. ניסיתי לצעוק בחזרה, אבל זה לא הזיז לה. ניסיתי להתעלם ולקרוא עיתון, אבל גם זה היה בלתי אפשרי. באחת הפעמים היא דרכה לי על הראש כמה פעמים ובעטה בי, אף על פי שאני חזק ממנה. זה נמשך כשעה.
זה היה ככה מהיום הראשון שלנו ביחד. נשארתי כי אמרתי לעצמי שזו בחורה מאוד חכמה ויפה. התחתנתי עם הפוטנציאל שלה, חשבתי שארפא אותה. אני טיפוס שאוהב אתגרים.
כשהבן שלנו נולד, היא הייתה זורקת לי הערות כל חמש שניות, ממש רודפת אותי. היא לא נתנה לי לעשות שום דבר בעצמי, עד שאמרתי לה שאם היא בחדר, אני לא מתקרב לילד. כשהוא גדל קצת וביקש לפעמים לשחק איתי, היא נהגה לאיים עליו שהיא תעזוב, ובארוחות אם הוא היה רוצה לשבת לידי, היא הייתה קמה מהשולחן, נועלת את עצמה בחדר ומשאירה אותנו לבד.
בשלב מסוים היא הפסיקה לעבוד והייתה מתוסכלת, אבל במקום להתמודד, היא האשימה אותי ונכנסה לדיכאונות. זה בא לידי ביטוי בניכור מאוד קשה. שמונה שנים היא סירבה לנשק אותי. בסקס היא השתמשה כמכשיר עינויים. היא הסכימה לסקס, אבל שכבה עם שני אגרופים קפוצים מעל הראש, הפנים הצידה, לא הסכימה שאגע בה, ואסור היה לי לנשום עליה. אם הייתי נושם עליה, היא הייתה צועקת בגועל, ודוחפת אותי. מבחינתה היא שכבה על המיטה עם רגליים פשוקות, ואני יכולתי להיכנס ולצאת עד שגמרתי. היא לא הסכימה לחיבוקים, לנשיקות או ליטופים. אם ניסיתי לשכב לידה וללטף, היא הייתה צועקת עליי ''מה אתה עושה פה? תעוף ממני'', וגם אם היא גמרה, היא הקפידה לא להשמיע הנאה. בשלב מסוים הרגשתי מושפל מדי כדי לשכב איתה, ואם כבר שכבתי איתה, הרגשתי זוועה. זה גמר לי את הביטחון העצמי.
אחרי יום עבודה, אתה מת שיחבקו אותך, אבל היא שכבה במיטה עם הטלפון, ואם הייתי מעז להתקרב היא הייתה מעיפה אותי ואומר שאני מגעיל אותה. פעם שאלתי אותה למה היא מתנהגת ככה, האם עשיתי לה משהו רע, והיא ענתה לי - ''עזוב, אין לך את זה. ראית איך אתה נראה?!''.
בכל מפגש חברתי היא הייתה אומרת בפני כולם ''שילך להזדיין כבר, רק שירד ממני ולא אצטרך לגעת בו''. אמרתי לה שזה לא נורמלי, הרי הייתי עם נשים לפניה. כשאמרתי שאני לא יכול לחיות בלי סקס, היא הפעילה הרבה מניפולציות ושכנעה אותי שככה זה אצל כולם, ושאני חי בסרט שאני חושב שנשים אוהבת לשכב עם הגברים שלהם. היא תמיד אמרה שהיא מעדיפה שאני אמצא מישהי לזיין ואעזוב אותה בשקט. זו הייתה כזו פגיעה באגו, שבסופו של דבר עשיתי את זה. זה קצת הזכיר לי מי אני.
לא קיבלתי מילה טובה לגבי כלום אף פעם. היא הייתה קוראת לי בכינויי גנאי, מכנה אותי חתיכת אפס, אידיוט, ואומרת שהיא שונאת אותי. שמעתי את זה פעמיים ביום, על דברים יומיומיים וקטנים. היא קטעה כל משפט שלי, ועם הזמן איבדתי את הטעם לדבר.
לפעמים ניסיתי לדבר לליבה, ולומר לה שאני לא כועס עליה וכדאי שהיא תקבל עזרה, אבל בשיחה הבאה היא כבר השתמשה באותם מילים כלפיי. היא מאוד משכנעת, כי האמינה בזה, מה שגרם לי לפקפק בעצמי. במשך שנים הלכתי לפסיכולוגים, כדי להבין מה אני צריך לעשות אחרת. היו תקופות שהרגשתי שהבית מתפרק, והחלטתי שבמשך חצי שנה אעשה כל מה שהיא רוצה, אבל דבר לא השתנה מצידה. כשהסבתי את תשומת ליבה לכך, היא אמרה לי שהיא רואה שאני משתדל, אבל זה לא משכיח את מה שהיה קודם. אף פעם לא הגעתי למצב בו ההשתדלות שלי הספיקה. היא עצמה אף פעם לא התנצלה, ותמיד האשימה אותי שכל הבעיות הן בגללי. הרווחתי הרבה יותר מהממוצע, אבל זה לא הספיק לה, והיא הייתה בוכה שאין לנו כסף.
היינו ביחד עשר שנים. ארזתי את הדברים שלי אולי עשרים פעמים. ידעתי שזה לא חיים, אבל לא רציתי להיות זה שיפרק את מערכת היחסים. ניסיתי לעשות את כל מה שניתן, אבל היה לי כל כך רע, שבסופו של דבר עזבתי באופן לא מתוכנן כשכבר לא יכולתי יותר.
חשבתי שאם אוכל לשנות את עצמי, המצב ישתנה, אבל בסוף אתה משנה את עצמך עד כדי כך, שכבר אין לך עמוד שדרה. עזבתי כשהרגשתי שאני כבר לא אני, שאני עצבני, מדוכא וקמל. אחרי שהתגרשתי, הבנתי שאני בפוסט טראומה. לא הייתי מסוגל לגמור, הייתי משותק מחיבוקים ונשיקות, אפילו מרוך הייתי קופא. לקח לי הרבה מאוד זמן לשחרר את ההרגשה של ילד מפוחד, והייתי עם 150 בנות בערך לפני שהכרתי אותה. כשמסתכלים עליי, אני נראה טוב, מצליח בקריירה, ואם אני אומר שאני סובל מאישה אלימה, קשה לקחת את זה ברצינות.
רק בעזרת טיפול פסיכולוגי, הבנתי שהיחס ממנה לא היה באשמתי ולא הגיע לי. היא הצליחה להכניס בי ספק שזה אולי בגלל משהו שאני עושה לא בסדר. היום אני משלם מחיר כבד של גירושים קשים, היא נלחמת בי. זה לוקח הרבה זמן ועולה הרבה כסף, אבל אני אופטימי.
אסף, גרוש ואב לשניים
בגיל 33 הייתה לי בת זוג במשך שנתיים. מהרגע שעברנו לגור ביחד בדירה ששכרתי מהוריה, גיליתי שהיחסים בינינו חד-צדדיים. בשלב מסוים הרגשתי שאני חונק את עצמי כלכלית, וביקשתי את שיתוף הפעולה שלה, אבל במקום לקחת חלק, היא ירדה עליי שאני חסכן.
הייתה לה ביקורת כלפיי בכל דבר, היא הייתה יורדת עליי שאני לא מבין כלום, גם בדברים הכי קטנים כמו איך לעשות כביסה, צועקת עליי, משתמשת במשפטים כמו ''תסתכל על עצמך'', וקוראת לי מטומטם. הרגשתי שהיא קוצצת לי את הכנפיים, הפכתי לצל של עצמי ונסגרתי יותר ויותר.
מה שלא עשיתי למענה לא הספיק, גם אם הייתי אוסף אותה מביתה ומחזיר, גומע 320 ק"מ ביום, היא הייתה מתלוננת שאני לא מפנק אותה. כשהלכתי לישון, היא הרעישה במשחקי וידיאו במחשב או אפשרה לכלב שלה לעלות למיטה ולהעיר אותי. כשהייתי קונה לנו בשר משובח, היא הייתה נותנת אותו לכלב. היא לא ראתה אותי בכלל.
נשארתי איתה כי הייתי תמים. בהתחלה נהניתי מעצם העובדה שיש לי בת זוג, ובהמשך פשוט פחדתי להישאר לבד. היא נהגה לומר לי שהיא הדבר הכי טוב שיכול להיות לי. האמנתי לה וזה הוריד לי את הבטחון העצמי.
היא מאוד לחצה עליי להציע לה נישואים, ובשבוע האחרון לקשר, כמעט עשיתי זאת. למזלי, באחד הימים היא שלחה לי הודעה זועמת שאני מושך זמן ולא מציע. התקשרתי אליה, והיא סיננה אותי. אחרי כמה ניסיונות היא ענתה בלעג וניתקה לי בפרצוף. פה כבר לא יכולתי יותר, ועזבתי את הבית.
מצד אחד ריחמתי עליה, אבל הרגשתי שהגוף כבר מאותת לי. הרגליים כאבו ברמה שכבר לא יכולתי ללכת. אחרי שעזבתי, התחושה בגוף השתפרה, זה היה סימן בשבילי שאני עושה את הדבר הנכון. היא רצתה לחזור, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. זו הייתה מערכת יחסים שמאוד ביגרה אותי, אבן דרך בחיים. חשוב לי שידעו שגם גברים סובלים מאלימות.
עופר, גרוש ואב לבת
כבר בתקופת ההיריון היא התחילה לדחוק אותי החוצה בטענה שאני לא מבין כלום, ואין טעם לשתף אותי. היא לא רצתה שאבוא איתה לבדיקות, והעדיפה ללכת עם חברה. קיבלתי את זה בהבנה ובשלווה, ואפילו העדפתי את המצב, אבל בדיעבד אלו היו סימנים ראשונים למערכת יחסים מתעללת.
בהמשך, כשהבת שלנו נולדה, אמא שלה הייתה אצלנו הרבה, והיא אמרה לי שלאמא שלה לא נוח כשאני בבית. זה היה נשמע לי מוזר, כי הייתה לי מערכת יחסים טובה עם אמה, אבל נעתרתי לבקשה, ויצאתי מהבית. גם זה היה לי בסדר.
עם הזמן היחס המזלזל עלה שלב. המשפט ''אתה לא מבין'' הפך ל-''אתה לא ראוי''. הייתי שומע אינספור טענות שאני לא יודע להיות אבא ולא עושה כלום. אומנם בשעתו עדיין לא הרגשתי מחובר כאב, אבל הייתי עושה את כל הלוגיסטיקה שמסביב, מחטא בקבוקים, שוטף כלים, עושה קניות וכביסות. כשהילדה הייתה בת פחות משנה, התאהבתי בה לגמרי. מהרגע הזה עוד יותר לא הבנתי את הטענות שלה כלפיי.
ברקע היו לנו קשיים כלכליים. היא לא חזרה לעבוד אחרי חופשת הלידה, וגם כשהיא יצאה לעבוד, היא לא החזיקה שום משרה. בשלב הזה הריבים בינינו הסלימו, והגענו לטיפול זוגי. שם אמרתי שיש לי שק של דברים לעבוד עליהם, ואני מוכן לעבודה, אבל אם היא תמשיך בהאשמות החד-צדדיות ולא תצטרף לדרך, זה לא יעבוד. היא מעולם לא הצטרפה.
השתתפתי בכל מטלות הבית, תחזקתי את החצר, שטפתי את הבית במקום עוזרת שכבר לא יכולנו להחזיק. הרגשתי שאני עובד מחוץ לבית תשע שעות ביום, חוזר הביתה ועובד עוד יותר קשה, והטענות כלפיי רק ממשיכות. עם הזמן, הטענות שאני אדם לא ראוי חלחלו לתוכי ונגמרתי מזה. חייתי בדיקטטורה. הכול היה צריך להיעשות אך ורק בדרך שלה. בתור מושבניק עם עבר צבאי קרבי, הייתי נוגח את הראש בקיר וממשיך, אבל היה פשוט רע, וזה הלך וגדל. היא לא הייתה מודעת לארס שהיה בשתיקה ובמבטים שלה. המילים שהוחלפו בינינו היו רק בענייני לוגיסטיקה. בשלב מסוים כבר לא יכולתי לחיות כך, ועזבתי את הבית.
באחת השיחות לפני הפרידה, בכיתי ששום דבר בצורת החיים שלנו לא הגיוני, ייבבתי ממש. התגובה שלה הייתה שאפסיק לבכות, כי זה לא אני. לא הייתה בה שום חמלה, הייתה מולי חומת בטון. היא לא לקחה אחריות על שום דבר, תמיד האשימה את כולם, ובעיקר אותי. זה ממשיך גם היום אחרי הגירושים במאבק משפטי. היום המערכת תומכת בי ואני סופסוף מקבל חיזוק מבחוץ. כנראה שבכל זאת אני עושה משהו נכון.
גיא, נשוי ואב לבן
אנחנו נשואים מזה עשור. אחרי שנתיים של זוגיות היא נכנסה להיריון והדברים בבית השתנו. היא הפסיקה לעבוד ולהיפגש עם חברים, מה שהיה בעל השפעה הרסנית מאוד גדולה. אחרי הלידה, במקום שהתינוק שלנו, הדבר היפה והטהור הזה, יקרב בינינו - הוא הלך והרחיק. התחילו להגיע טענות כלפיי שאני לא נוכח אבל עבדתי כל יום מהבוקר עד הלילה, רק כדי להחזיק את הבית. הייתי צריך לדאוג להכול לבד, ומצד שני הותקפתי בלי הפסקה בטענה שהנוכחות שלי לא מספקת. לא משנה מה עשיתי, זה תמיד היה כלי ניגוח. היא הרגישה שהיא מקריבה את הקריירה שלה, שעה שאני התקדמתי בשלי. זה היה בסיס לריחוק מאוד גדול, והפסקנו לישון ביחד.
היא במצב קשה ומטופלת בכדורים נגד דיכאון, מה שאומנם הפחית לה את המחשבות הקשות, אבל ההתנהלות מולי לא משתנה. זה מרסק אותי ואני מרגיש שאני נחנק. אני חי בפאסיב-אגרסיב יומיומי. אני חייב לעמוד בתנאים שלה, כמו לסדר את כל הדברים שהיא מבקשת בבית. היא באה בטענות לגבי כל דבר שאני עושה. ברגע שמשהו אחד לא נעשה כפי שהיא רוצה, זה מבטל לגמרי את כל מה שכן נעשה. אף פעם אין פידבק חיובי. אם דברים לא מבוצעים לפי מורת רוחה, יש עונשים, התעלמות ומבטים מזלזלים. היא בבית אבל עסוקה כל היום בטלפון, ולא עושה כלום. כשהיא מקפלת כביסה, היא מדלגת על הבגדים שלי. אין שום נתינה מצידה, היא רק לוקחת, בעוד שהנתינה שלי מובנת מאליה.
אין שום מגע ואין מילה טובה. היא לא חיבקה אותי, הניחה עליי יד, או אמרה לי שהיא אוהבת אותי כבר כמה שנים. אני לא יכול לחיות ככה יותר. בעבר ניסיתי להתקרב, עם הזמן הפסקתי לנסות. אין בינינו תקשורת אינטימית, לא שכבנו שלוש שנים. אני נגמר מזה, זו תחושת עלבון מאוד גדולה. אני מרגיש שזה פוגע במערכת הרגשית שלי, שאני לא מסוגלת לתפקד כמו שאני רוצה. בנוסף, זה דיסוננס מוחלט לאופן שבו אני מצטייר כלפי חוץ, נראה טוב ומוקף אנשים.
אני מדבר איתה ואומר לה שאני לא לוקח ממנה את כל מה שהיא עשתה, אבל כבר שש שנים שהיא לא עובדת. לא רק שכל עול הפרנסה עליי, היא גם מזלזלת בעשייה שלי ולועגת כשאני אומר שאני עובד קשה.
היא גם לא נמצאת איתי לתמוך במשברים עסקיים שיש לי, אני לגמרי לבד בזה. היא לא רואה אותי בכלל, אלא רק את עצמה ואת הקושי שלה. היא אף פעם לא מתנצלת, כי היא תמיד מרגישה צודקת. אין שום פשרנות מצידה. כשהיינו בטיפול זוגי, היא לא טרחה להגיע לפגישות. הרבה פעמים הייתי חדור אמונה מלאה שנצליח לסדר את זה, וכלום לא קורה.
זו לא האישה הרגועה, העדינה והאמביציוזית שהתחתנתי איתה. בעבר היא הייתה מסתכלת על דברים בצורה שקולה ובוגרת, והיום היא עסוקה בלהטיל סנקציות. אנחנו חיים כשני שותפים, כששותף אחד מחזיק את כל האופרציה. כשאני שואל אותה למה היא רוצה לחיות ביחד, היא לא עונה, ושולחת אותי לטפל בדברים שאפשר לעשות בזמן הזה במקום לדבר.
אני לא מאושר בלשון המעטה, אבל להתגרש זה חוסר הלימה מוחלט למה שגדלתי עליו. אני מרגיש רמוס. לא בגלל שאני לא מקבל שום הערכה, אלא מכיוון שכל מה שדמיינתי בחיי המשפחה שלי נמצא בסתירה מוחלטת אל מול המציאות. אני מאמין גדול באהבה ומפחיד אותי לעזוב את הבית, להיות רחוק מהילד, לא לראות אותו כל יום, ולא להיות מעורב. הפחד משתק אותי. מצד שני אני ממש מותש כבר. זה עניין של זמן עד שאקבל החלטה. כנראה מצידה זה סידור שעלול להימשך לנצח.
