יום שבת, 18 ביולי 1970, התחיל כיום רגיל בחייהם של הנשים והילדים שהתגוררו בשיכון המשפחות בבסיס חצור של חיל האוויר. התקופה כונתה לימים "מלחמת ההתשה", והגברים בשיכון יצאו השכם בבוקר למשימות טיסה מבצעיות. אסתר עיני וילדותיה, ליאת (אז בת שבע) וקרן (שלוש) חברו למשפחה נוספת מהטייסת ויצאו לבלות בחוף הים. מנחם, בעלה של אסתר, יצא למשימה עם מפקד טייסת הפנטומים הראשונה, שמואל חץ. מטרתם הייתה תקיפת סוללות טילי קרקע־אוויר במצרים. דקות ספורות לפני שהגיעו למטרה, התפוצץ בקרבתם טיל מצרי. המטוס יצא מכלל שליטה. חץ, הטייס, נהרג בתוך המטוס שהתרסק על הקרקע. מנחם עיני, נווט הפנטום, נפלט מהמטוס ונשבה על ידי חיילי האויב. לישראל ולמשפחתו חזר רק אחרי 40 חודשים של שבי בכלא המצרי.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
"כשחזרנו מהים, הילדות השתכשכו באמבטיה, ואני חיכיתי בחוסר מנוחה לטלפון ממנחם, שיבשר על שובו מהמשימה", מספרת עיני. "ואז נשמעה דפיקה בדלת. בפתח עמד רפי הר־לב, מפקד הבסיס. הבנתי מיד". בספרה "קול דממה דקה" (הוצאת מטר), שבו היא מגוללת את חוויותיה בשלוש השנים וחצי שבהן הייתה "אשתו של שבוי", היא כותבת: "אשר יגורתי בא לי. בלי הקדמות אמר רפי: 'המטוס של חץ ומנחם נפגע מטיל. חץ נהרג. מנחם נחת חי על הקרקע. פצוע, אבל חי'. 'ומה עכשיו?', שאלתי בקול ענות חלושה. 'עשרים וארבע השעות הבאות הן מכריעות. אחריהן נדע. עכשיו אני ממהר לרנה (אשתו של חץ), להודיע לה'. אמר. בקולו היה הרבה כאב. נשארתי לבד". 50 שנה עברו מאז האירוע ששינה את חייה מן הקצה עד הקצה, ובמהלכן לא שיתפה איש במה שעבר עליה. לא בכדי בחרה לספרה את השם "קול דממה דקה", והסיבה מוזכרת בהקדשה שהיא כותבת בפתיח לעמותת נט"ל (נפגעי טראומה על רקע לאומי) – "שם למדתי לדבר".
"40 שנה לא דיברתי על השבי", היא אומרת בבית המעוצב שבכרמי־יוסף, שבו היא ומנחם מתגוררים זה 30 שנה. "כל השנים הנושא העסיק אותי. כעסתי, התמרמרתי, התעצבתי אל לבי, ובעיקר שאלתי את עצמי אם נהגתי בסדר עם מנחם ועם עצמי. במהלך השנים עלה לי הרבה כאב על מה שקרה לנו ועל מה שעברנו, אבל לא דיברתי על זה וגם לא דיברנו בינינו על כך. בדיעבד - וזה דבר שלמדתי בנט"ל - אני יודעת שקשה מאוד למצוא מילים לכאב, לצער ולחוסר אונים, ולא היו לי המילים האלה. לכן עברו עליי כל כך הרבה שנים בשתיקה".
אסתר עיני (80), היום אם לשלוש בנות (57, 53, 45) וסבתא לשבעה, נולדה באוקראינה, צעירה בין שתי בנות. בגיל שנה אביה "עזב למלחמה", כפי שהיא מגדירה, ויותר לא חזר. האם ובנותיה נדדו למזרח, הגיעו לאוזבקיסטן וניצלו. בהמשך שהו שלוש שנים במחנות העקורים, וב־1948 עלו ארצה ונשלחו ללוד. את סיפור הישרדותן סיפרה בספר "המסע שלה, המשא שלי", שפרסמה לפני כשנתיים, אף זאת בעקבות "מציאת קולה". בגיל 18 פגשה את מנחם עיני, גם הוא מלוד. הוא היה בן 19, חניך קורס טיס שעבר בהמשך למגמת ניווט. "נפגשנו ויותר לא נפרדנו. הוא החבר הראשון שלי", היא אומרת. כחיילת למדה בסמינר לוינסקי, ואת הצבא סיימה כמורה. הם נישאו כשהייתה בת 21 ועברו להתגורר בבסיס תל־נוף.
מי היית כשהפכת מאסתר פרלמוטר לאסתר עיני?
"נערה מבית דתי, בלי אבא, בלי דמות גברית בחיי. מהיום שהכרנו, מנחם גילה עניין במי שאני ומיד גם דאג והיה שם בשבילי לכל דבר. עולמי היה צר, ואילו הוא ידע יותר, הבין דברים יותר טוב, היה איש העולם הגדול. כל החלטה, החל בקניית סירים וכלה ברכישת שמיכות ונעליים לילדות שנולדו בהמשך, קיבלנו יחד. קניות ערכנו תמיד בשניים. בימים חופשיים שלנו היינו עושים לנו 'יום סידורים' שהיה סוג של 'יחד', ומאוד אהבתי את זה".
אחרי שנישאו, נשלח מנחם על ידי חיל האוויר לטכניון ללימודים שאותם סיים בהצטיינות כמהנדס אווירונאוטיקה. אז נולדו שתי בנותיהם. בתום לימודיו, אחרי מלחמת ששת הימים שבה לחם, הוצע לו לבחור בין מערך ההנדסה של החיל ובין יציאה לארצות־הברית להשתלמות בהטסת פנטום. "הוא היה נלהב מהאתגר שבאפשרות השנייה, והיה ברור שנבחר בה", היא אומרת. מששבו משם, עברו לבסיס חצור, "ומאותו יום כמעט שלא ראינו אותו בבית. לגביו זו הייתה תקופה עמוסה בטיסות מבצעיות ובהדרכת טייסים חדשים, ואני עבדתי כמורה בחטיבה וגידלתי את הילדות. זו הייתה השגרה שלנו, עד אותה שבת שהפכה את חיינו".
מה עשית דבר ראשון כשהודיעו לך מה קרה?
"הילדות יצאו מהאמבטיה עטופות במגבות ולא הרשיתי לעצמי להישבר. ידעתי שהדרך שבה אגיב עכשיו תבנה את התייחסותן לעניין. כרעתי על הברכיים, הסתכלתי להן בעיניים, והחזקתי להן את היד. אמרתי: 'המטוס של אבא נפגע. הוא בשבי, אבל הוא חי ויחזור'. אחר כך הכנתי להן ארוחת ערב והשכבתי אותן לישון עם סיפור, כרגיל. ואז, כשנשארתי לבד, תהיתי מה יהיה עכשיו וריחמתי על עצמי, אבל מיד חשבתי: 'אין לך זכות להתלונן. חץ נהרג. מנחם יחזור'. ובכל זאת חזרה התהייה – איך אחיה מעכשיו? איך אתנהל? ועוד לא הספקנו לקנות לקרן את מיטת הנוער שהיא צריכה, ואיך אבחר ומנחם איננו...'".
רנה חץ הייתה שכנתך. הלכת אליה מיד?
"לקח לי זמן, פשוט כי לא ידעתי איך אעמוד מולה. התהודה על מותו של חץ הייתה עצומה, היו לה כל הזמן מבקרים, ומנחם שלי הרי 'רק' נפצע ונשבה. הייתי משותקת. חברות מהבסיס עברו אצלי בדרכן לרנה, ולכולן, כולל לי, נשבר הלב עליה, אבל לא ידעתי מה להגיד לה. המשכתי לרחם על עצמי. ואז, אחרי יומיים, הופיעה בעיתון באנגלית תמונה של חץ, שנהרג, במדים, ושל מנחם הפצוע והחבוש, והבנתי שהוא מי שקרה לו משהו קשה ולא אני, שיושבת בבית מוגנת. זה חידד לי עוד יותר את התחושה שאין לי לגיטימציה וזכות להביע קושי. ככה זה נמשך בעצם 50 שנה, עד שכתבתי את הספר.
"הלכתי לרנה רק אחרי כמה ימים, בשבע בבוקר. היא ישבה במטבח עם כוס קפה וסיגריה. נפלנו אחת על כתפי השנייה בחיבוק ואמרתי לה: 'הבאתי בלילה לפנקייקס, נעשה לנו ונשאיר גם לילדים'. לא אמרנו מילה על מה שקרה לה, על מה שקרה לי".
מנחם עיני היה מאושפז כשנה בבית חולים מצרי, שם טופלה פציעתו המורכבת ("במסירות", מדגישה אסתר), ואז הועבר לכלא וצורף לתשעה שבויים ישראלים שנשבו במהלך מלחמת ההתשה, בהם שלושה טייסים. בעת שהותם שם תרגמה הקבוצה את הספר "הוביט" מאנגלית לעברית, בתרגום שזכה לכינוי "תרגום הטייסים".
הקשר ההדדי בין אסתר לבעלה התקיים בעזרת מכתבים שהעבירו באמצעות הצלב האדום. מאה המכתבים שהוא כתב לה, בכתב יד מסודר, היו הבסיס לספרה. "המכתבים היו סם החיים שלו ושלי", אומרת אסתר. "המכתב הראשון שלו הגיע אחרי כחודשיים. על עצמו ועל קשייו מנחם לא סיפר כמעט כלום. בעיקר כתב על מצב בריאותו ועל געגועיו אליי ולילדות. לפעמים ביקש שנשלח לו דברים שנזקק להם ונתן הוראות אריזה מדויקות ככל שהיה יכול, כדי שיפיק מהם תועלת. והיו מילות חיבה: 'לאשתי החמודה' ו'באהבה', שלגביי היה להן משקל של חיים שלמים. הייתי ברקיע השביעי. נוצר קשר. מנחם באמת חי. המכתב הזה עורר אותי מאוד. עכשיו הייתה לי תקווה".
ומה את כתבת לו?
"מכתביי היו בעיקר על הילדות, על המשפחה, על הבית, על הכלב שהבאתי הביתה, דברים טריוויאליים. ידעתי שהמכתבים עוברים עשרות עיניים מכל צד, וגם קשה לכתוב אהבה ותשוקה ופנטזיות, כי זה מביך. היו דברים שלא כתבתי כדי לא לצער אותו: למשל שהילדות היו חולות, שעברתי תאונת דרכים, שכאב לי הלב – שמא ידאג. למדנו להשתמש בשפה עקיפה כדי להביע רגשות עמוקים. כתבנו זה לזו הרבה מאוד אך מעט מאוד על עצמנו. בכל המכתבים שכתבתי לא היה 'אני'. היינו חלק ממשהו. ולא סתם הרגשנו כך. לאורך כל התקופה הייתי מוקפת בתמיכה ובאהבה. אני והילדות אומצנו על ידי החברים. מיכל ואבי לניר, חברים טובים של כולנו, צירפו אותנו לחייהם. רפי הר־לב, מפקד הבסיס, ואשתו שרה, אירחו אותנו בחגים ודאגו לנו ביומיום. לא היינו לבד. בהחלט הרגשנו מחובקים".
מה היה השינוי שעברת במהלך התקופה שבה בעלך נעדר מהבית?
"שבעה חודשים ישבתי על המזוודות, כאילו מחר הוא חוזר. לא החלטתי בעצמי שום החלטה, קטנה כגדולה, כמו למשל – לקנות מיטה לקרן, שלא הספקנו ביחד. אחרי שבעה חודשים, כשמפקד הבסיס בא לבקר, שאלתי אותו: 'מתי הם חוזרים?', והוא ענה: 'לא שמעת שנאצר נדר שהוא לא ישחרר את טייסי הפנטום?'. הם יחזרו רק אם יהיה שלום או מלחמה, וכרגע אין לשני הדברים סיכוי'. הייתי בהלם. גם לבנותיי לא יהיה אבא, כמו שלי לא היה. גם אני אשאר לבד כמו אמי. הרגשתי שאני טובעת בביצה. אבל אז הזדקפתי ואמרתי לעצמי: 'אני יכולה! מחר אקנה מיטה לקרן, אחר כך אתחיל ללמוד ייעוץ חינוכי כפי שרציתי'. זה הרגע שבו השתנו חיי".
בימים הבאים היא קנתה את המיטה לבתה, נרשמה לאוניברסיטה, בהמשך נסעה עם רנה חץ לבלות בלונדון, ואף יצאה להפלגה עם בנותיה ומשפחות נוספות של שבויים. "נעמדתי על הרגליים", היא מדגישה. ואז החליטה לאתגר את מנחם והציעה לו שיתכנן את שיפוץ הבית אשר רכשו בנווה רום שברמת־השרון. הוא התלהב ושלח מהשבי הצעות לתכנון השיפוצים, והיא ניהלה את הבנייה ביד רמה.
איך הרגשת עם הפיכתך מאישה תלותית לאישה עצמאית?
"מאוד נהניתי מהדברים שעשיתי, אבל תפסתי את עצמי לא פעם כועסת: איך זה שאני נהנית? האם מותר לי ליהנות? מגיע לי לשמוח? האם אני יכולה ליהנות כשבעלי בכלא? עד היום אני מרגישה שאני חייבת לו".
היו לך מחזרים שניסו לנחם אותך בבדידותך?
"היו. אם זה היה מישהו שלא אכפת לי ממנו, הייתי בוטה וחד־משמעית. אם זה היה חבר, הייתי אומרת בחיוך: 'החברוּת שלנו יותר חשובה לי מכל דבר אחר', וכאלה אכן נשארו חברים שלי. מנחם לא שאל אותי עד היום בנושא, אבל הוא יודע שהייתי נאמנה לו, שאני אשתו של איש אחד בלבד. אני משערת שגם החברים בדרך זו או אחרת שידרו לו את זה".
5 צפייה בגלריה
1973: מנחם עיני יורד מהמטוס שהחזיר את השבויים ומתקבל על ידי מפקד חיל האוויר, האלוף בני פלד
(צילום: אהרון יוסלביץ')
מנחם עיני הוחזר ממצרים לישראל אחרי מלחמת יום הכיפורים, במסגרת חילופי שבויים הדדיים. סא"ל אבי לניר, שצנח חי על אדמת סוריה כשמטוסו הופל במלחמת יום הכיפורים, עונה למוות והוחזר ארצה בארון, כשמנחם כבר חגג את שחרורו מהשבי. את הספר, שעל כריכתו מצולם חלק ממנוע מטוס הפנטום, הקדישה אסתר לזכרם של אבי לניר ושמוליק חץ.
את היית לצד מיכל לניר כפי שהם היו לך למשענת?
"לצערי הרב, לא", אומרת אסתר, דומעת. "באותה תקופה לא היו לי כוחות נפש להיות שם בשבילה. מנחם ואני התמודדנו עם קשיים משלנו, שאת הטראומה שלהם אני סוחבת לאורך שנים, ולא יכולתי לבטאה במילים. ובכלל, מהם הקשיים שלי מול האובדן הנורא שלה? הייתי אצלה כל ערב, אבל לא הייתי בשבילה. לקח שנים עד שבאתי למיכל ואמרתי לה למה לא יכולנו להיות שם בשבילה ובשביל ילדיה".
איך עברה עליכם השיבה של מנחם מהשבי?
"אי־אפשר לסכם את השיבה במשפט 'והם חיו באושר ובעושר עד עצם היום הזה'. הציפייה לשובו הייתה מהולה בפחד מפני המפגש. איזה מנחם יחזור? איזו אסתר הוא ימצא?"
וכך היא כותבת בספר: "ואז המטוס נחת, ואני רואה אותו נכנס לאולם. הוא נראה נפלא, נרגש, מזיע, מחייך מאוזן לאוזן, ואנחנו רצים אחד לשני, נופלים זה על זה בחיבוק שרק הילדות מצליחות להפריד. אנשים עטים עלינו מכל עבר. מחבקים, בוכים, צוחקים, נדחפים בינינו, מרחיקים, ואנחנו נאבקים להיות ביחד ומתאמצים להישאר מחוברים. אנחנו והילדות... והרגשות שלי מעורבים. האם אני יכולה לשמוח עכשיו? חוסר ביטחון ואי־שקט ממשיכים להרעיד לי את הבטן ואת הסרעפת. כל האנשים שמחים בנו, בשבילנו. ואני לא העליתי בדעתי שסוף הסיפור וכל האושר והעושר יהיו מורכבים מכאב שרק בנס ניתן לעמוד בו".
5 צפייה בגלריה
''לעומת הימים הקשים שבהם עדיין לא דיברנו את עצמנו, הלילות היו לילות אהבה''
(צילום: אלבום פרטי)
האיש שלה, שנעדר מכאן שלוש שנים וחצי, זכה לחום ולאהבה מכל עבר ורצה להחזיר לעצמו את הזמן האבוד, את האפשרות להחליט ולהיות אדון לעצמו ואדם חופשי. האישה שחיכתה לאהובה שיחזור, כמו סולוויג מהמחזה של איבסון, הייתה מאוכזבת, כעוסה, ממורמרת על שלא הרגיש כמוה תשוקה להקדיש את עצמו להשבעת הגעגוע ההדדי. אחרי מפגש עם מפקד החיל, שהציע לו תפקיד בכיר, הוא הסביר לה שהדבר שחסר לו מאוד בשבי היה העבודה, היצירה, קבלת החלטות גורליות לחיל האוויר. זה הדבר שהוא רצה לעשות.
אפשר להבין את זה. איך הגבת?
"זה התקבל על דעתי. את הפנטזיות שלי על 'ביחד' טמנתי בתוכי. לא אמרתי מילה. הבנתי אותו. אחרי שבועיים הוא חזר לעבוד והרגיש שהוא צריך לפצות את חיל האוויר על שלוש שנים וחצי ש'התבטל'. בבית הספר אפשרו לי חופש ככל שארצה, אבל אחרי שבועיים חזרתי לעבודה, כי כשאמרתי לו, 'אולי ניקח יום חופש משותף', התשובה הייתה תמיד: 'אני לא יכול. יש כל כך הרבה מה לעשות', ואני הייתי אומללה. חוץ מלטפל בילדות ולעבוד לא היה לי כלום בחיים באותה שנה. חברים ואורחים באו לשמוח איתנו, מנחם שתה בצמא כל מה שסיפרו לו על מה שקרה בהיעדרו, על החברים שנפלו, ולא יכולתי לשמוע את הכאב של אחרים, אבל גם לא אמרתי מאומה. זו הייתה תקופה איומה. הקושי שצץ בחיבור בין שנינו היה כל כך לא צפוי, ולכן היה בו כאב עצום. אני, כמו כולם, חשבתי: 'הנה, הוא חזר, ואיתו – האושר'. במציאות זה היה נורא, ואנחנו סבלנו כל כך. לא ידענו להתחבר, לגשר, לדבר בינינו. כל אחד מאיתנו ראה על השני כמה הוא רוצה, אבל לא ידע לבטא זאת. כמו שני אנשים אוהבים שעומדים על שתי גדות של נהר שוצף ואין ביניהם גשר. זה עינה את שנינו במשך שנה שלמה. מדי פעם העזתי ושאלתי אותו: 'אתה רוצה אותנו בכלל כמשפחה?', והתשובה הייתה: 'בטח!'".
ולמרות זאת נולדה לכם עוד ילדה.
"לעומת הימים הקשים שבהם עדיין לא דיברנו את עצמנו, הלילות היו לילות אהבה. זה היה האות היחיד לחיבור בינינו. הכי חיבור שיכול להיות! הריתי מיד, אבל הפלתי ושוב הריתי ושוב הייתה הפלה. הגוף לא יכול היה להכיל חיים. רק ההיריון השלישי נשאר, ואיתו כאילו הכל התגמד. זה היה הסימן שאנחנו יחד, מביאים חיים חדשים לעולם. בסוף אותה שנה עברנו לבית שלנו ברמת־השרון, שם נולדה בתנו עדי".
אחרי שסיים את שירותו כראש ענף אמל"ח במטה חיל האוויר, נשלח תא"ל (מיל') מנחם עיני לוושינגטון כנספח אווירי. משחזר והשתחרר מצה"ל, מונה לעמוד בראש פרויקט הלביא. בהמשך היה סמנכ"ל חברה למחקרים בתחומי תעופה, עשה שני תארים במדע המדינה ובמינהל עסקים, וכיום הוא תלמיד שלא מן המניין באוניברסיטת תל־אביב.
מתי חזרתם למתכונת החיים המשותפים שלכם כמו לפני השבי?
"אף פעם. כשמנחם חזר, כבר היינו שנינו אחרים. עד שהוא נפל בשבי היו היחסים בינינו של בוגר וילדה. מאז שובו זה הפך להיות בוגר ובוגרת. זאת אומרת, לא אחד בשביל השני אלא אחד לצד השני. ההתבגרות המשותפת שלנו הובילה ליחסים מתחשבים ומאפשרים ולא ליחסי חסות. עם זאת, בעצם חזרנו לדפוס שלפני השבי. אנחנו מהזוגות ה'מושמצים' שעושים כל דבר ביחד. כשצריך לקנות למנחם שעון אני הולכת איתו, כשאני רוצה לקנות שמלה הוא הולך איתי. מחוט ועד שרוך נעל, אין דבר שאנחנו לא קונים ביחד. בעצם, אין דבר שאיננו עושים ביחד. בפועל, אנחנו צמודים ודבוקים אחד לשני".
לאורך השנים שבהן נבנתה הזוגיות שלהם מחדש, בנתה אסתר את עצמה גם מקצועית. כשבעלה שב מהשבי והם עברו לביתם ברמת־השרון, היא הייתה יועצת חינוכית בחטיבת הביניים. בוושינגטון, שם שהו שלוש שנים, עשתה תואר שני בפסיכולוגיה, ועם שובם הוצע לה לנהל בית ספר יסודי ברמת־השרון. לאחר עשור פרשה וניהלה מרכז טיפולי לילדים עם בעיות התפתחות ולמידה. "זה היה תפקיד חיי", היא אומרת. "כל המיומנויות שרכשתי - בהוראה, בחינוך ובפסיכולוגיה - גויסו למצוא פתרונות מתאימים לילדים האלה. עזבתי רק אחרי שמונה שנים, כשפרשתי לגמלאות".
לפני כ־13 שנה הגיעה לראשונה לנט"ל כמתנדבת. "לא הגעתי בשביל עצמי. חברתי הדסה אשדות, שהייתה בצוותים הראשונים שגויסו לנט"ל, הציעה לי לא פעם להתנדב שם, אבל סירבתי. ואז, כגימלאית בת 67, חיפשתי משהו משמעותי לעשות. התייעצתי עם ד"ר איתמר ברנע, הפסיכולוג הראשי בנט"ל, טייס שהיה שבוי בסוריה, שלמד פסיכולוגיה והתמחה בטיפול בטראומה. אחרי שיחה קצרה הוא אמר: 'תעשי את זה. יש לך שפה רגשית'. אחרי ריאיון וחצי שנת השתלמות השתלבתי בצוות המראיינים, ואליי הועברו פונים נפגעי טראומה על רקע של שבי. כדי לרכוש עוד ידע וביטחון עברתי קורס להתמודדות עם טראומות, בפרט על רקע לאומי, של נט"ל ואוניברסיטת תל־אביב. בשמונה השנים שבהן התנדבתי בנט"ל למדתי מהפונים את שפת הכאב, הצער וחוסר האונים, ודרכם קיבלתי לגיטימציה לבטא רגשות כאלה וקודם כל – להרגיש אותם. לאט־לאט התפתחו לי המילים ונפתח השיתוק המילולי. אחרי שנה בנט"ל הצטרפתי לקבוצת כתיבה אצל פרופ' עמיה ליבליך וחוה רימון. הספר הראשון שלי, שיצא לאור ב־2018, סיפר על מסע ההצלה המופלא של אמא שלי, של אחותי הגדולה ושלי, הספר הנוכחי הוא השני, ואני כבר שוקדת על ספר שלישי".
מנחם בחר לא להתראיין לכתבה הזאת. הוא והבנות קראו את הספר?
"כשאמרתי למנחם שאני רוצה להכניס בספר את קולו כפי שהתבטא במכתבים, הוא ענה: 'קחי מה שאת רוצה ועשי מה שאת מבינה'. לא התווכח ולא עצר. הוא היה מעורב, אבל לא קרא את הספר בצורה מסודרת. הילדות קראו כל טיוטה. ליאת, היום עורכת דין, נשואה ואם לשלושה, וקרן, עובדת סוציאלית, שותפה במסעדת 'אייבי' בתל־אביב ומנהלת עמותת 'תאיר' ברחובות לטיפול בנפגעות תקיפה מינית, למדו בספר על המשמעות שהייתה להן אז בחיינו. הן היו הכוח שלנו להחזיק מעמד בתקופה ההיא. עדי, מעצבת פנים, נשואה ואם לשניים, הייתה המומה. היא אמרה לי: 'בחיים לא שמענו מכם על הקשיים שעברתם ולא ביקשתם מאיתנו התחשבות על זה שסבלתם'. ואני מצאתי בספר שיש לי קול, ואני מאוד שמחה להשמיע אותו".
