אחת המצוקות הגדולות שאדם יכול לחוות ביחסים זוגיים נגרמת מתחושה של אמביוולנטיות. תחושה זו יכולה להגיע במבחר צורות, למשל - להיות בקשר זוגי ולנהל רומן מהצד; להתמכר לעבודה או לכל דבר אחר על חשבון הזוגיות; להישאר נאמן למשפחת המקור על חשבון בן/ת הזוג; לנהל חשבונות בנק נפרדים; לשמור סודות רבים מהפרטנר, או לא לעבור לגור יחד בפרק ב'.
יש אינספור ביטויים לאמביוולנטיות בחיים, אולם פסיכולוגית זו ההרגשה שאני משאיר את הדלתות פתוחות ושאני לא מפנה את כל כולי לבן זוגי. אולם, גם אם זה נראה לכאורה שהאדם האמביוולנטי נהנה מכל העולמות, כלומר גם להיות בקשר וגם להיות מחוצה לו, במבט מעמיק יותר האדם האמביוולנטי הוא אדם סובל.
לא סתם פרויד טען שהמקור לסבל של האדם הנוירוטי הוא המצוקה האמביוולנטית, התחושה הזאת של שני דחפים שלא חיים בשלום זה עם זה בנפשנו. במקרה של זוגיות, זהו הרצון להיות קרוב אל מול הצורך לשמור על מרחק בטוח. השאלה שנשאלת היא מדוע אנשים נשארים אמביוולנטיים בקשרים לעיתים גם במשך שנים, ואיך זה קשור ליכולת לתת אמון ולהתמסר לתלות הטבעית באחרים?
אחת המשמעויות החשובות של אינטימיות היא שאתה יכול לסמוך על הצד השני שגם אם יהיה קשה, או גם כשהוא יכיר אותי על הפגיעות והשבריריות הגלומה בי, הוא לא יקום וילך. אך כשאנו לא מסוגלים לעשות את המעבר הכביכול טבעי הזה לתלות הדדית, אנו נתקעים בשלב האמביוולנטי. זה קורה מכיוון שבתוכנו אנו מפחדים להתמסר ולשים את הלב שלנו בידיו של האחר.
המשורר בנימין שבילי כתב באחד משיריו: "ואז היא אמרה לי תיפול, ואם תיפול, לתוך כף ידי תיפול, ונפלתי". שבילי משחק עם הפחד הגדול שלנו סביב אינטימיות, כיוון שהוא משאיר לנו להחליט האם בסופו של יום הוא נפל לתוך כף ידה, או שמא נפל על פניו.
הצבעת אי אמון
תלות באדם אחר, אדם קרוב, היא חוויה טבעית אך גם מפחידה מאוד לכולנו. כתינוקות אנו נולדים לתוך תלות - חסרי אונים אנו תלויים לגמרי בהורינו. עם הזמן וככל שתלות זו נחוות כטובה, אנו מפתחים אמון בסביבה הקרובה לנו ובהמשך לוקחים אותו כצידה להמשך דרכינו בחיים.
בזוגיות, לעומת זאת, התהליך הפוך. קודם כל, אני יוצר אמון ורק אז אני מתמסר לתלות. לכן זה מפתה לחשוב, במיוחד לאלה מאיתנו שמגיעים אל החיים הבוגרים ללא חוויה בסיסית של אמון ולכן נשארים אמביוולנטיים, כי היכולת שלנו לתת אמון תלויה בראש ובראשונה באדם שאיתו אנו בקשר. כלומר, אם אני מרגיש חוסר אמון, אזי יש לי סיבה טובה לכך והיא בהכרח טמונה באחר. אולם האמת היא שמי שלא נותן אמון באחרים, בעצם לא נותן אמון בעצמו.
כדי להבין זאת נחזור לרגע שוב לילדות: התלות ותהליך בניית האמון בילדות דומה במידה מסוימת לתהליך הנשימה שלנו. כל עוד אין הפרעות באספקת החמצן, הנשימה היא טבעית ומובנית מאליה. ובאנלוגיה לאמון, אם הסביבה שבה היינו תלויים הייתה טובה, כלומר לא פולשנית או תובענית מידי, אך נוכחת באופן קבוע ומאפשר, התלות נחוותה כטבעית ואפשרה את בנייתו של האמון. לחילופין, אם חוויית התלות נפגעה באופנים שונים על ידי סביבה לא מיטיבה, התלות נחרטה בלא מודע ככזאת שיש להישמר מפניה.
במחקר שבדק את השפעות הסביבה על בני נוער ומוכנותם לעזוב את בית הוריהם, נמצא באופן פרדוכסלי כי דווקא נערים שגדלו בסביבה מרובת קונפליקטים ובעיות סוציו-אקונומיות הביעו רצון קטן יותר לעזוב את הסביבה בה גדלו, בהשוואה לנערים שגדלו בסביבות מיטיבות יותר. ההסבר הוא שפגיעה בחוויית התלות אצל נערים שגדלו בסביבות לא מיטיבות הובילה לרמות חרדה גבוהות ולקושי לתת אמון בחיים ובעצמם. אולם מדוע אמון בחיים או באחרים קשור לאמון בעצמנו?
תהליכים נפשיים בכללותם, לא רק בהקשר לאמון, עובדים באופן מעגלי: אנו מפנימים את צורת הטיפול הראשוני בנו וממנה מסיקים ולומדים על עצמנו. בבגרותנו התהליך מתהפך ואנו משליכים את מה שהפנמנו בתהליכי ההתפתחות הראשוניים שלנו על העולם שאליו אנו יוצאים. כלומר, אם אנחנו גדלים בסביבה שהתלות בה התבטאה ביציבות, אמינות וטיפול מסור, אנו מפנימים את העולם כמקבל ומיטיב עמנו, ומתוך זה אנו מסיקים כי משהו בנו ראוי לאהבה, לכבוד ולקשר מיטיב.
3 צפייה בגלריה
"אם אנחנו גדלים בסביבה שהתלות בה התבטאה ביציבות, אמינות וטיפול מסור, אנו מפנימים את העולם כמיטיב"
(צילום: Shutterstock)
מתוך תפיסת עולם זו אנו מגיעים בבגרותנו לתוך קשרים עם מסוגלות לתת אמון באחר שמייצג בעבורנו את העולם, כיוון שאנו חווים את עצמנו כאטרקטיביים ומצוידים באמונה שיש לנו מה להציע. הדבר פועל באותו האופן גם בהקשר של חוסר אמון: כאשר אנו גדלים בסביבות פוגעניות, מזניחות או טעונות, אנו מפנימים את העולם כקר, מנוכר, אפילו מסוכן. ואז אנו מגיעים בבגרותנו לתוך קשרים עם חוויה בסיסית של דחייה, משליכים אותה על האחר (ועל העולם), ורואים אותו כלא מהימן, נוטש ומסוכן, באופן שלא מאפשר לנו לתת בו אמון ולפיכך להתמסר אליו, גם אם אנחנו ממש רוצים בכך.
אפשר, אם כן, לומר שהקושי לתת אמון מספר על העולם הפנימי שלנו יותר מאשר על בן הזוג שלצידו אנו חיים. אמון הוא חוויה פנימית שקשורה לצידה הטובה שאספתי בילדותי, אשר גורמת לי להאמין ביכולת שלי להתמודד עם הזולת. אני יודע בתוכי שלא חשוב מה יקרה, יש לי את עצמי, העצמי הזה הוא טוב וראוי לאהבה.
לחיות בקשר באופן מלא
בואו נתבונן בשתי דוגמאות שקשורות לאמביוולנטיות בקשרים. האחת קשורה לתהליך החיפוש הזוגי והשנייה קשורה לאמביוולנטיות בתוך הזוגיות עצמה. יש כאלה הנמשכים לאנשים שלא יכולים להתחייב או להיות באופן מלא בזוגיות. לדוגמה, כאלה שנמנעים מקרבה, לא מושגים בדרכים שונות, נשואים וכן הלאה.
הם מספרים לעצמם שהם נורא רוצים זוגיות, ושאם רק האחר היה מתמסר אליהם, הם כבר מזמן היו בזוגיות יציבה. אולם כשהאחר מתקשה להתחייב אלינו, הרבה פעמים זה משרת אצלנו משהו, ומה שקורה במצבים כאלה הוא שאני "מייצא", כלומר משליך את האמביוולנטיות שלי אל האחר, ודרכו קל לי יותר להתמודד עם עצמי.
כשאני בעצם אומר לאחר שהוא האמביוולנטי בקשר, אני מסיר ממני את האחריות לטפל בחלקים בתוכי שגורמים לי להרגיש דחוי, לא ראוי ולא אטרקטיבי מספיק. אם אינטימיות היא לתת לאחר לראות לתוכי על כל החלקים שבי, ואם אני מת מפחד שהוא לא יאהב את כל מה שהוא יראה, אזי מראש אני לא ארצה להתקרב אליו כי אני לא באמת מאמין וסומך שהוא יוכל לאהוב את החלקים הפחות מחמיאים בי, כפי שלמעשה אני לא אוהב אותם.
אם כך, זוגיות היא בעצם פטנט המאפשר לנו להאשים את האחר בדברים שלנו קשה להתמודד איתם בתוך עצמנו, בין היתר אמביוולנטיות. המנגנון הזה מוכר לכולנו מחיי היומיום. לעיתים, כשאנו עושים טעות, אנו מוצאים את עצמנו כועסים על בן זוגנו ואומרים לו משהו בסגנון, "למה לא אמרת לי? הרי ראית שאני הולך לעשות את הטעות הזו. הכול בגללך". אנו עושים את זה כיוון שקשה לנו להתמודד עם האשמה והכעס על עצמנו.
זה מוביל אותי לדוגמה השנייה: זוגיות היא מקום שמגרה את כל הפנטזיות על כך שמישהו אחר יספק לנו את כל מה שאנו צריכים, מבלי שנצטרך לבקש את זה ממנו. הכמיהה הזו דוחפת אותנו לכיוונו של האחר ולשאיפה הרומנטית של התמזגות עימו והתאמה מלאה. אולם גן העדן הזה מחזיק בדרך כלל תקופה קצרה מאוד, כיוון שהאחר אינו באמת יכול לדייק או לתת לנו את התחושה הזו לאורך זמן. מתישהו הוא יטעה, יסרב, יתרחק, ואז נמצא את עצמנו מאוכזבים וכועסים על הדחייה.
האנרגיה הנפשית ששימשה אותנו להתקרבות עתידה להפוך להתרחקות זועמת. זוגות רבים, במיוחד בפרק ב', שם אנו מצפים לתקן את מה שלא הלך בפרק א', נמצאים בזוגיות לא מווסתת שבה התנועה הזו בין התקרבות להתרחקות היא קיצונית מידי, ועם הזמן מפתחים אמביוולנטיות כתוצאה מאכזבה חוזרת.
אסתר פרל, המטפלת הזוגית הנודעת, מספרת באחת מהרצאותיה בטד שהיא גדלה בכפר בבלגיה שרבים מתושביו היו שורדי שואה. היא עושה הבחנה בין שתי קבוצות של ניצולים - אלו שלא מתו ואלו שחזרו לחיות. אמביוולנטי הוא אדם שלא מת, אבל לא מצליח לחזור לחיות בקשר באופן מלא. למי שחוזר לחיות יש יותר מה לאבד, אבל גם יש לו הרבה יותר מה להרוויח.
רועי צור הוא עו"ס קליני, פסיכותרפיסט עוסק בטיפול פסיכולוגי, טיפול זוגי, וטיפול פסיכולוגי אונליין. מעביר במסגרת "Funzing" הרצאות לקהל הרחב.
