אני עומדת מולו בציפייה דרוכה, בחור צעיר ונאה עם יכולת מרשימה למדי של הבעות חסרות מנוחה נוכח מצבו של הסמארטפון שלי. אני מביטה בו חוקר את המכשיר כאילו היה אבן רובי אדומה שנמצאה במעמקי הנילוס וזה הרגע הגיעה לידיו. אני ממתינה בשקט יחסי שישלים את תיקונו של האחד שלי, מחמל נפשי, יד ימיני, כף רגלי השמאלית, הלבלב שלי, המוצר החשוב מכולם שבלעדיו אני חצי בנאדם.
בעודי עומדת ומחכה לגזר הדין הפלילי, החתיך המצוי מקבל הודעת וואטסאפ שגורמת לו לסגור באחת את המכשיר. אני צופה ורואה איך בשנייה אחת כל הפריזמה הרחבה של מגוון הבעותיו מתקבצת לה להבעה ספציפית וברורה - פחד.
"חברה שלך?" אני יורה את השאלה החטטנית בלי לחשוב פעמיים.
"כן, איך ידעת?" הוא מביט בי מופתע.
"בוא נתערב על מאה דולר שאני גם יודעת מה היא כתבה לך", אני אומרת לו.
הבחור בוחן אותי בחצי עין ,לא ברור לו אם אני חולת נפש חצופה או אישה שיודעת, אבל החיוך הבטוח שלי גורם לו להסתקרן.
"עזבי כסף, בואי נראה אותך. מה היא סימסה לי?"
יש רק שאלה אחת שיכולה לגרום לגבר לנוע באי נוחות, שאלה שנתפשת כהטרדה של ממש, וגורמת לו לעבור מיד לעמדת התגוננות משל עומד הוא למשפט שדה, כשכל מה שיגיד מרגע זה ועד סוף השיחה ישמש נגדו.
"היא שאלה אותך איפה אתה", אני עונה לחמוד החושש.
"וואלה! איך ידעת? בואנה, את מכשפה את", הוא עונה לי בפרץ של צחוק משחרר כאילו שלפתי את ניצרת הלחץ שלו וזרקתי את הרימון לאלף עזאזלים.
"תראה, ברגע שאישה נכנסת לזוגיות עם גבר, נפתח אצלה חלון עצום של חוסר ודאות. אנחנו חיות בעולם של קונספירציות וחשדות, אחרי שניסיון חיינו לימד אותנו להאמין שאסור לנו להאמין לאיש. אנחנו למעשה לא חיות בחופשיות, אלא נמצאות במלחמת הישרדות זוגית שבה אנו מנסות להגן על עצמינו כמה שיותר, לא רוצות להיפגע, כשהגבר נתפש בעינינו כאיום עד שהוא מוכיח לנו אחרת".
"רוצה לדעת איך אישה מצויה חושבת?", המשכתי עם המניפסט, "נסה לדמיין פרק של CSI שבו החוקרת המשטרתית הראשית תולה מפה על הקיר עם תמונת החשוד המיידי, וממקמת נעצים צבעוניות בכל המקומות שבהם הוא היה. ככה היא מנסה לבנות פרופיל אישיותי לשודד הלבבות שלה".
הפושע בפוטנציה בהה בי מספר שניות, ולבסוף אמר: "מה חשוד מה?! אני עובד בחנות סלולר מאחורי דלפק במשמרת של פאקינג שמונה שעות, איפה אני אהיה?! מה אתן גנובות? עבריין דמיקולו עשית ממני, רוצח סדרתי עם קעקועים של גולגולות. כולה ילד טוב ירושלים מחולון, אני".
"אז למה לא ענית לה מיד שאתה בעבודה?"
"שמעי, יש משהו בשאלה הזאת שבאמת מקפיץ אותי. אני לא אוהב ששואלים אותי איפה אני, זה מרגיש לי שחונקים אותי. שתיתן לי קצת אוויר, קצת חופש. חוץ מזה, אם אני אענה לה מיד, היא תחשוב שאין לי חיים, תתפוס עליי תחת ותרגיש שאני אצלה בידיים".
חייכתי בסיפוק כמו שגארי קספרוב מחייך מבפנים אחרי מהלך מחושב של שח-מט.
"אל תדאג", הרגעתי אותו, "אחרי שמכירים מספיק זמן והאהבה כבר יציבה, השאלה הזאת מקבלת תפנית אחרת, רכה יותר, והופכת ל'מתי אתה חוזר'".
הנאשם המזוכה נשם עמוקות והגיש לי את המכשיר המתוקן.
"תודה", אמרתי לו. "אפשר לשאול אותך שאלה נוספת?"
הוא הנהן לחיוב.
"למה כל כך נבהלת מהשאלה של חברה שלך?"
הבחור שלף את מכשיר הסלולרי שלו, לחץ על תמונה שלה והראה לי.
"ראית יפות כאלה? מלכת יופי, חברה שלי! טעות אחת מהצד שלי ואני מאבד אותה! אין מצב שאני נותן לה ללכת, שרוף על הנשמה שלה".
שילמתי לו על השירות וחשבתי לעצמי שכולנו חיים עם חרדות, נשים וגברים, כל אחד והפחד שלו.
לא עברה שניה ולפתע זימר הסלולרי שלי. הייתה זו הודעת וואטסאפ מבעלי. "היי מותק, איפה את?"
