במשך שנים חי שי קאופמן בקצב מהיר משאר האנשים שסביבו. הוא היה יזם, נשא במשרות בכירות בחברות גדולות, הקדיש להן את זמנו ומרצו, הקים חברות, ניהל עסקים, ולא נזקק לשעות שינה רבות. לפעמים, בעיצומה של פעילות תובענית, חווה שקיעות שגרמו לו להסתגר בבית ולשקוע במיטה ימים ארוכים. אלא שהאנשים סביבו לא הכירו את הצד הזה שלו, כי הוא ידע להסתירו היטב. היום הוא כבר לא מסתיר. ספרו "טלטלה" (הוצאת "מדיה 10") עוסק בהפרעה הדו־קוטבית (מאניה־דיפרסיה) שלו ובפוסט־טראומה שבה הוא לוקה, והוא גם מרצה על הנושא בפתיחות.
כתבות נוספות למנויים:
קאופמן (52), נשוי לאתי ואב לארבעה, בהם שני חיילים וחיילת ביחידות קרביות, הוא תושב מחולה שבבקעת הירדן, יזם, שותף בכמה חברות עסקיות ופעיל חברתי בתחום שבירת הסטיגמה של "מאותגרי נפש", שהוא אחד מהם.
תחילת חייו הייתה במשפחה חרדית־ליטאית, כבן לאב רב ולאם קיצונית בהליכותיה, ביישוב הדתי רכסים שבעמק זבולון. שם, במקום שהיה אמור להיות הבטוח ביותר, חווה פגיעה מינית קשה. "אחרי שעות הלימודים למדתי גמרא במרכז התרבות. כשהרב נהג ללטף אותי על ירכיי ייחסתי את זה לאהבה ולהערכה. יום אחד, כשהייתי בן עשר, הוא אמר: 'בוא לחדר שלי', ושם הוא סגר את הדלת במפתח, הפשיט אותי וביצע בי מעשה סדום. קפאתי. שתקתי. לא נלחמתי. לא צעקתי. לא בכיתי. פשוט יצאתי משם, חזרתי הביתה, נכנסתי למקלחת, ובמשך 30 שנה לא סיפרתי על כך לאף אחד. מדובר ברב מכובד, מי יאמין לי בכלל?", הוא אומר, נסער.
מגיל 13 למד בישיבה תיכונית דתית־לאומית בחיפה, ובשבתות העדיף להתארח בבתי חברים על פני חזרה הביתה ("הקשר עם הוריי היה קשר של מלחמות. לא קיבלתי את האמונה כפשוטה. שאלתי שאלות קשות, והם לא אהבו את זה"). בהמשך התגייס לנח"ל קרבי ושירת כחובש. שם, במרפאה הצבאית, הכיר את אתי (49), אשתו זה 26 שנה, אז חיילת נח"ל, דור תשיעי בירושלים, בת למשפחה מסורתית.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
כבר בחופשת השחרור מהצבא ונסקה מהר מאוד. הוא החל כמקדם מכירות בשטראוס, התקדם שם, ובגיל 25 עבר לחברה אחרת שבה ניהל 100 עובדים. כעבור זמן עבר לחברה נוספת בענף המזון והמשיך להתקדם. אחרי 19 שנים כשכיר הפך ליזם עצמאי והקים חברות, שותפויות ופרויקטים בתחומים שונים. המצב הכלכלי היה טוב, והחיים היו נוחים.
אתי התמקדה בבית. אחרי שנים של טיפולי פוריות נולדו להם תאומים, שנה לאחר מכן בת, וחמש שנים אחריה עוד בן, היום תלמיד תיכון. בהמשך החלה לעבוד כסייעת בגן, בגיל 38 עשתה תואר ראשון בחינוך לגיל הרך במכללת אוהלו בקצרין, ועכשיו היא לומדת לתואר שני ביהדות בקריה האקדמית אונו ועובדת כגננת במושב רוויה בעמק המעיינות.
אתי, האם במהלך השנים היו סימנים למאניה־דיפרסיה אצל שי?
"כל כמה שנים הוא החליף עבודות על רקע תחושה שלא מקדמים אותו מספיק. לפעמים הוא התפטר בלי שהייתה לו הצעת עבודה אחרת, כי סמך על יכולותיו. אז חשבתי שזה קשור לחוסר יכולת לדחות סיפוקים, והיום אפשר לייחס את זה למאניה, אבל אפשר גם לייחס את זה לאופי פעיל אנרגטית".
שי: "לא הייתי במאניה, שהיא הרגשת היי, אלא דווקא בדיכאונות. מעברי העבודה לוו תמיד בדיכאון קצר מועד".
כשהיה בן 38, הגיע הסרטן. "התנפח לי אשך, ובמשך כמה חודשים לא התייחסתי לכך. לא היה לי זמן לזה. יש לי קריירה, ושום דבר לא יעצור אותי! לא סיפרתי כלום לאתי. בשביל מה להטריד אותה? אחרי כמה חודשים פניתי לרופא המשפחה. האבחנה הייתה חד־משמעית: גידול סרטני גדול באשך עם הקרנה לבטן. משם קצרה הייתה הדרך לניתוח דחוף".
מה הרגשת?
"בהתחלה מכה קלה בכנף. צלצלתי לאתי, אמרתי לה שאני צריך לעבור ניתוח ושאעבור בבית לקחת מה שצריך כדי לנסוע לבית החולים בירושלים".
ואת, אתי?
"הוא סיפר לי את זה בלי פאניקה, כמו כל דבר שסיפר. לשנינו יש יכולת הדחקה ופשוט תפקדנו: היו ארבעה ילדים, והבית צריך להתנהל. אחרי הניתוח נסעתי כל יום הלוך ושוב ממחולה לירושלים כדי להיות איתו ולחזור לילדים בזמן. לגבי הילדים זה לא היה דרמטי. הם היו רגילים שאבא לא כל הזמן בבית".
5 צפייה בגלריה
''זה בהחלט פגע במשפחה, במצב הכלכלי וביחסים בינינו''. שי ואתי קאופמן
(צילום: אלכס קולומויסקי)
אחרי הניתוח עבר שי הקרנות, ובמהלכן התגורר במלון ירושלמי. שם, לראשונה בחייו איפשר לעצמו להרהר במצבו. וכך הוא כותב בספרו "טלטלה": "מעולם לא הרשיתי לעצמי להיות במנוחה זמן רב כל כך. תמיד עבדתי בקצב גבוה, יום רדף יום, משימה רדפה משימה. עכשיו חלפו בראשי מחשבות על החיים, על המוות, על הילדים. חשבתי לעצמי לא רק מה יקרה אם אמות, אלא מה יהיה אם אמשיך לחיות. אילו חיים יהיו לי? איך הניתוח ישפיע עליי? האם עדיין יהיה לי חשק מיני? איך זה ישפיע על היחסים עם אשתי? האם היא עדיין תרצה אותי? האם היא עדיין תרגיש שאני הגבר שלה? האם אמשיך להרגיש גבר?"
הסרטן, התברר בדיעבד, היה רק תחילתו של מהפך דרמטי בחייהם. יומיים לאחר סיום ההקרנות חזר שי לעבודתו. "מה שלא ידעתי זה שהטראומה של הסרטן הרימה את המתג של המאניה־דיפרסיה שהייתה רדומה אצלי", הוא אומר. "חזרתי מיד לאטרף של העבודה, עבדתי סביב השעון, הייתי בולדוזר, והמנכ"ל היה מבסוט. חודשיים־שלושה אחר כך לא הצלחתי לקום מהמיטה לכמה ימים, ואחריהם חזרתי לעבודה בקצב מואץ מאוד. תפקדתי בטירוף, הייתי נסער, והסביבה אמרה שאני 'קילר', אבל בלילות לא ישנתי. ואז שוב נפלתי למיטה חסר יכולת להתאושש. פירשתי את זה כשחיקה בעבודה והגשתי התפטרות. אפילו לא נפרדתי. פשוט נעלמתי לכולם".
"כעסתי מאוד", מעירה אתי. "לא חשדתי שמשהו לא בסדר, כי זה הסתדר לי עם האופי שלו ועם זה שהוא רצה להספיק יותר אחרי הסרטן. אבל כשהוא המשיך לשכב במיטה, כשאני עייפה ומתוחה סביב העבודה והילדים, אמרתי לו: 'גם לי יש ימים לא טובים, אבל יש לי מחויבות לילדים ולמשפחה".
שי: "כל משפט כזה דרדר את הדיכאון. הלב שלי נשרף. מה, נראה לך שאני עצלן? חשבתי שאולי הסרטן חזר. לא דמיינתי שיש לי משהו נפשי. גם היה עניין הסקס. כשהייתי במאניה, כלומר בהיי, היה לי חשק תמיד. בדיכאון לא היה שום חשק לסקס".
5 צפייה בגלריה
שי ואתי קאופמן. ''הרגשתי שחזרתי לעצמי, אבל רק אז גיליתי את השברים שהותירה הסערה מאחור''
(צילום: אלכס קולומויסקי)
ואת, אתי, לא נעלבת כשבעלך לא חשק בך?
"גם לי לא בא עליו באותו זמן".
לא חשבת לעזוב אותו?
"זה עבר בראשי, אבל לא באמת ישבתי וחשבתי על זה. היה כל כך הרבה לעשות".
כשהמצב נמשך, החליט שי לפנות לטיפול אצל פסיכיאטרית שהיא גם פסיכותרפיסטית. "ידעתי שאני לא עצלן ושמשהו גדול ממני מנהל אותי. היא ביקשה שאספר על הילדות שלי, ופתאום קפצה לי הפגיעה המינית. התחלתי לבכות בכי מטורף. ישבתי אצלה ארבע שעות ולא הפסקתי לבכות. הייתה לי צמרמורת והגוף איבד שליטה. לא הייתי מסוגל לחזור הביתה. ביקשתי מהמטפלת שתגיד לאתי לבוא, והיא סיפרה לה את מה שלא סיפרתי כל שנותינו המשותפות".
אתי, איך הגבת?
"שמעתי, אבל לא קלטתי ולא עיכלתי".
חברים, ששמעו רמזים על מצבו, התגייסו לעזור לו ואספו כספים כדי שיקים חברה לאנרגיה סולרית. אבל התופעות של העלייה למעלה והנפילות לתהום נמשכו כשש שנים. "הקמתי עוד חברה ופרויקטים, בניתי בתים כיזם, ובין לבין נפלתי למיטה ונעלמתי. הכאב הנפשי היה בלתי נסבל".
אתי, איך התמודדת עם המצב הזה?
"זה בהחלט פגע במשפחה, במצב הכלכלי וביחסים בינינו, אבל לא עשיתי שום דבר דרמטי. פשוט תפקדתי".
באוגוסט 2015, כשהיה בדיכאון עמוק, ביקש שי מהפסיכיאטרית שטיפלה בו הפניה למרכז לבריאות הנפש "שלוותה". שם התבשר שלמצבו יש שם: הפרעה דו־קוטבית, ואפשר לטפל בה. נאמר לו שמצבו קשה, "אבל יש עם מה לעבוד". לאחר חודשיים של טיפול במרפאות החוץ, הוחלט על אשפוז מלא במחלקה פתוחה. "לא הייתי מוכן לעבור את הקו האדום הזה. בבית החרדי שבו גדלתי חולה נפש זה מצורע. הודעתי שעליי להיוועץ באשתי".
"כשהודיעו לי שעליו להתאשפז הרגשתי שחרב עליי עולמי", אומרת אתי. "התקשרתי לחברה שלי ואמרתי לה: 'שי מאושפז בשלוותה. אני לא יודעת מה לעשות', והיא באה אליי מיד. למחרת הלכתי לעבודה, ואחריה נסעתי עם חבר של שי להביא לו בגדים. כשחזרתי, אמרתי לילדים - הגדולים היו אז בני 14 ו־15 - שאבא בבית חולים. לא אמרתי איפה. התביישתי. מה אגיד להם, שאבא חולה נפש?"
במהלך אשפוזו חל מהפך חשיבתי בשי. "בהתחלה התבודדתי. הייתי מבוהל. אבל לאט־לאט התחלתי להכיר שם אנשים ערכיים, טובי לב, ברמה גבוהה. ניהלנו שיחות עומק, הבנתי שהמחלה עלולה לפגוע בכל אחד. אבל, שמעתי גם משפטים כמו 'בת זוגך תתגרש ממך', 'הילדים יכעסו', 'אל תספר בעבודה כי יפטרו אותך', 'עדיף להסתיר.' אמרתי לאתי, 'תתגרשי ממני ותתחתני כמה שיותר מהר', אבל היא נפנפה אותי ואמרה שאני מדבר שטויות", הוא אומר והיא מאשרת.
מתי סיפרתם לילדים את האמת על האשפוז?
שי: "אני התחננתי בפני אתי שתביא את הילדים לבקר, אבל היא העדיפה להשאיר אותם בשגרה ולא לטלטל אותם מכל הבחינות".
אתי: "אחרי ששי השתחרר, סיפרנו שנינו יחד לכל אחד מהם בנפרד, כי הם שונים זה מזה. קראנו למחלה בשמה, מאניה־דיפרסיה, סיפרנו עליה, על מה שעברנו ואיפה הוא היה מאושפז. הילדים לא דיברו איתנו על הנושא במשך כמה חודשים, ואז התחילו לשאול, כל אחד בדרכו ובזמנו. אין ספק שזה יצר משבר אמון ביניהם ובינינו, אבל אני לא חושבת שהיום הייתי נוהגת אחרת. בסיטואציה שנוצרה לא יכולתי להכיל גם את הילדים. בקושי החזקתי את עצמי..."
כשראתה שהמכלול כבד מדי, שיתפה אתי את החברים הקרובים. הללו פתחו חמ"ל, חילקו תפקידים, וארגנו תורנויות ביקור והסעות לשי. "היו גם כאלה שעזרו לנו כלכלית", היא אומרת. "פשוט החזיקו אותנו".
אחרי שנה וחצי של טיפול במרפאות החוץ ובאשפוז חזר שי הביתה. בספר הוא כותב: "הרגשתי שחזרתי לעצמי, אבל רק אז גיליתי את השברים שהותירה הסערה מאחור. הבנתי שנצטרך לעבוד קשה על מנת לאחות אותם מחדש. מפני שבחרנו לא לומר לילדים מילה על האשפוז בבית החולים, עד לשלב מאוחר, אחד מילדינו הביע חוסר אמון רב כלפיי וכלפי אתי. גם אתי עצמה הייתה שונה ממה שזכרתי אותה. שמחה הרבה פחות, מארחת הרבה פחות, מתפקדת בקושי, עצובה, כועסת פעמים רבות עליי ועל הילדים".
"כששי חזר הביתה המצב נעשה קשה יותר, והיה המון מתח", מודה אתי. "בזמן הממושך שהוא לא היה בבית, את מתחילה להסתגל לחיים ולשגרה שבה בעלך לא נמצא. כשהוא חזר הייתי צריכה להתרגל מחדש, להתחשב בו, להכיל אותו. הוא היה מאוד כפוף פיזית, וזה עצבן אותי. הערתי לו: 'שי, תתיישר! למה אתה לא הולך זקוף?'. הוא לא הבין מה אני רוצה ממנו, ואני מאוד כעסתי. רציתי שהכל יחזור לקדמותו, אבל זה לא קרה. רציתי ששי יתאפס ויחזור לעצמו, ולא לקחתי בחשבון שיש תקופת הסתגלות הדדית שלו ושלי למצב החדש. זה גרר הרבה תסכול, עצבים, קושי.
"כששי היה מאושפז, הגיעה לגן שלי פסיכולוגית לצפות בילדים. כששמעה שבעלי בבית החולים, לא סיפרתי לה שמדובר ב'שלוותה', היא אמרה לי: 'את מתפקדת ומדחיקה, אבל שתדעי לך, שיגיע שלב שתיפלי. תדאגי שיהיה מישהו שיתפוס אותך!'. כשזה אכן קרה, הרגשתי שאני מאבדת את עצמי, ובפעם הראשונה בחיי נועצתי בפסיכולוגית".
"בטיפול הזוגי שעברנו עלה שלאורך תקופה של שנה וחצי הייתה אתי צריכה להחזיק את עצמה, להיות חזקה נוכח המצב ולא להראות כלום לילדים", כותב שי בספרו. "כשחזרתי לתפקד פחות או יותר, היא יכלה לשחרר מעט, אך כמעט נכנסה למשבר בעצמה. אני מודה שלקח לי זמן לראות ולהגיב לזה".
כיום אתה מרגיש שאתי מבינה אותך?
"כמה שהיא מתאמצת להכיל את המחלה שלי, היא לא מגיעה למינימום שאני זקוק לו", הוא משיב בכנות. "למשל, כשאני נופל למיטה, היא כבר לא מעירה לי לקום, אבל אני קורא את האנרגיות שלה שאומרות את זה, וקשה לי".
אתי, משפט קשה. מה יש לך להגיד?
"כבר שמעתי את זה ממנו. אין לי שליטה על מה שהוא מרגיש או על מה שאני מרגישה. אני לא טובה בלהסתיר את התחושות. אבל אני יודעת שאני עושה את המקסימום שאני יכולה בלהכיל אותו".
שי, המטופל כיום בתרופות קבועות, חזר לעצמו מבחינת פעילות. היום הוא יועץ עסקי לחברות, מרצה על מודל "שביל ההגשמה" להתמודדות עם פחדים בלי להישבר מהם, כמו גם על "סודות ותובנות" - הרצאה המבוססת על סיפורו האישי שיש בו מסרים לחברה הישראלית, לייצר אמפתיה לאנשים שהוא מסרב לכנותם "חולי נפש", ודבק במושג "מאותגרי נפש". "עוד בבית החולים אמרתי לעצמי שאפרוץ את מחסום הבושה והשתיקה המאפיינת את הנושא. החלטתי לצאת בפנים גלויות, לומר שיש לי מחלה ושאני 'מאותגר נפש', שלא אתבייש בזה ושאייצג אנשים כמוני, שהם לא פחות טובים וערכיים מכל אדם אחר בחברה".
אתי, איך קיבלת את הרצון של שי לצאת עם הסיפור?
"בהתחלה לא הסכמתי. רציתי לשכוח את מה שהיה ולהמשיך בחיינו, גם בגלל הבושה. רציתי חיים נורמליים, אבל שי שכנע אותי. תמיד הוא משיג מה שהוא רוצה".
שי: "לא עשיתי דבר בלי הסכמתה, וכשהיא התחילה לראות תגובות והודעות מחבקות, מעריכות ומודות בסגנון 'הצלת את חיי', היא קלטה שאנחנו עושים משהו טוב. היא גם באה איתי להרצאות ולפעמים עולה על הבמה ומדברת. גם הילדים מביאים לפעמים חברים שלהם להרצאות שלי או להתייעצות".
שי, מה מצבך היום?
"נע בין דיכאון להיפו־מאניה, שזו גרסת־הבת של מאניה. אני כמעט לא נמצא באמצע".
אתי: "אבל היום אנחנו יודעים לזהות את המצב ולעצור. אם אני רואה שהוא מגזים ב'היי', אני אומרת לו: 'אתה מגזים. תעצור!', והתפקיד שלו זה להקשיב לי ולעצור".
5 צפייה בגלריה
''אני חילוני. את הכיפה הורדתי ב־2015. אתי דתית־לאומית. אחד התאומים דתי־לאומי, התאום שלו חילוני. הבת חילונית, והבן הקטן עדיין לא החליט''. שי ואתי קאופמן
(צילום: אלכס קולומויסקי)
אתי, עולות בך לפעמים מחשבות להפריד כוחות?
"עכשיו, אחרי שעברנו את החלק הקשה?"
איך הזוגיות שלכם כיום?
שי: "מורכבת, מאתגרת, הרבה יותר יציבה מאשר לפני האשפוז".
תנו לנו טיפ איך משקמים חיים כמו שלכם.
אתי: "זה אינדיווידואלי. מדובר בתהליך שבו כל אחד עושה את ההתאמות שלו. עקרונית, צריך הרבה הכלה ומצד שני לא לווותר על העצמי ועל דברים שעושים לך טוב. אני המשכתי לעבוד, ללמוד, לחיות ולהתקדם. יצאתי עם חברות גם כששי שכב במיטה בדיכאון".
"ואני כעסתי אבל גם שמחתי שהיא עושה את זה", מודה שי.
איך נראית המשפחה שלכם היום?
שי: "מורכבת. אני חילוני. את הכיפה הורדתי ב־2015. אתי דתית־לאומית. אחד התאומים דתי־לאומי, התאום שלו חילוני. הבת חילונית, והבן הקטן עדיין לא החליט".
אתי: "אבל אנחנו חיים בהרמוניה שלמה ומכבדים אלה את אלה. עושים קידוש בליל שבת, מנהלים ויכוחים ושיחות, אבל לא על דת. האווירה טובה. בבית שומרים שבת, בחדר הפרטי כל אחד עושה מה שהוא רוצה. אלה הכללים. כולנו מאוד משקיעים במשפחה".
