לקראת יום המשפחה ביקשה המורה מהילדים לצייר את עץ המשפחה שלהם שנמצא בתוך קווי מתאר של בית. עומרי בן ה-9 צייר את אמא, אבא וליבי, אחותו בת השש. את כולם הכניס אל תוך בית אחד למרות שהמשפחה שלו כבר לא גרה תחת קורת גג אחת כבר למעלה מארבע שנים. אם נדייק: בבית אחד יש את אמא שלו, בן הזוג שלה, ליבי ושני הילדים של בן הזוג מהנישואים הקודמים, ובבית אחר אבא שלו ובת הזוג שלו, שנמצאת בהריון מתקדם. אבל מה לעשות, עומרי קיבל בית אחד בלבד, ומאחר שנאלץ לבחור, בחר במשפחה הגרעינית.
ב-1997 ייסדה כריסטי בורגלד ממישיגן, שחיה במשפחה משולבת עם שבעה ילדים, את "יום המשפחה המשולבת הלאומי". עד היום הצטרפו לציון יום זה 38 מדינות, והוא נחגג מדי שנה בפיקניק משפחתי גדול. ב-1998 הנשיא קלינטון הוסיף את "האם החורגת" ו"האב החורג" כמוכרזים רשמיים ביום המשפחה, מה שקידם את מעמד ההורים הלא ביולוגיים, כשקבלו הכרה רשמית לתפקידם.
לשבור את הסטריאוטיפים
להיות חלק ממשפחה משולבת יכול להיות מאוד מאתגר. תחשבו על זה ככה: אתם נכנסים לבית אחד עם אנשים שלא היו חלק מהמשפחה שלכם קודם ופתאום אתם דודים, אחיות, אחים ואפילו הורים. יש משהו מאוד מבלבל ומטלטל בלהיות חלק ממשפחה שעד אתמול לא הייתה קיימת שום קרבה בין האנשים החיים בה, ופתאום הם קוראים לעצמם "משפחה". מצד שני, זה יכול להיות גם מאוד מתגמל, בעיקר כשכולם עובדים יחד וצולחים את האתגרים, ויוצרים בסופו של דבר משפחה משולבת קרובה. הם מרוויחים עוד מערכות יחסים שמבוססות על אכפתיות עמוקה ורצון להיטיב האחד עם השני.
לפני כמה שנים ישבתי עם שרון וכסלר, חזאית "מבט", לראיון בביתה, ובמהלך השיחה היא סיפרה לי על מחקר שבחן את השתקפותם של סטריאוטיפיים מגדריים בספרי ילדים והשפעתם על הילדים. לקחו שני גנים, בשניהם הקריאו לילדים במשך שבועיים סיפורי ילדים בהם האבא מילא תפקידים "גבריים" (עבד, קדח, בנה, תיקן) והאמא מילאה תפקידים "נשיים" (בישלה, דאגה, רחצה, ניקתה). אחרי שבועיים בדקו את תפיסתם של הילדים לגבי התפקידים המגדריים, והתשובות היו בהתאם - האבא הצטייר בתור החזק שיוצא לעבוד, בעוד האמא היא הייתה זו שדואגת לבית ולילדים.
בשלב הבא, גן ילדים אחד המשיך במתכונת הסיפורים הסטריאוטיפיים, ואילו בגן השני הוקראו לילדים סיפורים בהם נשים וגברים חולקים תפקידים זהים. כך למשך שבועיים, ואז שוב הפנו את אותן השאלות לילדים. נחשו מה? אלו שהמשיכו באותה המתכונת המשיכו עם אותן התפיסות, ואילו ילדי הגן השני שינו לגמרי את השקפתם וקיבלו את השינוי בטבעיות, כאילו כך היה מעולם.
סטריאוטיפים הם תוצאה של תפיסות מוסכמות המוטמעות דרך חינוך, בית, מדיה וחברה, והם לרוב משקפים תמונה אחת המייצרת קיבעון מחשבתי שיוצר מציאות. כל עוד בתי הספר ימשיכו לקדש את יום המשפחה לטובת המשפחה הגרעינית, ילדים רבים החיים במשפחות משולבות ימשיכו לחיות תחת פרדיגמות מיושנות הממוקמות על סולם היררכי של מהו הרצוי ומהו המצוי. זה נכון לגבי משפחות יחידניות ומשפחות חד-מיניות, אבל לגבי משפחות משולבות זה לא רק נכון, זה קריטי. משום שבעוד משפחות שונות נאבקות על תחושת השייכות שלהן בקונצנזוס הלאומי, משפחות משולבות נאבקות על תחושת השייכות גם בתוך הבית.
לנו, כחברה, יש את הכוח לשנות דפוסי חשיבה ולשלב את המשפחות השונות בתוך השיח הנורמטיבי על יום המשפחה. לפתח רגישות, לייצר אלטרנטיבות לפעילויות שכוללות את כולם (ואם מזמינים הורים, אז להזמין את שניהם ולא רק "הורה אחד כי אין מקום בגן") . אפילו להרחיב את יום המשפחה ליומיים. יומיים בהם יותר מ-150 אלף ילדים החיים בין שני בתים, לא ייאלצו לבחור עם מי לחגוג את יום המשפחה, כי יהיה זמן לכולם. משפחות משולבות זקוקות לעזרה, ל"פיגומים" שימריצו אותן לחגוג ביחד. זמן רשמי להכיר האחד את השני באופן לגיטימי ולחוות חוויות של הצלחה, כי למשפחות משולבות אין 'עץ משפחה', יש להן יער.
סיגל קפלן היא מטפלת בפלטפורמת SomebuddyTherapy, מנחת קבוצות הורים ויועצת למשפחות ומשפחות משולבות.
