ורדה זילברברג (72) היא פסיכולוגית ויועצת ארגונית. לפני 18 שנה היא התאלמנה מבעלה הראשון. "עשינו את כל מה שאפשר, אבל הסרטן ניצח", היא נזכרת בעצב. "אחרי שזה קרה, שקעתי בדיכאון. אומנם תיפקדתי כאמא לשלושה ילדים, אבל בזה זה הסתיים. כעבור שנתיים, איכשהו, התחלתי לצאת מהבור. שמעתי בראשי את קולו של בעלי זיכרונו לברכה אומר לי – 'נו די, תצאי, תחיי', ומשהו בתוכי התחבר לקול הזה. ידעתי שהוא היה רוצה שאמשיך את חיי באופן מלא. התחלתי לצאת לרקוד ובהמשך גם יצאתי לדייטים. הדייטים נפסקו שנתיים אחרי כן כשפגשתי את אמיר, אבל עם הריקודים אני ממשיכה עד היום. אפילו הצלחתי לגרור את אמיר לריקודי סלסה, שמבחינתו זה סוג ריקוד לא ראוי", היא אומרת וצוחקת.
איך היה חיפוש הזוגיות עבורך?
"אחד הדברים היותר קשים שעשיתי בחיי היה לחפש זוגיות ולא להתייאש, אף על פי שהתחלתי כל פגישה בתקווה וסיימתי באכזבה. זה דבר אמיץ לעשות פעם אחת, וקשה לחזור עליו שוב ושוב במשך שנתיים. יחד עם זאת, לא איבדתי תקווה מפני שאני לוחמת ואופטימית כרונית באופיי. אני מאמינה בתקווה. כשפגשתי את אמיר, הרגשתי שפגשתי בן אדם, ומאז שנפגשנו לא נפרדנו".
5 צפייה בגלריה
ורדה ואמיר. "לא איבדתי תקווה מפני שאני לוחמת ואופטימית כרונית באופיי"
(צילום: אלבום פרטי)
את אמיר קולבן (69), רקדן, כוריאוגרף והמנהל האומנותי של להקת המחול 'קולבן דאנס', היא הכירה באתר היכרויות, בימים של תחילת הז'אנר, הרבה לפני האפליקציות. הוא ביקש ממנה שתשלח לו תמונה עדכנית, אבל ממש כמו הגברים של ימינו – הוא די נעלם לה אחרי כן. "שלחתי לו תמונה שלי והוא לא הגיב! זה היה מאוד מביך", היא מודה. "יום אחד עברתי על ההתכתבויות הפתוחות שלי, וכתבתי לו שתשובה מנומסת הייתה יכולה להיות נחמדה. אחרי האמירה הזאת הוא לא נשאר אדיש ואכן נתן את תשובתו המנומסת. מאז המשכנו להתכתב, והשאר היסטוריה. בדיעבד התברר שהתמונה באמת לא מצאה חן בעיניו, מפני שלבשתי ג'ינס בגזרת פדלפון".
"הייתי בטוח שהיא חיה עדיין בשנות ה-60, ואולי עדיף לחפש נשים שחיות עכשיו", אמיר מעיד משועשע. מאז, בכל פעם שמישהו מהם לא עונה מספיק מהר בוואטסאפ, הם חוזרים למשפט המיתולוגי – "תשובה מנומסת הייתה יכולה להיות נחמדה"'.
כשהכיר את ורדה, אמיר היה גרוש אחרי נישואים ארוכים, ואב לשני ילדים. "זמן מה אחרי הגירושים התחלתי להיכנס לאתרי היכרויות, יצאתי לדייטים כאלה ואחרים, ולמזלי היום, כמעט 14 שנים אחרי, אני יכול להסתכל אחורנית ולומר ששיחקתי אותה כי זה ממש לא טריוויאלי", הוא אומר.
הדייט הראשון שלהם התקיים בבית הקפה הקבוע של ורדה. "הייתי יושבת בו לעיתים קרובות, והיה לי הכי פשוט להזמין את אמיר לשם לדייט. חיכיתי לו מחוץ לבית הקפה, וכשנכנסנו הזמנתי אותו לשבת, שאלתי אותו מה הוא רוצה לשתות ואפילו הגשתי לו את הקפה. הרגשתי שאני ממש מארחת אותו", היא מחייכת. אמיר מצידו הרגיש שוורדה עומדת על דעתה ומנהלת את האירוע - והוא עף על זה.
"המחלה אפילו חיזקה את הקשר בינינו. אנחנו מאוד ביחד, מעורבבים בחיים זה של זו. אני חושבת שהזוגיות שלנו הרוויחה מזה מבחינת חיזוק הקשר, אבל ברור שלא היינו בוחרים בזה אם הייתה לנו האפשרות"
איך התקדם הקשר ביניכם?
אמיר: "התחלנו לצאת, ואני זוכר היטב שבאחד הדייטים הראשונים שלנו, שעה שישבנו במסעדה, ורדה התוודתה שהיא בת 58 ולא בת 48 כמו שהיא ציינה באתר".
וואו. הבדל משמעותי.
"הייתי אולד-פאשן ובהגדרות של אתר ההיכרויות סימנתי שאני מבקש להכיר נשים בטווח גילים שמסתיים בגיל שלי ולא יותר מזה. הייתי בטוח שאני אפילו קצת מבוגר מוורדה, ובסוף הסתבר שהיא מבוגרת ממני. אז למרות שהיא בילפה, נשביתי בקסמיה והמשכנו להיפגש".
מה שבה אותך בה?
"קודם כל, הפן הפיזי. היא הייתה יפה בעיניי ונשארה יפה בעיניי. גם השיח בינינו היה מאוד שוטף מההתחלה, משהו שלא היה לי מובן מאליו בדייטים שיצאתי אליהם. הרבה פעמים מצאתי את עצמי בעמדת המראיין ופה היה לי נעים לגלות דיאלוג ושיח הלוך וחזור".
"המחלה רק חיזקה את הקשר בינינו"
צחוק הגורל - לפני שנה גילו לאמיר סרטן במוח. "הסתובבתי חצי שנה עם תסמונת עצבית קטנה. פעם או פעמיים ביום קיבלתי טיק קטן בגוף. בחלוף חצי שנה כזאת הרגשתי שאני צריך להיבדק. די מהר אובחן אצלי גידול בראש. ממש כמו בסרטים, הרופא הסתכל על הבדיקות, הושיב אותי כדי לוודא שלא אתפרק לו, ובישר לי שאובחן אצלי גידול. זה היה רגע לא קל. מצד שני, המשכתי כדרכי להניח שזה לא הרע מכל ושיכול להיות יותר גרוע. לצערי, כעבור חודש כבר אובחן אצלי סרטן חמור במוח שלא ידוע כיצד לרפא.
"אין ספק שאלו לא הבשורות הכי טובות לשמוע - שאתה חולה בסרטן שלא יודעים מה לעשות איתו. הייתי שואל את עצמי איך בן אדם כל כך בריא יכול להיות כל כך חולה. במשך הזמן עברתי ניתוח ראשון בארץ לסוגו. הייתי מוכן לקחת את הסיכון שבניתוח לנוכח הסיכוי שזה אולי בכל זאת יצליח. כשהגעתי לרגע הזה מהסרטים שבו נאמר לי שנשארו לי עוד ממש מעט חודשים, אם בכלל, לחיות, והשאלה הבאה הייתה - מה אני רוצה לעשות עם שארית חיי? התשובה שלי הייתה שאני רוצה לעשות בדיוק את מה שאני כבר עושה ולהמשיך לחיות עם האנשים שאני אוהב. זאת דווקא הייתה תגלית טובה, להבין שאני חי את החיים שאני רוצה לחיות.
"ואכן, מיד אחרי הניתוח חזרתי לעבודה. הייתי אז באמצע עבודה על יצירה שמבוססת על 'אגם הברבורים', ובעקבות המחלה החלטתי לעלות על הבמה ולהופיע בעצמי, דבר שלא עשיתי לפני כן, שמא לא תהיה לי עוד הזדמנות כזאת. לשמחתי, אני ממשיך להופיע מאז, והמופע החדש שלי נקרא 'ככה'. זאת התשובה שלי להרבה שאלות שעולות לי ואין להן תשובה עליהן, כמו למשל - למה יש לי סרטן? ולשאלות שתמיד מפחדים לשאול אותי, כמו - האם אני מפחד למות?"
ואתה מפחד למות?
"אני לא מפחד למות, אני שמח בחיים שחייתי עד כה ובחיים שאני חי עכשיו. מה שמפחיד אותי זה התהליך של מה שעתיד לקרות".
"כשהגעתי לרגע הזה מהסרטים שבו נאמר לי שנשארו לי עוד ממש מעט חודשים, אם בכלל, לחיות, והשאלה הבאה הייתה - מה אני רוצה לעשות עם שארית חיי? התשובה שלי הייתה שאני רוצה לעשות בדיוק את מה שאני כבר עושה ולהמשיך לחיות עם האנשים שאני אוהב. זאת דווקא הייתה תגלית טובה, להבין שאני חי את החיים שאני רוצה לחיות"
ורדה, איך זה היה לגלות שגם לאמיר יש סרטן?
"זה היה לא לעניין. הרגשתי שהחיים מהתלים בי. בעלי לשעבר היה אתלט, וגם אמיר הוא פשוט סופרמן. להגיד עליו שהוא חולה זה אוקסימורון".
איך נראית זוגיות בצל הסרטן?
"זה לא מומלץ. מחלה זה פרויקט, ואמיר מנהל את המחלה שלו באופן מלא. חשבתי שאעזור לו בזה הרבה יותר, אבל בסופו של דבר, הוא זה שמנהל הכול ביד רמה. את כל הבדיקות, התורים והרעיונות לטיפול. אני לצידו ועוזרת לו במה שאני יכולה, אבל זה שהדברים מנוהלים על ידו עושה את זה ליותר קל. אבל אני סוסת קרבות ותיקה. מצד אחד, זה נותן לי כוח ומצד שני יש לי פוסט טראומה. הייתי בסרט הזה כבר וזה לא סרט טוב אז מאוד קשה לי, ובמובן מסוים אני סוחבת את הקושי בשביל שנינו. בזמן שאמיר מצליח להדחיק ולהמשיך בשגרת חייו, אני נושאת את החרדה, את אי-הוודאות ואת החשש ממה שהעתיד צופן לנו.
לצד זאת, אנחנו עושים מאמץ לחיות את הרגע וליהנות, גם ביחד וגם לחוד. אני מאוד משתדלת לשמור על עצמי וליהנות מהחיים גם בלעדיו, בין אם הוא עסוק או לא. באופן פרדוקסלי, המחלה אפילו חיזקה את הקשר בינינו. מצד אחד, זה קשר הרבה יותר קשה ודורשני, ומצד שני, אנחנו מאוד ביחד, מעורבבים בחיים זה של זו. אני חושבת שהזוגיות שלנו הרוויחה מזה מבחינת חיזוק הקשר, אבל ברור שלא היינו בוחרים בזה אם הייתה לנו האפשרות".
אמיר: "האסטרטגיה שלי היא לשים בצד את הסרטן ולחיות את החיים באופן הכי מלא שאני צריך, רוצה, יכול ומשתוקק, גם על הטעויות והשטויות שאני עושה, כמו אדם שאינו חולה. במידה מסוימת אני מדחיק את הבעיה ולא חושב עליה כל הזמן, אלא מתרכז בבעיות רגילות שלפני המחלה אולי היו גורמות לי יותר קושי ולחץ, כמו איך אגיע להופעה הקרובה והאם אני צריך להחליף רקדנית שנפצעה, כך שאפשר לומר שנעשיתי במובן מסוים רגוע יותר ביחס לדברים, גם אם הם מתסכלים, מעצבנים ומבאסים.
"תמיד יש איזו נזיפה פנימית ששמה את הדברים בפרופורציה, קול ששואל אותי - יש לך אולי חצי שנה לחיות, ככה אתה רוצה לחיות את החיים שנשארו לך? זה עשה לי טוב גם ברמה של הזוגיות. יש דברים שבעבר היה לי יותר קשה לקבל אותם, ופתאום יש יותר רגיעה. זה לא שהזוגיות נכנסה לגן עדן, אנחנו אנשים שחיים גם שמחה וגם תסכולים וכעסים. אבל בסופו של דבר, אני מקיים את אורח החיים שעושה לי טוב, עם הריקוד ועם הנוכחות של ורדה שמלווה אותי כתף אל כתף".
"הדימוי שלנו לגבי זוגיות הוא של שני אנשים שעומדים סמוך מאוד זה לזו, אולי מחבקים זה את זו, אבל המשקל של כל אחד מאיתנו מונח על הרגליים של עצמו"
מה למדתם על זוגיות מתוך ניסיון החיים שלכם?
ורדה: "האמת היא שלפעמים ניסיון החיים דווקא מפריע. אחד הדברים שלמדתי במקצוע שלי הוא שלמידה של דברים חדשים זה לא הדבר הקשה. מה שקשה זה להשתחרר מהדברים הידועים. את בעלי ז"ל הכרתי בצעירותי, גדלנו והתפתחנו ביחד, ואילו כאן זה קשר בין שני אנשים בוגרים, שהגיעו לקשר עם הבשלות שלהם, הפירות שלהם, העיוותים שלהם וזה יותר קשה למצוא את הביחד. אז למדתי שזוגיות יכולה להיות משהו אחר, עם יותר דרגות חופש ואפשרויות בתוך הקשר. יש ימים שאנחנו בקושי מדברים זה עם זו כי אנחנו עסוקים נורא. החיים של כל אחד לחוד מאוד מלאים ויחד עם זה יש הרבה אושר בזוגיות שלנו והיא מלאה. אני גם מוצאת שהרבה פעמים אני צריכה את הלבד שלי כדי שאוכל לחזור לקשר בצורה יותר שלווה ונוכחת. כל אחד מאיתנו הוא ישות בפני עצמה, ויש גם את מה שיש בינינו".
5 צפייה בגלריה
ורדה ואמיר. "כל אחד מאיתנו הוא ישות בפני עצמה, ויש גם את מה שיש בינינו"
(צילום: אלבום פרטי)
אמיר: "יש אין-ספור מודלים לגבי איך זוגיות יכולה להיות, בפרט בפרק ב'. בעולם המחול יש עמידה שבה שני אנשים נמצאים במרחק מסוים זה מזה ונשענים זה על זה לחיבוק, כך שנוצר מעין משולש רק בזכות זה שהם מחבקים זה את זה והופכים לישות אחת שתומכת האחד בשני. אם אחד מהם יעזוב את המשולש, השני ייפול לרצפה. להבדיל, הדימוי שלנו לגבי זוגיות הוא של שני אנשים שעומדים סמוך מאוד זה לזו, אולי מחבקים זה את זו, אבל המשקל של כל אחד מאיתנו מונח על הרגליים של עצמו".
נשמע בריא.
"אני זוכר שבראשית דרכנו ישבנו בשוק, דיברנו על זוגיות וכל אחד מאיתנו צייר על מפית את מודל הזוגיות שהוא היה רוצה לראות. המודלים שלנו לא נראו דומה, וההתמודדות עם המודלים השונים הייתה שם כל הזמן. עד היום יש לנו הבדלי השקפות, ובכל זאת אנחנו מאושרים ביחד".
"מה שהיה כתוב על המפית, היום הוא היסטוריה", מוסיפה ורדה. "בעבר, הפנטזיה שלי היתה קשר משולב, אבל היום אני צריכה את המרחב שלי יותר אפילו ממה שאמיר צריך את שלו. אמיר, כמו כל אמן, מאוד עסוק בעצמו ובאמנות שלו, והביחד שלנו שואב, כך שאני צריכה את הזמן שלי כדי לא להישאב לצרכים שלו ולמציאות שלו, אלא לאזן את זה באופן מודע ומכוון. החיפוש הזה אחר נקודת האיזון זה חלק מהקשר שלנו".
אילו עצות הייתם נותנים לזוגות כדי להאריך שנים ביחד?
"יש לי חברה שאומרת שכדי שזוגיות תהיה טובה, הגבר צריך לאהוב את האישה יותר ממה שהאישה אוהבת את הגבר. בעיניי כדי שזוגיות תהיה טובה אישה צריכה לאהוב את עצמה לא פחות ממה שהגבר אוהב אותה. מלבד זאת, אני חושבת שסוד הקשר שלנו הוא שאנחנו מצחיקים המון האחד את השנייה".
אמיר: "אני חושב שאחד הדברים שאני כל הזמן נאבק בהם עם עצמי הוא להכיר בכך שאני לא רואה ומבין הכול ושנקודת הראות שלי היא ממש לא נקודת הראות היחידה או הנכונה ביותר. למדתי, ואני ממשיך ללמוד כל הזמן. זה לא בא לי בקלות אבל זה בהחלט תנאי הכרחי לקיום של זוגיות, שהיא כל הזמן חיה".
האם האמנתם בכלל שתהיה לכם זוגיות שנייה, מישהו להזדקן איתו?
ורדה: "בהיותי אופטימית כרונית הייתי בטוחה שאתאהב שוב, רק לא ידעתי עד כמה זוגיות זה באמת עניין מורכב ודורש השקעה יומיומית, ועד כמה אהבה יכולה להיות לא רק מצמיחה ומשמחת אלא גם כואבת ומתסכלת, ואת השילוב הזה אני לומדת כול יום מחדש"
"גם אני סובל מאופטימיזם כרוני ולפעמים בלתי מציאותי", צוחק אמיר. "עצם זה שאתה מבוגר ומנוסה לא חוסם את ערוצי ההתאהבות. אז כן, הייתי בטוח שאתאהב, רק לא ידעתי שאמצא זוגיות טובה, שהיא דבר גדול ומשמעותי בעיניי. בכל זוגיות יש הרבה עליות ומורדות, קשיים בתקשורת ותסכולים, ואחד הדברים שנותנים לי את האפשרות לעבור את זה ולהמשיך אחר כך יחד בשמחה, הוא הזיכרון של האהבה. היתרון של פרק ב' בעיניי, זה ששום דבר לא הופך להיות מובן מאליו, ולא מוחזק על ידי ילדים משותפים בגיל צעיר, או משכנתה משותפת. הכול תלוי, כל בוקר מחדש, ברצון של שנינו להיות בזה יחד, במסע הזה".
