"כשההורים שלי התגרשו הייתי נערה בת 16", נזכרת נעמי איילון, בת ה-73. "יום בהיר אחד, בלי כל הכנה מוקדמת, אבא עזב את הבית. זה היה פתאומי וטראומתי. גרנו ביישוב קטן והייתי היחידה שהוריה התגרשו. אף אחד לא דיבר איתי על זה ולא קיבלתי שום עזרה. לא היו אז פסיכולוגים, וגם המורים שראו שהציונים שלי יורדים ושאני לא מתפקדת, לא שאלו ולא ביררו מה קורה. בוקר אחד בדרך לבית הספר, בכיתי ונשבעתי שכאשר אגדל בחיים לא אתגרש. שאני לא אעשה זאת לילדים שלי".
נעמי בגרה, התחתנה, הביאה לעולם ארבעה ילדים, ובמשך 25 שנים אחזה בנדר שנדרה כנערה. "החזקתי את הנישואים הראשונים שלי בשיניים כל כך הרבה שנים, רק כדי לא להעביר את ילדיי טראומה דומה".
מה זה אומר "להחזיק בשיניים" את הנישואים?
"שנים רבות מה שהנחה אותי היה הרצון לשמור על התא המשפחתי. כל הזמן רציתי וקיוויתי שהזוגיות תשתנה, תשתפר ותהיה טובה, ולקח לי הרבה זמן להבין שזה לא יקרה. כל הזמן היו עליות וירידות, וכל פעם הדאון הפך ליותר ויותר קשה, עד שהגיע רגע מסוים שבו נפל לי האסימון והבנתי שאם אני לא מנתקת את הקשר איתו, אני מתרסקת. הרגשתי שאני עומדת על פי תהום ושיש לי שתי אופציות - או להידרדר ולהתמוטט, או לסטות מהדרך כדי להציל את עצמי".
נעמי, שנשבעה שלעולם לא תתגרש, החליטה להתייעץ עם פסיכולוגית. "הלכתי בסך הכול לפגישה אחת, אבל בזכותה הבנתי מה עליי לעשות", היא מספרת. "היא אמרה, 'אם את לא רוצה שלילדים שלך תהיה טראומה בגלל הגירושים, תדאגי שתהיה להם עזרה מקצועית. אנחנו חיים בעידן אחר והיום יש יותר דרכים לסייע להם'".
את הפרידה מבן הזוג מתארת נעמי מצד אחד כברכה והקלה, ומצד שני גם כפחד וקושי. "אני זוכרת את החג הראשון לבד עם הילדים. זה היה ראש השנה, הבת הגדולה הייתה בטיול במזרח, הבן השני נשאר בצבא, וישבנו סביב שולחן החג אמא ושני ילדים. התחלתי לבכות, אבל הצער לא היה על הפרידה מהאקס או מגעגוע אליו, אלא על התנפצות אשליית המשפחה".
"כבר בפגישה הראשונה שלנו ידעתי שזה-זה"
על סף גירושיה ועם תאריך לקבלת גט רשמי, החליטה נעמי שהיא בשלה להכיר מישהו חדש. "רציתי לצאת מהר מהבועה והאיכס שהייתי בו", היא מסבירה. "לא חשבתי על זוגיות רצינית, אבל מכיוון שכל החברות סביבי היו נשואות, חיפשתי פרטנר לצאת איתו לסרט, להצגה, לדבר על ספר טוב או סתם לשבת בבית קפה ולפטפט". קולגה מהעבודה הציעה להעביר את מספר הטלפון ליהודה, חבר שנמצא אף הוא בשלבי גירושים, אבל חודש עבר ויהודה לא התקשר.
יהודה, למה התמהמהת?
"הייתי אז אחרי כמה וכמה דייטים מאכזבים וכבר לא האמנתי שיכול לצאת מזה משהו", הוא מודה. אבל החברה המשותפת לחצה ויהודה השאיר לנעמי הודעה במשיבון. "חזרתי הביתה ופתאום אני שומעת הודעה מגבר זר", נעמי נזכרת. "אהבתי את הקול שלו וגם את האופן שבו הוא דיבר ואמרתי לעצמי, וואו, אני חייבת לחזור אליו".
כשנעמי חזרה ליהודה, התקשו השניים למצוא זמן לדייט משותף. "בסוף הצעתי לו שיצטרף אליי לחוג ריקודי עם, שאליו התחלתי ללכת אחרי הפרידה". יהודה מודה שהוא לא רקדן מהולל, אבל שהוא בכל זאת הגיע לחוג. "מעולם לא רקדתי בשום מסגרת, התקשורת בין הראש שלי לבין הרגליים לא מתואמת ואפילו בחתונה הראשונה שלי לא היו ריקודים", הוא אומר בחיוך, "אבל נעמי מצאה חן בעיניי, ובמשך כמה שבועות עוד הגעתי לשם באופן קבוע".
כשהקשר התהדק, ויתרה נעמי על החוג והשניים המשיכו להיפגש מחוץ לרחבת הריקודים. "כבר בפגישה הראשונה שלנו, כשישבנו בבית קפה, ידעתי שזה-זה", הוא מתאר. "זה היה אמצע אוקטובר, הערב היה חמים, שתינו מיץ תותים והיא לבשה חולצה אדומה עם שרוולים קצרים. הייתה לה תסרוקת קארה יפה ומטופחת ואיפור קל שבקושי הורגש. ראו שהיא משקיעה בהופעה שלה אבל לא בצורה מוגזמת, ואמרתי לעצמי שהיא נראית וואו".
"אני בעיקר זוכרת מהפגישה הזאת שהרגשתי מאוד נוח", נעמי מוסיפה. "היה לי קל להיפתח בפניו וסיפרתי על עצמי דברים מאוד אישיים".
זה קשור לעובדה שהוא פסיכולוג?
"ברור, היא חשבה שהיא הגיעה לטיפול פסיכולוגי", יהודה צוחק ומבהיר, "סתם, זה ממש לא היה כך. זה לא שאני הייתי הפוקר פייס שרק עושה 'אמממ...' ומאזין. גם אני סיפרתי על עצמי דברים באותה פתיחות וגילוי לב".
אתה זוכר אולי על מה דיברתם?
"דיברנו המון על מה שעברנו בנישואים הקודמים שלנו. ירדנו ישר ללב העניין ואת אפילו לא מתארת לעצמך כמה היינו מקור נחמה האחד עבור השני. בשונה מנעמי, לי היה ברור שאני כן רוצה בת זוג רצינית וכמה שיותר מהר. אחרי התלבטויות של שנים, התגרשתי ואמרתי לעצמי, וואלה, מספיק זמן חלמת על זוגיות וזה לא הצליח לך, עכשיו אתה גם בשל וגם יש לך ידע מקצועי על איך להצליח".
מתי בעצם הבנת שאין לך ברירה אלא להתגרש?
"היה רגע מכונן שבו נעלבתי עד עמקי נשמתי ממשהו שאמרו לי בנוכחות גרושתי, אבל היא לא תפסה כמה מעליב זה היה. רציתי הגנה או נחמה, אבל הרגשתי בדידות, אפילו שמחה לאיד. ברגע ההוא הבנתי שהמאמץ שלי הוא לשווא, שזה דד-אנד".
"הרגשתי שפגשתי את הנפש התאומה שלי"
שישה שבועות חלפו ונעמי הרגישה שהדייט הדו-שבועי שלהם לא מספיק לה. היא רצתה יותר. "הצעתי ליהודה לעבור לגור איתי. אמרתי לו, 'נעשה תקופת ניסיון של שלושה חודשים, ואם זה לא יתאים תחזור לדירה שלך".
וואו. זה נורא מהר. מאיפה הביטחון?
"היה איזשהו חשש", היא מודה, "כי עדיין היו שני ילדים בבית ואמא שלי אמרה, 'איך את מכניסה ככה גבר הביתה? מה יהיה עם הילדים? ואם מחר תיפרדו?', אבל מההתחלה הייתה בינינו כימיה כל כך טובה שהרגשתי שקיבלתי בול את מה שרציתי, כאילו שפגשתי את הנפש התאומה שלי. עניתי לה שאני לוקחת את הסיכון וזהו".
ואיך אתה הגבת, יהודה?
"שמחה אדירה! אמרתי לעצמי, וואו זה הצליח לי! בפעם הראשונה בחיי מישהי שאני מאוהב בה, שאני נמשך אליה פיזית בטירוף, שנעים לנו לבלות יחד גם בתוך המיטה וגם מחוצה לה, רוצה אותי באותה מידה שאני רוצה אותה ומזמינה אותי לבוא לגור איתה כבר אחרי חודש וחצי שאנחנו יחד. קפצתי על זה בשתי ידיים".
יהודה, שעזב את הבית רק שלושה חודשים לפני כן, השאיר מאחור את החדר ששכר בדירת שותפים בתל אביב ועבר לגור עם נעמי בכפר סבא. חלפו מאז 29 שנים, ובשנים האחרונות החליטו השניים לממש חלום נוסף ולעבור לגור בדירה שרכשו בבודפשט, גם הפעם בהחלטה של רגע. "קנינו את הדירה באינטרנט", נעמי מספרת. "רצינו לייצר הכנסה פאסיבית וחשבנו שנסבלט אותה לתקופות קצרות, אבל אחרי שקנינו אותה אמרנו לעצמנו, רגע, למה שלא נהיה אנחנו הדיירים הראשונים?"
מה המסר שלכם לאנשים שחולמים על פרק ב' מוצלח ומאושר?
"זה שלא הצלחתם בפרק א' לא אומר שלא תצליחו בפרק ב', אבל כדי שזה יקרה אסור להזניח את הזוגיות. חתונה וילדים זה לא זוגיות, זה להיות נשואים ולהיות הורים, ומי שלא יודע להיות בן זוג צריך ללמוד את המיומנויות האלה ולשכלל אותן", אומר יהודה, ונעמי מוסיפה: "ההורים שלי ניצולי שואה. בילדותי לא היו לי סבא, סבתא, דודים ובני דודים, רק אח אחד, וגם המשפחה הקטנה שלנו התפרקה. החלטתי שלי תהיה משפחה גדולה, ודווקא בזכות זה שהתגרשתי הגשמתי את החלום בדרך שלא חזיתי מראש כי יצרתי עם בעלי השני משפחה גדולה של שבעה ילדים ו-14 נכדים. לכן המסר שלי הוא ללכת עם הלב והאינטואיציה".
