בבית ברחוב פינסקר, ליד הכיכר, יש שלושה חדרים, מרפסת, חדר שירות ומבואה קטנה בכניסה. בחדר השינה יש שתי שידות לבגדים, שתי שידות שצמודות למיטה, כוננית לטלוויזיה, מכונת כתיבה, מיטה שמתחתיה שלוש קופסאות נעליים, ושטיח. במטבח יש כיריים, ארונית שהם בנו יחד, מכשירים חשמליים, מכונת קפה (את שלה הם מסרו כשהם עברו לפה). בסלון ספה חדשה יחסית, שולחן מאיקאה, קישוטים שנשארו מהמסיבה האחרונה שהם אירחו, שולחן אוכל, ארבעה כיסאות שחורים, שניים מהם היא הביאה מהבית הקודם, ושניים הוא.
במרפסת הכורסה הישנה שלה, ובדלי סיגריות שהם עישנו יחד. בחדר העבודה יש דברים שלו. על דלת הכניסה של הבית תלוי שלט עם שמותיהם. היא הורידה והחזירה את השלט הזה כבר 13 פעמים בחודש האחרון, למרות שהיא יצאה מהדלת רק שלוש פעמים ביום, רק לסיבוב עם הכלב. היא התפרקה בכל פעם כשהיא חזרה וראתה את השלט שנתלה כשהם היו משפחה, ובכל פעם כשהיא חזרה ולא ראתה את השלט, היא פחדה שעידו ייכנס, יראה שהיא הורידה אותו, ויחשוב שהיא כבר לא אוהבת אותו.
מעין רודהצילום: ירון ברנרזה כבר לא הבית שלה, אבל גם לא לא-הבית שלה. כשהיא בחוץ היא כועסת שיש אנשים בעולם, כשהיא חוזרת היא מתפרקת. כשהיא הולכת לישון היא מקווה שהוא יחזור הביתה. כשהוא חוזר, היא מתפרקת. כשהיא שומעת את הקודן מלמטה, עוברת לה צמרמורת ברגליים. כשהיא חושבת על הסקס איתו, עוברת לה צמרמורת ברגליים. אין לה אומץ לזרוק את בדלי הסיגריות מהמאפרה במרפסת, ולא את הגבינה שהוא אוהב.
כשהיא סוגרת את הדלת של המקרר, ומוודאת שהיא סגורה כי הוא כעס עליה כשהיא השאירה אותה פתוחה, היא עוצמת עיניים כדי לא לראות את המגנטים מהחתונות שהוא היה בהן לפני שהם הכירו, לא להיזכר בצבע של העיניים שלו. זה לא מוזר שהיינו יחד בהלוויה אבל אף פעם לא היינו בחתונה? היא חושבת לשלוח לו, אבל ההודעה האחרונה שהיא כתבה הייתה "אני אוהבת אותך ומתגעגעת אליך", והיא רוצה שאם במקרה הוא ייזכר בה, הוא יפתח את הטלפון ויראה את ההודעה הזו.
והיא בכלל לא מעשנת. היא לא עישנה כשהיא ביקשה בברים סיגריה שתהיה עם הבירה. היא לא עישנה כשבדייט הראשון עם עידו היא ביקשה ממישהי שתגלגל להם, ובינתיים הוא נישק אותה את הנשיקה הראשונה שלהם, אז היא גלגלה להם שתיים. היא לא הייתה בן אדם מעשן כשהם עשו סיגריה אחת ביום, אחרי העבודה, במרפסת, כשהם היו אומרים אחד לשני שהם אוהבים. היא לא מעשנת מאז שהיא ביקשה מחבר שיביא לה חפיסת סיגריות בלילה אחד כשעידו לא חזר.
היא לא מעשנת מאז, רק חצי חפיסה ביום. רק אחת. כל שעה. השיער שלה אסוף כל הזמן, שלא יידבק הריח. גם ככה הוא התחיל לנשור כשהיא הפסיקה לאכול. היא הכי רזה שהיא הייתה, אבל אפילו להסתכל במראה היא לא מסכימה, והיא כועסת כשאומרים לה שזה יפה. להיות יפה זה מכעיס. כך גם הים, והשמש, ואנשים שממשיכים לחיות.
1 צפייה בגלריה
עכשיו, כשהארגז כבר חתום בנייר הדבקה, היא חשבה שאולי הוא ישים לב ולא ירצה לדבר איתה יותר
(צילום: shutterstock)
על הקיר בסלון תלויות ארבע תמונות שהיא הדפיסה ומסגרה לכבוד יום ההולדת שלו. אחת מהחופשה בסיני, אחת של יונה, כי בדירה שהוא גר בה לפני ישבה צוצלת על החלון, שהעירה אותם בכל בוקר שבו הם ישנו יחד. היא קנתה לו רובה מים כדי שינסה להבריח אותה. גם אותו היא תשאיר בדירה. בתמונה השלישית הודעה שהיא שלחה אחרי הדייט הרביעי – "שלושה חוקים לקשר שלנו".
1. לא אומרים דברים סתם (כי היא פחדה שהוא לא באמת חושב שהיא יפה)
2. אם תפגע בי אני אחתוך לך את הזין (כי פגעו בה)
3.אם לא כיף, אומרים (כי היא פחדה שהוא יישאר איתה ויסבול).
"לא כיף לי", היה המשפט הראשון שהוא אמר לה כשהוא פתח את מה שתהיה השיחה האחרונה ביניהם, ונעמה הרגישה שזה חוק ממש מטומטם. למה צריך להיות כיף כל הזמן? מה כל כך כיף בכיף? היה לה כיף כשהם ניקו את הבית יחד, אבל מה כיף בזה. היה לה כיף כשהוא בא איתה להלוויה, וזה בטוח לא כיף. מה שהיא לא אמרה לו זה שהוא עבר באופן גס על חוק מספר 2 (והיא ויתרה לו ולא חתכה לו את הזין), ושזה גורם לה לחשוב שכל הזמן הזה הוא עבר גם על חוק מספר 1, כי אם הוא לא אמר דברים סתם, איך יכול להיות ש"לא כיף לי" זו סיבה מספיק טובה לארוז את כל החיים המשותפים שלהם, לדחוף אותם לארגזים ולהמשיך הלאה בלעדיה?
"זה לא מוזר שהיינו יחד במלחמה ולא היינו בחתונה? היא רצתה לשלוח לו, אבל נזכרה שבלילה אחרי שהוא נפרד ממנה, כשהוא הלך לישון בחדר העבודה, היא שלחה לו עשרות הודעות, עם כל המילים שהיא שמרה בראש. הוא לא ענה לאף אחת מהן"
לא היו לה ילדים, לדודה יהודית שנפטרה שבועיים וחצי לפני שהם נפרדו. בשבעה אמרו עליה "לא סתם היא הייתה רווקה". המשפט הזה תקוע לנעמה בראש. גם היא לא סתם רווקה? ליד הבית הקטן של דודה יהודית, ארבעה רחובות צפונית לבית ברחוב פינסקר, הייתה מצוקת חנייה, ולאף אחד במשפחה לא התחשק להכניס אנשים זרים הביתה ולקנות בורקסים לכבוד הדודה "הערירית", המילה שנעמה הכי מפחדת ממנה בעולם.
עידו לא בא איתה להלוויה כי היא ביקשה, אלא כי הוא הרגיש שהיא עצובה. במחוות כאלה היא התרגלה לחיות. עידו הטעין לה את האוזניות כי הוא חשב שהיא תרצה לצאת לריצה ובטח תשכח. הוא גלגל לה סיגריה לפני שהוא יצא לעבודה כי הוא ידע שהיא תרצה לעשות הפסקת צהריים. בבוקר היה כותב לה לפני שהיא הספיקה להתעורר – "אני בדרך לעבודה, מתגעגע". מי יתגעגע אליה? מתי הוא הספיק להפסיק להתגעגע אליה, מהלוויה לפני שבועיים וחצי ועד היום?
בשבעה אמרו לה: "חבר שלך מקסים", וגם "איזה בונוס שהוא חתיך", ושאלו אותה – "נו, מתי ילדים"? והיא חייכה ואמרה "בקרוב", מה שהיה אמת מוחלטת שבועיים וחצי לפני שהוא נפרד ממנה. היא לא כעסה בשיחה שבה הם נפרדו. היא פחדה שאם היא תכעס, הוא ייפרד ממנה, ובבכי נשנק חזרה ואמרה: "זה לא אמור להיות הסוף שלנו. אמרת שאתה אוהב אותי".
אפילו שנה הם לא הספיקו לחיות ביחד בבית הזה שלא היה בו ארון, כי עשרה ימים אחרי שהם עברו התחילה מלחמה. היה רומנטי לחיות בלי ארון, הוכחה שאפשר להתגבר על כל דבר, גם אם אין מספיק מקום לתחתונים שלה. בכל טיל הוא נישק אותה ואמר: "אני אוהב אותך". היא הרגישה בטוחה למרות שברחוב ליד נפל טיל. ואז חדשות עד הלילה, סיגריה, ונרדמים מחובקים. היא הייתה מקיפה את הגוף הגבוה שלו מכל הכיוונים, ולוחשת לו: "אני כמו פטריק מבובספוג, אני כוכב ים עליך", והוא הבטיח לשמור עליה. מי ישמור עליה עכשיו?
זה לא מוזר שהיינו יחד במלחמה ולא היינו בחתונה? היא רצתה לשלוח לו, אבל נזכרה שבלילה אחרי שהוא נפרד ממנה, כשהוא הלך לישון בחדר העבודה, היא שלחה לו עשרות הודעות, עם כל המילים שהיא שמרה בראש. הוא לא ענה לאף אחת מהן.
את הספרים היא ארזה בהתחלה, זה היה הכי קל. היא ידעה שהספרים של נעה ידלין וסאלי רוני הם שלה, וש'האמן ומרגריטה' שלו. אחר כך היא כעסה, אז היא ניגשה לארוז את מגירת הכבלים החשמליים, ובחרה לעצמה את המטענים הטובים יותר. עכשיו, כשהארגז כבר חתום בנייר הדבקה, היא חשבה שאולי הוא ישים לב ולא ירצה לדבר איתה יותר.
מגיע לצד שנפרדו ממנו לקבל את המטען המהיר, היא שכנעה את עצמה. באותו שכנוע היא ארזה גם את הסכינים הטובות ובחרה את הסדינים שהיא אוהבת יותר. אבל חישבה בקפדנות – חצי-חצי. ארבע סכינים לה, ארבע לו. את הפומפייה היא השאירה, שיהיה לו. אולי הוא ישים לב לזה וישלח לה הודעה.
מעין רודה כותבת בימים אלו את ספרה הראשון
