הצד שלה: "לא רציתי להתגרש, ולקח לי המון זמן לנתק את החלום של משפחה ששומרת שבת"
החלטתי לחזור בתשובה לפני עשר שנים. זה היה אחרי תהליך ארוך ומורכב שעברתי עם עצמי. יחד עם ההארות של החזרה בתשובה, הייתי מאוד מבוהלת. הרגשתי שכל עולמי מתפרק לי. מצד אחד, היה לי ברור שמצאתי אמת מוחלטת, כך שלחזור לאחור לא יכולתי. יחד עם זאת, היהדות הייתה חדשה לי לחלוטין, והרגשתי תלושה בין שני העולמות - זה שבחרתי לעזוב וזה שעדיין לא ידוע לי ודורש למידה.
בתוך המצב המאיים והמפחיד הזה, בן הזוג האהוב שלי, המשענת שלי, החצי שמשלים אותי בצורה כל כך מושלמת, לקח צעד אחורה. בנוסף, עמדו לנגד עיניי הילדים שלי. לא רק שלא רציתי להתגרש, גם לא רציתי שהם יחוו את החוויה הקשה של הגירושים. חיינו באותה תקופה כזוג, אבל בפועל כל אחד חווה עולם אחר לגמרי.
בהתחלה השאיפה שלי הייתה שהם יחזרו איתי יחד בתשובה. רק עוד הסבר אחד וגם אצלם יידלק האור, אמרתי לעצמי. אבל האור לא נדלק, ומהר מאוד הבנתי שלכל אחד יש את המסלול שלו ושאנחנו צריכים למצוא מסלול משותף. כזה שכל אחד יחוש בו בנוח לקיים את דרך החיים שהוא בחר בה. כמובן שנוצרות מגבלות, למשל כשדרך אחת משפיעה על האחרת, ואין ברירה אלא לייצר גבולות חדשים בהסכמה ובאהבה.
לקח לי המון זמן לנתק את החלום של משפחה ששומרת שבת. בכנות, יש בי חלק שתמיד יקווה שאריק והילדים ישמרו שבת יחד איתי, אבל אני כבר לא פועלת בכיוון. נטשתי את החלום "הילדותי". החלום הזה נגנז. היום אני מתמקדת בעבודת התיקון שלי, בעבודת המידות. העבודה שלי בזוגיות היא לסייע לאריק להיות מאושר, להרגיש אהוב. חשוב לי להיות בת זוג תומכת ומאפשרת עבורו.
הקורונה טרפה את הקלפים לחלוטין עבורנו, כמו אצל רוב המשפחות. עד שסוף-סוף הצלחנו לבנות מודל שעובד לנו בתוך הזוגיות המורכבת הזאת, באה הקורונה ושינתה הכול. הבנו שאנחנו צריכים להגדיר מחדש את הזוגיות שלנו, את ההורות, את הבית.
כיום אריק והילדים מהצד שלהם מאפשרים לי לנהל אורח חיים דתי, ואני מצידי מאפשרת להם להמשיך באורח החיים החילוני שאליו הם רגילים. היום אנחנו מרגישים בנוח האחד עם השני, אין תחושה של כפייה ואין פחד.
הצד שלו: "לא התחתנתי עם אישה דתייה, והרגשתי שעמית הפרה את ההסכם בינינו"
החזרה של עמית בתשובה החלה ברילוקיישן שעשינו לארה"ב. לאחר ארבע שנים, כאשר חזרנו לישראל, היא בחרה לעבור לאורח חיים דתי. זאת הייתה נקודת משבר מבחינתי. קיבלתי את ההחלטה של עמית לנהל אורח חיים דתי בצורה קשה. למרות שעמית ביצעה את התהליך בצורה הדרגתית ומתוך התחשבות ביכולת ההכלה שלי ושל הילדים, עדיין התקשיתי עם זה.
האמת? לא ציפיתי שזה יגיע לשם. לא בחרתי להתחתן עם אישה דתייה, ולא הייתי מעוניין לשנות את אורח החיים שלי בגלל הבחירה שלה. הרגשתי ממש תחושה של בגידה. עמית בעצם הפרה הסכם לא כתוב בינינו. התקשורת שלנו השתבשה. נשבר האמון והרגשנו אבודים. התווכחנו המון, ובעצם הגענו עד לנקודה שבה צריך היה לבצע בחירה מחדש.
שבת הייתה האתגר הכי גדול שלנו. בעבר אהבנו לנסוע לטייל בשבת. טיילנו המון בארץ ובחו"ל. המעבר של עמית לדת גרם לנו להחליף את הטיולים עם האוטו לטיולים ברגל ברחבי העיר. אני מצידי מאוד משתדל לאפשר לעמית לחוש את השבת. אז לרוב אנחנו יושבים יחד בסלון, היא לומדת מספרי הקודש שלה ואני גולש לי במחשב בנושאים שמעניינים אותי.
אחרי תפילת הבוקר אנחנו נפגשים עם חברים, מה שהופך את השבת לנעימה גם עבורי, אבל עכשיו עם הקורונה אי אפשר לשבת עם חברים לקפה ואי אפשר לאכול ארוחות ביחד. אין ספק שהקורונה אילצה אותנו להיות יצירתיים וגמישים במחשבה. אנחנו נפגשים עם חברים באוויר הפתוח ומנסים להמשיך עם חיינו. גם החגים הארוכים עברו לגמרי בסדר. אפשר לומר שעברנו כברת דרך ארוכה, וכל אחד עסוק היום בלמצוא את הדרך כדי שלאחר יהיה טוב. רק ככה הדברים מסתדרים.
עמית ואריק הם חלק מקהילת "התקשרות זוגית" למשפחות מעורבות של דתיים וחילונים. העמותה הוקמה על ידי עמי ואביטל ברעם, אשר חוו את המשבר על בשרם
