בא לכם לקחת את בן או בת הזוג לטיול תרמילאים מאתגר במזרח? תחשבו על זה היטב, כי זהו מבחן זוגיות שיכול אצל חלק להסתיים בהרפתקה מחזקת ואצל אחרים באסון, בעיקר אם גילכם נע בין עשרים לשלושים פלוס. זה מה שהבחנתי בו כשהגעתי לצפון הודו המתפקעת ממטיילים ישראלים שבאים לחפש את עצמם ביחד או עם בן זוג.
בניגוד לזוגות פנסיונרים או לזוגות צעירים שזה עתה השתחררו מהצבא, התקופה שבין אמצע שנות העשרים לאמצע-סוף שנות השלושים היא קריטית להרבה אנשים שכבר רוצים להיות בסוף תהליך החיפוש מבחינת זוגית, קרייריסטית, דתית וכן הלאה. כל הפרמטרים האלה גורמים לדברים כמו טיול דביק להודו, עם כל התקלות ולקיחת ההחלטות המשותפת, להפוך למאתגר פי כמה.
זה קורה כי מצד אחד, אנו קנאים לאינדיבידואליות שלנו ורוצים להיווכח שגם האדם השני מבין ומכבד אותה, ומצד שני, עוד אין לנו את ההבנה ארוכת השנים שיש לפנסיונרים בנוגע לאיך לתקשר עם בן הזוג שלהם, ומזמן איבדנו את המוכנות האוטומטית למלא אחר ציפיות ודרישות הצד השני, כמו בבית הספר ובצבא.
(הצצה לטיול בהודו)
לא לתקן או להוביל. להיות
כשנכפה עליך לבלות עם אחר נוסף 24 שעות ביממה, ובלי יכולת לפרוש ללילה אצל ההורים או לחדר אחר בדירה, דברים כמו פרצופים, טון דיבור, הרגלים קטנים ומעצבנים - הכל תופס נפח של פי חמישה. אושר בת ה-29 היא חרדית לשעבר מבני ברק, העומדת להינשא לשחר בן ה-30 ממכבים, ועבור שניהם מסע הזוגיות נתקל במכשולים לא פשוטים עוד לפני הטיול.
"היו הרבה פערים עם התפיסות של החינוך הדתי שאושר גדלה לפיהן", סיפר לי שחר כשישבנו יחד במסעדה בכפר בגסו. "היה לי קשה לקבל את זה, אבל הטיול הזה הוא אבן דרך משמעותית נוספת בזוגיות שלנו".
בהחלטה משותפת שניהם התפטרו מעבודותיהם, עזבו את הדירה ויצאו לטייל בהודו. "ידענו שזה יהיה שונה מהטיולים הקודמים, כי המפגש עם עולם שלישי וגם השהות הממושכת ביחד - שניהם זרים לנו. בשבועיים הראשונים רבנו המון. לא הפסקנו להתלונן האחד על השני".
מה השתנה?
"ישבנו לשיחה, הכל פתוח, ואז החלטנו - אנחנו החברים הכי טובים, אז נתמודד עם הקושי הזה יחד. כשלאחד קשה ממשהו - השני מחזק אותו. בהדרגה, המסע פשוט שיפר את הזוגיות שלנו כי הוא סוג של אילץ אותנו להיות קשובים, לזרום עם הרצונות ולטפל האחד בשני במקרים של חולי".
"בתחילת הטיול היה לי מאוד קשה פיזית והייתי מאוד-מאוד מרוכזת בזה וקצת הגזמתי", מודה אושר. "לגבי שחר, הייתי שמחה אם הוא היה קצת יותר סבלני כלפיי בסיטואציות מסוימות, יותר קליל, סולח ומעביר הלאה יותר מהר, למרות שהוא היה מדהים ברוב הזמן ובאמת שלא הייתי פשוטה". שחר מאשר ומודה כי מוטב היה לו נהג ברגישות גבוהה יותר כלפי אושר. מצד שני, הטיול לימד אותו שלאושר קשה להתמודד עם סיטואציות חדשות ושזה דבר שבעתיד הם יצטרכו לקחת בחשבון.
"הרגשתי שאני הורס לה את הטיול"
רעות ועומרי, שיצאו להודו לחגוג את ירח הדבש שלהם, אומנם חזו את המורכבות שיביא איתו טיול כזה, אבל הם ודאי לא שיערו בנפשם את האפשרות שיתפצלו ויטיילו בנפרד. עומרי בן ה-31 עובד בחינוך ורעות בת ה-32 במחשבים, והטיול היה רעיון של רעות, למרות שעומרי העדיף סופ"ש רגוע באירופה או בארץ. "הרגשתי שזה יהיה כבד עליי", מספר עומרי. "אני מת על רעות ואנו מסתדרים מצוין, לא סתם החלטנו להתחתן, אפילו שהיא נגד חתונות בקטע דתי ואידיאולוגי, אבל זו אהבה שכל הבסיס שלה הוא בקשר שלנו. אנחנו מתקשרים מעולה, אבל כנראה שזה כל עוד אנו באזור הנוחות שלנו".
רעות ועומרי התפצלו אחרי שחבורה שהכירו המליצה להם לרדת איתם לגואה, הרחוקה מאוד מהמסלול המתוכנן שלהם, ועומרי סירב בתקיפות כי לדבריו לא חש מספיק בנוח איתם. "זה היה הקש ששבר את גב הגמל", מודה רעות. "באנו להודו בלי שום תוכניות חוץ מהיעד הראשון, בכוונה בשביל הספונטניות והניווט העצמאי, אבל אני מוצאת את עצמי מוותרת מתחילת הטיול. עומרי הוא טיפוס של בית ואני מכבדת את זה, אני מסכימה תמיד כשהוא רוצה לפרוש לגסטהאוס בשלב מסוים בערב, אני מבינה שהוא מעדיף לעשן אתי במרפסת ולחוות את הרומנטיקה ואת הביחד, אבל לא באתי להודו בשביל רומנטיקה אלא בשביל הרפתקאות, ויש תחושה תמידית שהוא עצמו כל הזמן מוותר.
"הוא עושה טובה למשל שהוא מסכים לטרקים ארוכים, למרות שסיכמנו מראש שננסה גם טרקים כאלה, וכשהוא יושב אתי ועם מטיילים אחרים, אני היחידה שמדברת איתם. נוצר מצב שאני מרגישה מבחינה חברתית לבד ולא-לבד, כי אם הייתי באמת לבד, הייתי יכולה לשרוץ עד מאוחר בגסטהאוסים של אחרים, לזרום על טרק ספונטני, אפילו לפתח שיחה עם זרים היה לי יותר קל. אבל בגלל שהוא אתי כל הזמן במצב שלא מתקשר עם אחרים, זה מגביל אותי מאוד. אז בחודש הראשון של הטיול התמקדנו מאוד זה בזה והיו המון חוויות משותפות, אבל גם המון כעסים והתפרצויות".
השניים מתעקשים כי לא למדו שום דבר חדש על בן הזוג השני במהלך הטיול הזה, ושהוא רק חידד להם מורכבות והבדלים שהכירו זה בזה לפני כן. "תמיד ידעתי שרעות יותר הרפתקנית ממני, ויותר אוהבת אנשים", מודה עומרי. "זו אחת הסיבות שהתאהבתי בה. אני גם מקבל בלב שלם את זה שלא פעם אצטרך להתפשר, ועשיתי זאת. אם זה להישאר עד מאוחר בגסטהאוס זר עם אנשים שאני לא כל כך מחבב, רק כי לרעות יש שיחה ממש טובה עם אחד מהם ואני לא יכול לעזוב בלעדיה, או לצאת לטיול כלשהו שמכל האופציות שיש לפנינו באותו יום - הוא הכי בא לי ברע. אז עשיתי את כל אלו ואני מצפה שגם היא תוותר. הבעיה היא שכשהיא כבר כן מוותרת ועוזבת למשל בעקבותיי את הפאב, אז אני מרגיש שהיא מתמרמרת וחושבת לעצמה שאני מקלקל לה את הטיול".
"זו הפעם הראשונה של שנינו בהודו, וידענו שיהיו קצת חילוקי דעות, אבל אחרי חודש וחצי מתוך חודשיים הגענו למצב שאני רק רוצה לחזור כבר הביתה ולנוח, ואילו היא מרגישה שהטיול נגמר לה מהר מדי וזה לא פיר כלפיה. אנחנו חוזרים לעבודות מאוד תובעניות, רעות במיוחד, וזה כאילו מרגיש שאני מונע ממנה ליהנות ולנוח באמת לפני שזה קורה, ולא בא לי על זה. אני רוצה שיהיה לה טוב, שהיא תיהנה, תעוף, תחווה. אני מרגיש שאני מפריע".
אני פוגשת את רעות כמה ימים אחרי כן, אחרי שהשניים כבר התפצלו סופית. "זה לא שהוא הפריע", מחדדת רעות, "אבל הוא כן יצר מועקה. אנחנו באמת אוהבים וחלמתי על הטיול המשותף הזה, אבל מכל הדברים שדיברנו עליהם לפני הטיול - שננסה, שנעז, שנכיר, שנתחבר - הוא יישם פחות ופחות. הרגשתי שאני הוותרנית הגדולה בטיול הזה, ונמאס לי מזה כבר. לכן התפצלנו. לא נפרדנו רומנטית או משהו כזה, אבל המסע הזה חידד והציף המון שיחות קשות שישבו על דברים שהיו כנראה לפני כן, והאירו באור אחר בעיות שהיו לנו כבר בארץ ושחשבנו שהן לא מספיק חשובות.
"עומרי קנה כרטיס חזור לארץ ואנחנו ממשיכים להיות בקשר בוואטסאפ. אני אפילו שולחת לו תמונות והוא מגיב, מעדכנת אותו מה קורה אתי. אם תהיה שיחה כשנחזור לארץ, וכנראה תהיה, זו בטח לא תהיה שיחת 'יחסינו לאן', אבל יש דברים שצריך לפתוח".
"חששנו שהודו לא פתוחה לזוגות הומוסקסואלים"
שי בן ה-23 מקריית טבעון והראל בן ה-33 מחיפה, שמטיילים כבר חודשיים, ישבו אתי לילות רבים על המרפסת המשותפת שלנו בגסטהאוס, בשיחות ארוכות שנתנו לי הצצה בלייב לגבי הכלה הדדית של מצבי רוח בטיול ארוך. שי יושב שותק, מהורהר, באחד ממצבי הצבירה החולמניים והעדינים האלה שאני מכירה מעצמי, מצבים שאם מישהו מאוהביי מנסה בכוח לתקשר אתי במהלכם, אני רק מסתגרת יותר.
אני מתבוננת על הראל שמחייך אליי ואומר, "היית רוצה שיהיה לך כוח על-טבעי? אני הייתי רוצה שתהיה לי את היכולת לדעת על מה שי חושב עכשיו". למשך רגע הוא עוד מנסה לבקש במבט רמז משי, אבל כשהוא לא מקבל אותו, הראל מחייך בכניעה וחוזר לשיחה הקבוצתית.
המחווה הקטנה הזו היא יקרת ערך, לא רק בטיול ארוך אלא בזוגיות בכלל, אבל במקום כזה היא קריטית ממש. אתה מאוד רוצה שהאדם יחווה איתך את הרגע, יהיה איתך במלוא נוכחותו, ישתף אם משהו מטריד אותו, אבל לא פעם אתה נתקל באדם שמתרחק וננעל. נדרשות תעצומות נפש כדי לאפשר לו את המקום הזה, ולא תמיד זה קל.
"הטיול הזה הוא הטיול שלי אחרי צבא שחסכתי בשבילו בשנתיים האחרונות", מספר שי. "התכנון המקורי היה לצאת עם חבר מהצבא למזרח ואז הראל נכנס לתמונה". מבחינת הראל זה "הטיול אחרי צבא" שנעשה בדיליי של 10 שנים שבהן עבד בלי הפסקה. "אני עובד בטיפול בבעלי חיים וזה הצריך מחויבויות ארוכות. כששי סיפר לי על התכנונים שלו לטיול והתחלנו להפליג במחשבות על טיול משותף, בשום שלב לא באמת חשבנו שזה יקרה. מפה לשם, אנחנו כבר חודשיים בהודו, שותים איתך צ'אי ועונים על שאלות ל-ynet".
למרות שעשור שלם מפריד ביניהם, וההיכרות אינה ארוכת שנים, ניכר ששניהם משדרים על אותו גל מבחינת תקשורת ותיאום ציפיות. שי מודה כי האינטנסיביות של הטיול הטרידה אותו עוד בשלבי התכנון. "בארץ אנחנו נמצאים ביחד יומיים או שלושה בשבוע, אפילו לא תמיד ברצף, והמעבר מהמצב הזה למצב של להיות אחד עם השני פתאום כל הזמן, כל שעה, הוא בהחלט מורכב. מה שכן, לא הייתי יוצא לטיול כזה עם בן זוג שאני לא מרגיש בטוח ומספיק נוח איתו, וככה בניגוד גמור לחששות גיליתי כמה הביחד האינטנסיבי הזה מוציא דברים טובים, מקרב אותנו ומעמיק את החברות שלנו. ההרגשה היא שהאנרגיות שלנו רק מתעצמות ושלטיול יש חלק גדול בזה".
"אני בעיקר חששתי ממה יקרה כששי ימשיך לטייל ואני אחזור לארץ, בטח ובטח אחרי תקופה מדהימה ורצופה ביחד איתו", אומר הראל. "חוץ מזה, הזהירו אותנו שהודו היא לא מקום לזוגות הומוסקסואלים ותהינו עד כמה נרגיש בטוחים להיות מי שאנחנו ולא להסתיר את הזוגיות שלנו. הכרנו פה ושם חברה מקומיים והעלנו את הנושא, והבנו שבהודו יש מספר מקרי דגל מפורסמים של יציאה מהארון של אצנית ונסיך ושהיום יש יותר פתיחות בנושא. במקומות נידחים לא ממש מבינים את הקונספט, ובערים הגדולות פחות עושים מזה עניין. ברור שלא נתנשק באמצע הרחוב, אבל גם לא נסתיר את העובדה שאנחנו ביחד".
טיפים לזוגות שחולמים לטייל יחד במזרח
אז כן? לא? אתם בנויים לזה? הנה כמה טיפים שגיבשתי בעקבות השיחות וגם החודשיים שביליתי בהודו. אם שקלתם לטוס ביחד, שווה לשנן:
1. תנו ספייס. עד כמה שאוהבים האחד את השני ורוצים להיות ביחד, יהיו חלקים בטיול שתרצו לבלות בהם בנפרד, או שתרצו לבלות עם בן זוגכם אבל הוא יבקש את זמן הלבד שלו. חשוב לאפשר לעצמנו ולאדם השני להיות לבד כשצריך, במיוחד כי בטיולים כאלה כשהאפשרות לא קיימת באופן אוטומטי, וצריך ליצור אותה.
2. אפשרו לאדם השני להסתגר. לכולנו יש רגעים של דכדוך או רצון בשקט. לעיתים האדם שאיתנו יהיה במצבי רוח שנתקשה להכיל. לכן עדיף לפעמים פשוט להרפות מעט, לתת מרווח נשימה ושקט, וכל הזמן לשדר ש"אני פה אם תרצה/י לשתף אותי, הכל בסדר ואני לא נפגע/ת מכך שאת/ה לא ב-100% שלך".
3. לוותר, לוותר, לוותר - ועל הרבה דברים שאתה רוצה לעשות. אבל לא מתוך תבוסתנות ותחושת החמצה אלא מתוך שיח פתוח לגבי איך כן אפשר לפעול, כך שנהיה כמה שיותר מרוצים שנינו מהבחירה.
4. להיות פתוח לשינויים. לקחת בחשבון שדברים ישתנו, שאתם תשתנו ושהתוכנית תשתנה. לא לבוא מקובעים ונעולים על אותן ציפיות, כי לכו תדעו לאן המסע ייקח אתכם, ביחד ועם עצמכם.
הכותבת הנה סופרת, מרצה ומנחת סדנאות כתיבה חוויתית
פורסם לראשונה: 12:09, 28.10.19
