מסלול חייה של לאה ינאי היה כל כך בלתי שגרתי, שהיא חשבה שיש לה את כל התשובות. בכל זאת, בגיל 20 עזבה את בעלה החרדי וחזרה לבית הוריה בבני־ברק עם תינוק בן חודשיים. אחר כך סיפרה למשפחתה שהיא לסבית וראתה את הדלת נטרקת בפניה. היא יצאה בשאלה עם בת זוגה, הביאה עימה לעולם עוד שני ילדים, וגם הצליחה על הדרך להפוך למתכנתת בהיי־טק למרות שלא הייתה לה תעודת בגרות. ועדיין, כשאהובתה החליטה לעבור תהליך של התאמה מגדרית ולהפוך לגבר, אפילו היא, "חרדית עם ביצים", כהגדרתה, נותרה חסרת מילים.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"אמרתי לאפרת בשיא הכנות, 'אני לסבית ומעולם לא נמשכתי לגבר. את האדם היקר לי ביותר על פני האדמה, קשה לי להאמין שאפסיק לאהוב אותך, אבל אני לא יודעת אם אמשך אלייך כשתהיי טרנסג'נדר'", משחזרת לאה ינאי, בת 33. "מצד שני, מי נתן לי את הזכות לעמוד בדרכה של אהובתי ובת זוגי, שכבר שנים חולמת להפוך לגבר בכל המובנים?"
זה לא שלאפי ינאי, בן 35, קצוץ שיער ומזוקן, זו הייתה החלטה קלה. "פחדתי שסוף־סוף ארוויח את עצמי, כגבר, אבל אולי אאבד את הזוגיות עם לאה, שהיא כל עולמי".
אבל במציאות שהיא כמו סרט, גם לטוויסט הזה היה סוף טוב. "רק אחרי שהתהליך הושלם הבנתי שאני אוהבת אותו ונמשכת אליו באותה המידה כמו בעבר", אומרת לאה. "אז אני לסבית מוחלטת שאוהבת רק גבר אחד – את אפי".
"כשקיבלתי את זריקת הטסטוסטרון הראשונה שלי זלגו לי דמעות מהעיניים", מספר אפי בחיוך. "האחות נרתעה ואמרה, 'סליחה שהכאבתי לך', ואני, עדיין בוכה, מילמלתי שאלה דמעות של שמחה. מאז, פעם בשלושה שבועות לאה מזריקה לי טסטוסטרון".
הוא מביא לשולחן קערת בסיסה – תערובת מסורתית של גרגירי חיטה עם שקדים ותמרים שיוצאי טריפולי נוהגים להכין בליל ראש חודש ניסן כסגולה לברכה ופרנסה טובה – מזכרת מהגלגול הקודם שלו. "בעיניי, זו משמעות החירות", הוא אומר. "החירות האמיתית היא להיות מי שאתה, עד הסוף, לחיות את האהבה שלך ולנהל אורח חיים פשוט, נורמלי ושגרתי".
בדרמה הזאת, אין סודות ואין שמות בדויים. הם מדברים בגלוי, בלי בושה או מבוכה, מקווים שאולי בעזרת סיפורם יידעו גברים ונשים אחרים שמרגישים כלואים בעולם לא להם שיש דרך אחרת. שהם לא לבד. . לאה אפילו שיתפה בגילוי לב את סיפורה בקבוצת הפייסבוק הפופולרית "מאמצחיק" וזכתה לאינספור תגובות וחיזוקים.
ועדיין, זה לא כל כך פשוט. הפנים אולי קדימה והחיוך מרוח, אבל העבר המורכב, הסבוך לא נעלם לשום מקום. לכן פרטים מסוימים, כמו שם משפחתה הקודם של לאה, נשארים חסויים. "מהוריי התנתקתי לחלוטין", היא אומרת, "הם לא עשו קריעה בבגד ולא ישבו עליי שבעה, אבל הם הגדירו אותי כחולת רוח ומטורפת ואסרו על אחיי ואחיותיי ליצור איתי קשר. בפועל, חלק מהם מדברים איתי וחשיפת שם משפחתי עלולה לחבל לשני אחיי הקטנים, שעדיין בשידוכים".
היא נולדה בבני־ברק, השלישית מבין עשרה צאצאים. "הוריי, חילוניים למהדרין, היו הורים לשניים כשהתחילו לחזור לתשובה ועזבו את חייהם הקודמים בבת־ים. אבא שלי, שעד אז עבד כאח בבית חולים, הפך למוהל כירורגי לצד לימודיו בכולל, ומבחינה כלכלית היינו מסודרים. לפעמים היו לו עשר בריתות ביום והוא גבה כסף רק מהורים חילוניים. במגזר החרדי לא משלמים למוהל שקיים מצווה. אמא שלי, שעד אז עסקה במחשבים, הפכה לאמא במשרה מלאה שכל שנה מביאה עוד ילד. ואני, הבת הבכורה שנולדה כבר במשפחה החרדית, הפכתי ליד ימינה. אמא קטנה. הכנתי ארוחות ערב, פליתי כינים מהראשים של האחים שלי. בגיל חמש, כשאחותי בת השלוש וחצי הרטיבה במיטה, החלפתי לה את הפיג'מה והנחתי מגבת על הסדין הרטוב כדי שהיא לא תעיר את אמא מהשינה. אמא שלי נהגה לומר, 'אלוהים שלח לי אותך בתור מתנה, כדי שאוכל להתמודד'. אז מה אם לא תמיד רציתי לתפקד כמתנה".
היא למדה בחברת בנות בלבד, בבית יעקב ובסמינר תורני חסידי, וכבר בגיל 15 הרגישה שהיא לא בדיוק כמו כולן. "בערב שבת הבנות נוהגות להסתובב ברחוב רבי עקיבא, המושבת ממכוניות. שתי חברותיי הטובות התרגשו לקראת הטיול של ערב שבת, התלבשו יפה והתאפרו לקראת התצפית על הבנים שהולכים לבית הכנסת, ולא הבנתי למה הן עושות את זה מפני שלא עניין אותי להציץ בגניבה על חתיכים. למה. בשביל מה. בכיתה י' התאהבתי בתלמידה שהייתה צעירה ממני בשנה. כל לילה דיברנו בטלפון במשך שעות, בסתר. הוריי קיבלו חשבונות טלפון של 2,000 שקל, לא הבינו איך נפל עליהם הסכום הזה. בגיל 16 הם קנו לי סלולרי כדי להרגיע את המצפון שלהם ובלילות, היא ואני נסחפנו לשיחות ולהתכתבויות. היה חשמל באוויר. הסמסים התחילו להתחמם. כשהיא כתבה לי, 'הייתי רוצה לנשק אותך על השפתיים ולהרגיש את החום שלך' הדם אזל לי מהגוף. אמא'לה, זה קורה".
ידעת להגיד לעצמך שאת לסבית?
"לא, מפני שלא ידעתי מה זה לסבית. גדלתי בבית חרדי, בלי טלוויזיה ובלי אינטרנט. בבית הספר למדנו שרחב הזונה הייתה מוכרת מזון. בשיעורי התורה המורות דילגו על פרקים שלמים בעלי תכנים מיניים כמו נח ובנותיו, מפני שיש דברים שלא מדברים עליהם. הסמסים מאהובתי עוררו בי התרגשות עזה וגם הפחידו אותי נורא. ההתקרבות הפיזית הייתה איטית. פעם היא באה לישון אצלי ופעם אני הלכתי לישון אצלה. פעם הלכנו לאיזה פארק מרוחק, חיכינו שכל האנשים ייצאו ממנו ולא שמנו לב שנעלו את השערים. גם כששכבנו עירומות זו לצד זו והתנשקנו, לא הכרתי את המונח לסבית. אבל ידעתי שאני רוצה לקום כל בוקר לצידה".
וידעת שזה אסור?
"שתינו ידענו שזה אסור ופסול ושהקשר בינינו יהיה חייב להיפסק ברגע שנגיע לגיל השידוכים, מפני שתפקידנו בעולם הוא להתחתן ולהביא ילדים. כי אלה החיים וזה מה שיש. בגיל 18, כשהגיע זמני להשתדך, קיבלתי החלטה לבחור בבחור נעים הליכות שמדבר בצורה נעימה ושיהיה אבא טוב לילדיי. שלא יהיה תוקפני ואימפולסיבי, כדי שיהיה רגוע ונעים בבית, לי ולילדים. הוריי ערכו המון בירורים, הצד השני חיפש כלה בלבוסטה, והשדכנית מצאה את הבחור שחיפשתי. נפגשתי איתו פעמיים – פעם אחת אצלנו בבית ופעם שנייה באיזה לובי של בית מלון, אבא שם אותי שם וחיכה בחוץ. אחרי שתי פגישות ההורים סגרו וורט. אירוסים".
איך הייתה החתונה?
"הייתי הכלה הכי עצובה בעולם. בהדרכת כלה הסבירו לי שבלילה הראשון חובה לקיים את המצווה ופחד מוות אחז בי. לא יכולתי לשמוח ולרקוד, כמנהג הכלות. הקאתי שלוש פעמים, אחרי החופה וגם בחדר הייחוד. זה היה נורא, במיוחד לאור העובדה שהמאהבת שלי נכחה בחתונה. לא יכולתי שלא להזמין אותה, כולם ידעו שהיא החברה הכי טובה שלי. בבוקר שאחרי החתונה, כשבעלי הלך להתפלל, צילצלתי אליה בדמעות ואמרתי, 'אני לא מבינה למה אני קמה לצד בן אדם זר ולא לצידך'. ההורים שכרו לנו דירה בירושלים, בעלי לימד בחיידר וחודש אחרי החתונה כבר הייתי בהיריון. כלפי חוץ הלכתי בתלם, אבל ידעתי שזה לא זה. כשאמא באה לעזור לי, אחרי הלידה, גיליתי לה שלא טוב לי ושאני רוצה הביתה. היא חיבקה אותי והחזירה אותי, יחד עם בני התינוק, לבני־ברק. הגט היה זריז, הוסכם שהילד נשאר אצלי, וכגרושה חרדית המשכתי לחבוש פאה".
בחודשיים הראשונים היא לא העזה להוציא את הראש מבית הוריה. "התביישתי לפגוש חברות, לא רציתי שיסתכלו עליי, ברחתי לתוך השקט שלי. עד שהוריי שוב התחילו לדבר איתי על שידוכים. כגרושה פלוס ילד התייחסו אליי כמו אל סחורה פגומה, חיפשו עבורי אלמן, גרוש או מבוגר. בינתיים אני הרטבתי את הכרית בדמעות שליש, אין מצב שאני שוב נכנסת למיטה עם גבר. באחת השבתות, מעל צלחות החמין, התפתח ויכוח סוער ביני לבין אבי. הוא זרק משהו על המחויבות להתחתן עם לומד תורה, וטענתי שלומדי התורה חיים על חשבון אחרים. הוא התרגז עליי וצעק, 'את יותר גרועה מחילונים, אם זה לא מתאים לך אז קומי ולכי מכאן'. נפגעתי, אבל זה היה עבורי גלגל הצלה. כשיצאה השבת ארזתי מזוודה גדולה, הושבתי את התינוק בן השנה וחצי בעגלה ויצאתי מהבית".
הם ראו שאת יוצאת?
"כמובן. הם ראו ולא אמרו כלום. מצאתי יחידת דיור קטנה, שלחתי את הילד שלי לפעוטון, חזרתי לעבוד כסייעת בגן ומהוריי לא שמעתי אף מילה. זה חרך לי את הלב, כל יום חיכיתי שאמא שלי תתקשר. רק אחרי חצי שנה של ניתוק מוחלט הקשר בינינו חודש, בתיווך אחותי, והם התחילו לתמוך בי מבחינה כלכלית. חילקתי את שעות היממה בין הטיפול בילד לבין העבודה והשתוקקתי לאהבה.
"אז כבר ידעתי מה זה לסבית, למדתי מהאינטרנט, גם הבנתי דבר או שניים על החיים. חיפשתי בגוגל 'חרדית לסבית' והגעתי לארגון 'בת קול' של דתיות גאות. שלחתי מייל, בתגובה הגיעו אליי שתי בחורות מדהימות, עם פאות, ובפעם הראשונה בחיי הרגשתי שאני לא דפוקה ולא פושעת. הן הזמינו אותי למפגשים של חרדיות לסביות, וההיכרות עם בחורות כמוני, שמעיזות לחיות כמו שבא להן לחיות, מילאה אותי בכוח. ובגיל 24, בזמן שהילד היה אצל אבא שלו, יצאתי עם חברותיי מ'בת קול' לשבת קהילה בבית הארחה. סוף שבוע לנשים בלבד, אי שם בצפון הארץ. ובשבת ההיא הכרתי את אהבת חיי".
כמו לאה, גם אפי ינאי, בעל תואר ראשון בפסיכולוגיה ותואר שני בדרמה־תרפיה, היה צריך לחצות עוד ועוד גבולות, בהתחלה בסוד ואחר כך מול כל העולם, כדי למצוא את עצמו באמת. הוא הגיע לעולם כאפרת, בת שנייה במשפחה דתית. כיפה סרוגה. הוריו היו דמויות מפתח באשקלון. אמו עבדה כמורה בתיכון דתי ואביו המנוח, סמנכ"ל עיריית אשקלון, היה אחראי על תיק החינוך והתרבות בעיר. "חצי אשקלון הכיר אותי בתור הבת של המורה והחצי השני זיהה אותי בתור הבת שנלווית אל אבא לעצרות ולטקסים", הוא אומר היום בחיוך.
ומה היית באמת?
"מגיל אפס, מיום שאני זוכר את עצמי, הרגשתי שונה. היה לי עולם פנימי עשיר שלא תאם את המציאות החיצונית שלי ולכן רוב החיים שלי התנהלו בדמיון. בגן הדתי הייתה פינה של גניזה, כיפות וציציות שיצאו מכלל שימוש, אז גנבתי ציצית פסולה ולקחתי אותה הביתה, לחדר שלי. לבשתי את הציצית, הרגשתי בעננים, וכשמישהו דפק בדלת מיהרתי להסיר אותה ולהחביא. כשראיתי שאמא סורגת כיפה לאבא אמרתי לה שגם אני רוצה. היא הופתעה, 'מי שמע על בת שחובשת כיפה?' אבל לא ויתרתי. לקחתי דף, גזרתי עיגול, צבעתי אותו וחיברתי אותו לשיער עם סיכה. רק בחדר שלי, כמובן".
המזל הגדול של אפי היה אבא שלו. "אבא היה העוגן והמשענת שלי ויכולתי לדבר איתו גם בנושאים אישיים", הוא מספר. "מדי בוקר אבא הניח תפילין והתפלל. כשאמרתי לו, 'גם אני רוצה להניח תפילין', הוא לימד אותי לעשות זאת. בבית הכנסת אהבתי לשבת לצידו ולהחביא את הראש מתחת לטלית שלו. כשבת המצווה שלי התקרבה הרגשתי שיש מעליי חרב. עד גיל 12, הבנות רשאיות להתפלל עם האבות שלהן בעזרת גברים, ואחרי גיל 12 הן חייבות לעבור לעזרת נשים. לא רציתי לעבור לשם מפני שלא הרגשתי שייכת. ביום כיפור, בתפילת נעילה, ניגשתי לארון הקודש ועשיתי טקס של פרידה. ניסיתי לצרוב בזיכרון שלי את המגע של הקטיפה ואת הריח של ספרי התורה".
קולו נחנק. "בגלל זריקות הטסטוסטרון כבר לא יורדות לי דמעות", הוא מצטדק, "אבל כשאני נזכר בטקס הפרידה הזה בא לי לבכות. הרגשתי שזה ממש לא הוגן. החזה שלי התחיל להתפתח וניסיתי להשטיח אותו בעזרת תחבושות. אלה היו שנים של תסכול וסבל שנבעו מהידיעה שהחיים שלי מתנהלים בשקר. גם מבחינה חיצונית נראיתי אחרת. לא לבשתי שמלות, תמיד חבשתי כובע הפוך, רכבתי על סקטבורד ושיחקתי כדורסל".
בקבוצת בנות?
"לא. אבא שלי הצליח להכניס אותי לקבוצת הבנים של אליצור אשקלון, אבל לא הורשיתי לצאת איתם למשחקים, ותחושת חוסר השייכות שקיננה בי התעצמה. מי אני? מה אני? מצד אחד הייתי הכי מאמין והכי דתי, ומצד שני פיתחתי סלידה מהדת, שאוסרת עליי להתפלל עם כיפה וטלית. בסוף האולפנה קיבלתי פטור משירות צבאי על סעיף דת, וכמו כל התלמידות, יצאתי לשירות לאומי. במהלך השירות הלאומי כבר הייתה לי בת זוג".
ומתי יצאת מהארון?
"במבט לאחור אני יודע שאף פעם לא הייתי בארון. הייתי נעול בתוך הפחדים, אבל כשהתחלתי לספר על זה, בגיל 18, אף אחד לא נדהם. אפילו כששיתפתי מורה מהאולפנה היא לא הופתעה. הבעיה הייתה שבגיל 18 כל בנות המחזור שלי התחתנו עם החברים שלהן מבני עקיבא או מהשירות הלאומי ורק אני לא הייתי בכיוון. השתתפתי בהפקת האירועים המשמחים – טקס חינה, מקווה, מסיבת רווקות וחתונה – למרות שהם השרו עליי עצב. לפני החתונה של חברה טובה שלי עזרתי לה להכין את הסלסילות לחתן ובשלב מסוים כבר לא יכולתי להתאפק. פרצתי בבכי ויצאתי החוצה. היא רצה אחרי ושאלה מה קרה, וגיליתי לה שאני בוכה מפני בחיים לא יהיה לי דבר כזה. חברה שלי אמרה לי 'את תכירי מישהו ותתחתני' והתעקשתי, 'לא, אני אוהבת נשים, לי לא יהיה מקווה'. היא שתקה עד שאמרה, 'אז לא יהיה לך מקווה, העיקר שנחגוג יחד במה שיהיה לך'. הגישה הזאת קצת הרגיעה אותי, וכעבור זמן התחלתי לשאול את עצמי אולי גם אני אוכל לחיות חיים נורמליים".
אפרת התחילה ללכת לפגישות של 'בת קול', אבל החיבור שם לא היה לה טבעי כפי שהרגיש ללאה. "בתחושה שלי לא הייתי לסבית וההגדרה של 'ארגון לסביות' לא החליקה לי בגרון", אפי מספר היום. "בשלב הזה כבר נראיתי כמו גבר. קניתי בגדים במחלקת הגברים, השתמשתי בבשמים גבריים, השיער שלי היה קצוץ עם כובע הפוך, אבל לא ראיתי את עצמי עושה התאמה מגדרית על מלא. הייתי באמצע. גבר שכלוא בגוף של אישה. הרבה לפני שצמח לי זקן עשיתי את התנועה הזאת, של שפשוף הזיפים. מי שלא הכיר אותי היה בטוח שאני גבר. אני זוכר שהגעתי לבית כנסת קונסרבטיבי באיזשהו חג. כשאחד המתפללים כיסה אותי בטלית וכיבד אותי בהחזקת הספר חזרה אליי הנשמה שיצאה ממני בגיל 12, כשהוגליתי לעזרת נשים. נישקתי את התורה והייתי באורות, ומצד שני זה היה פחד מוות. חשבתי, 'אני אמות ולא אעשה את זה למשפחה שלי'".
לפני עשר שנים, כשאפרת בת ה־25 נסעה צפונה לשבת שאורגנה על ידי 'בת קול', היא לא הייתה במיטבה. "הייתי אחרי פרידה, רציתי להיות לבד, אבל חברה מהארגון שיכנעה אותי. בערב שבת, התארגנתי בחדר, יש תפילה, כדאי לצאת לבדוק את השטח, את הבנות. התחלתי לשאול מי זאת ומי זאת ופתאום ראיתי את לאה. היא בדיוק סגרה את הסידור, וזה היה 'וואו, איזו יפה!' המשכתי לתחקר עליה וכולן אמרו לי, 'אפרת, לאה לא בשבילך. היא גם חרדית וגם גרושה וגם יש לה ילד וגם ההורים שלה שולחים אותה לשידוכים'. לא היה לי מה לענות חוץ מ'לא מעניין אותי כלום'".
"גם אני נדלקתי על אפרת, אבל הייתי נורא מפוחדת מהצל של עצמי", לאה מספרת. "אז מה אם יש קליק? אני לא יכולה להרשות לעצמי את השטותניקית הזאת. אני אמא לילד קטן ואני חרדית".
לא עברה יממה, והחששות התפוגגו. "במוצאי שבת כבר התנשקנו והחלפנו טלפונים", לאה מספרת. "אפרת התעקשה להחזיר אותי לבני־ברק ומאותו היום לא עזבנו האחת את השנייה. אפרת הייתה כל היום על הקו מאשקלון לבני־ברק. הגיעה בלילה, אחרי העבודה, ויצאה ממני מוקדם בבוקר. בסופי שבוע שבהם הבן שלי היה עם אבא שלו נסעתי אליה. להוריי סיפרתי שיש לי חברה טובה שגרה באשקלון. לא גיליתי להם עד כמה היא חברה טובה. בכל זאת, בני־ברק".
אפי: "לא יכולתי לבקש לעצמי בת זוג טובה ממנה. לאה היא הכי נכונה והכי מדויקת לי. הרגשתי שאלוהים הלביש עליי חליפת הוט קוטור שנתפרה בהזמנה אישית, בדיוק על פי המידות שלי, בהתאמה מלאה. אבל החזות הגברית שלי עוררה מבטים. כולם חשבו שאני בן, ולכן היינו חייבים להתגנב. הרי אישה חרדית לא יכולה להסתובב עם לובש מכנסיים. אני הייתי הראשון שיצא למכונית ולאה הצטרפה אליי אחרי כמה דקות".
אחרי שנה יחד, לאה ובנה הצטרפו אל אפי באשקלון. "היה לי ברור שלא אסיים את חיי בבני־ברק, ומצד שני היה לי חשוב לחיות לצד משפחה תומכת", מספרת לאה. "המשפחה של אפרת קיבלה אותי בזרועות פתוחות ומנגד, לא הייתי מסוגלת לצאת מהארון בפני הוריי. אינספור פעמים גילגלתי על הלשון את המילים 'אני לסבית' ופחדתי להוציא אותן מהפה. ידעתי מה הם יעשו. פחדתי שהם יאשפזו אותי במוסד לחולי נפש, שינעלו אותי בבית, שיכפו עליי טיפולי המרה. ביקשתי מאחותי, שצעירה ממני בשנתיים, להעביר אליהם את המידע. לימים, גם אחותי חזרה בשאלה".
ואיך הם הגיבו?
"כצפוי. בכל הברכות והאיחולים. 'לאה משוגעת, חולת נפש, צריכה אשפוז, אנחנו לא רוצים לדבר איתה, מסכן הילד שלה, אלוהים ישמור, מה היא עושה לו, מה היא עושה למשפחה שלנו'. למרות שניחשתי את תגובתם הצטערתי לשמוע שהם עשו הכל חוץ מלשבת שבעה כדי למחוק אותי מחייהם. אבל לא הייתה לי ברירה. הייתה לי אהבה מטורפת, רציתי לחיות עם אפרת וכל סידור אחר נראה לי לא הגיוני".
בני הזוג חתמו על תעודת זוגיות של משפחה חדשה, ערכו טקס נישואים מצומצם, קנו דירה בעזרת הלוואה ומשכנתה, ניהלו אורח חיים דתי ובשבתות הן צעדו ברגל, עם בנה, לבית הכנסת הקונסרבטיבי. "זה האבסורד", מצחקקת לאה, "כולם הגיעו במכוניות ואנחנו ברגל. עדיין הייתי חרדית ועדיין חבשתי פאה".
את הפאה הסירה חצי שנה אחרי שעברה לאשקלון. "היא כבר לא הייתה חלק ממני", היא אומרת. "מגרושה עם פאה הפכתי לגרושה בלי פאה, ומחרדית הפכתי לדתית. זה היה תהליך של בשלות נפשית. במשך 30 שנה התרגלתי לא לשאול שאלות, וברגע שהתחלתי לשאול – כבר לא היו לי שאלות. הרבה דברים התפוצצו לי בפנים כמו בלון. בני הבכור נטש את החינוך הדתי ביוזמתו, אחרי שביום המשפחה אסרו עליו לספר על משפחתו שמורכבת משתי אמהות".
לבסוף, החליטו שהגיע הזמן לילד משותף. "היה ברור שאני אהיה זו שתלד", אומרת לאה. אחרי שנולד בנם המשותף הראשון, היום בן חמש, עשתה לאה קורס תכנות ועברה הסבה להיי־טק – הישג מרשים במיוחד בשביל אם צעירה ללא תעודת בגרות. את עבודתה הראשונה בתחום קיבלה חודשיים אחרי לידת בתם השנייה. בספטמבר הקרוב, גם תתחיל ללמוד באוניברסיטה.
בזמן הזה, אפרת המשיכה לעבוד בתחומה, כדרמה־תרפיסטית בבתי ספר באשקלון, ולזמן מה נראה שהספינה שניווטו יחד בלא מעט סופות הגיעה סוף־סוף למים שקטים. אבל אצל אפרת עדיין התחוללה סערה.
"הייתה לי תקופה קשה, לא היה שום קשר בין החזות החיצונית שלי לבין היותי מוגדר כאישה", אפי מספר. "כשהלכתי ברחוב עם הילד הגדול שאלו אותו אם אני אח שלו, והוא ענה 'לא, זה אמא שלי', ושנינו הרגשנו שזה פשוט לא זה. לא הייתי האמא, אלא האבא. רציתי להפוך לשקוף, להיעלם, שלא יסתכלו עליי, שלא ידברו איתי. אפילו לעצמי לא יכולתי לומר מי אני. הייתי שבור ומתוסכל עד שהגעתי למרפאה באיכילוב וזכיתי בחוויה מתקנת. האחות שאלה אותי, 'באיזו דרך לפנות אליך?' הייתי בהיי".
דווקא מתוך המקום הבטוח והנוח שחלקה עם משפחתה, הבינה אפרת שהגיע הזמן לעבור הליך להתאמה מגדרית. "את הניתוח הראשון, להשטחת החזה עברתי לפני שבע שנים, כשאבא שלי עוד היה בחיים", מספר אפי. "אבא ידע שאני סובל מחוסר התאמה מגדרית והוא היה המצפן שהראה לי את הדרך. קבעתי את הניתוח לחופשת סוכות כדי לא להיעדר מהעבודה, וכשאבא לא הרגיש טוב דחיתי אותו. אבא כעס עליי, 'למה דחית? אני יודע כמה הניתוח הזה חשוב לך'".
"לאפי הייתה חזות גברית הרבה לפני שהוא התחיל להזריק טסטוסטרון", מסבירה לאה. "עובדה שבני הבכור ראה את אפרת ושאל 'אני יכול לקרוא לך אבא?' שנתיים לפני שאפרת התחילה עם ההורמונים, התחלנו לפנות אליו בבית בלשון זכר וזה שימח אותו. אבל כשאפרת רצתה להתקדם לזריקות צצו חששות ופחדים".
כשהתהליך הממושך החל להראות את אותותיו גם על פניו של אפי, הוא החליט לשוחח עם הורי המטופלים שלו ועם צוות בית הספר. "ערכתי הרצאה לצוות על מגדר וטרנסג'נדריות", הוא אומר. "יצאתי לשנת שבתון כדי להתמודד עם השינויים בלי לבלבל אותם, וחזרתי לבית הספר כגבר".
"כל אחד מאיתנו שילם מחירים על הזכות לנהל את החיים בחירות מושלמת", אומרת לאה. "היום, כל אחד מאיתנו מרגיש בטוח בגוף שלו, בבחירות ובאהבה שלו".
"השנה, בפורים, כששאלו אותי למה התחפשתי, עניתי שבפעם הראשונה בחיי אני כבר לא מתחפש", מספר אפי בחיוך. "הפחד הגדול ביותר לא נובע מהחשש שאנחנו חלשים מדי, אלא מהידיעה שאנחנו בעלי עוצמה ומסוגלים לעשות כל מה שנרצה. כשאני מסתכל לאחור אני באמת לא מבין ממה כל כך פחדתי. לא פעם אני שואל את עצמי למה לא התחלתי את תהליך ההתאמה הרבה קודם".
"באמת?" לאה כאילו־מזדעקת. "אילו הפכת לטרנסג'נדר בגיל 20, איך היית פוגש אותי בכנס של לסביות חרדיות?"
פורסם לראשונה: 07:42, 19.03.21
