אומרים שלא טוב היות האדם לבדו, אבל כשזה מגיע למחלת הסרטן – כנראה שהמשפט הזה נכון כפליים. טלי סטוף (46), שהחלימה מסרטן השד לפני שנה, מעידה שהתמיכה הרבה שקיבלה מבעלה דן עזרה לה להתמודד טוב יותר עם בשורת האיוב שנחתה עליה.
"עשיתי בדיקה שגרתית, כפי שאני תמיד עושה, ואחרי יומיים התקשרו אליי ואמרו שיש ממצא חשוד. מיד הבנו מה כיוון השיחה", היא משחזרת. "קיבלנו את פרוטוקול הטיפול שכלל כימותרפיה, ניתוח והקרנות. בהתחלה הייתי בהלם וגם קצת בלחץ, אבל דן כבר הספיק לעשות מחקר מקדים על המחלה ולאסוף ידע, והיה מוכן למה שהרופאה עמדה לייעץ לנו.
"הרוגע והתמיכה שלו עזרו לי מאוד. מהרגע הראשון הוא אמר לי, 'הכול יהיה בסדר, את נלחמת, את מלכה, ותסיימי את זה כמו גדולה'. בנוסף, משך הטיפול שנקבע לי היה תשעה חודשים, ודן עודד אותי לחשוב שזה כמו היריון - מתחילים ומסיימים".
נשמע מאוד מחזק.
"לפני המחלה היה לי שיער שופע ומתולתל. כשהשיער החל לנשור, התקשרתי לדן וביקשתי ממנו שיפגוש אותי במספרה. אני זוכרת שהספר התחיל לגלח לי את הראש, ואני בוכה ולא מאמינה שאני נראית ככה. הבאתי איתי את המטפחת הכי יפה שלי, ולפני שיצאתי ביקשתי מהספר שיעשה לי כיסוי ראש יפה.
"דן נכנס, ראה אותי עם המטפחת, ואמר לי, 'כמה את יפה, את לא צריכה את המטפחת'. יצאנו מהמספרה לרחוב והוא שוב נעמד ואמר לי, 'טלי, זה בסדר. את יכולה להוריד את המטפחת'. הסתכלתי ימינה ושמאלה לראות שאין אנשים, הורדתי את המטפחת והוא חיבק ונישק אותי, ואז אמר, 'טלי, את הכי יפה בעולם'. מאותו הרגע הבנתי שאין לי במה להתבייש. קיבלתי ממנו 110% תמיכה שהכול בסדר ושאני יפה כמו שאני", היא משחזרת בהתרגשות.
צפו: הסיפור של שחף נדלר
(צילום: שחר גולדשטיין)
"לאורך כל המחלה הייתי עם קרחת, בלי צורך להסתתר. כתוצאה מכך, נשים זרות ברחוב היו מציעות לי חיבוק, וגם זה חיזק אותי. זה הכול בזכות התגובה של דן. זה נתן לי כל כך הרבה כוחות. לא הייתי איפה שאני לולא תמיכתו. תמיד ידעתי שדן חזק, אבל במחלה זה התעצם. ידעתי שהוא יהיה בשבילי ובשביל הילדים, לא משנה מה יקרה".
דן, מה הרגשת כשראית את טלי עם קרחת?
"האמת שחשבתי שזה אפילו התאים לה. את הפרידה מהשיער היא עשתה באופן הדרגתי. בהתחלה היא הסתפרה קצר, ואז מאוד שמחתי כיוון שכשהכרתי אותה היה לה שיער קצר. כשהיא יצאה מהמספרה, היא הייתה למעשה עם שיער קצוץ, ואת הקרחת אני עשיתי לה. ישבנו במקלחת במשך שעתיים, ולאט-לאט גילחתי לה את השיער. אני זוכר שאמרתי לה שהיא יכולה לבחור אם להיות חולה ולהיראות חולה. בעיניי, לשים מטפחת משדר שיש כאן אישה חולה".
"למעט הקרחת, אי אפשר היה לראות שאני חולה, והכל נבע מהתמיכה מהבית", אומרת טלי. "הלכתי עם אמירה שאומנם יש לי סרטן, אבל שאני מתמודדת ולא הפסקתי לצחוק, להבדיל מבנות אחרות במחלקה שהתהלכו שפופות, בדיכאון ונראו באמת מאוד חולות. אני לא הרשיתי לעצמי להיות במצב הזה. רק בזכות זה שידעתי שיש לי גב, יכולתי לעבור את המחלה בגאון".
כבר 23 שנים שדן וטלי מאוהבים ומגדלים יחד שלושה ילדים בני 5, 12 ו-14. "יש בינינו חיבור, הבנה, אהבה, אמון והדדיות. זה כאילו שכל השנים התכוננו למצב כזה, ובמחלה זה בא לידי ביטוי הלכה למעשה", הם אומרים. "היינו פתוחים וכנים לגבי המחלה גם מול הילדים. מהרגע הראשון הודענו להם שיש לטלי סרטן. אפשרנו להם לשאול גם שאלות קשות ולקבל תשובות. הם ראו שלא מסתירים מהם דבר", מספר דן.
"גם השתדלנו להמשיך בשגרת החיים שלנו כפי שהיא עד כמה שאפשר. טיפולי הכימותרפיה היו קשים. טלי הייתה חלשה ושכבה במיטה כמעט שבוע, עד יום לפני הטיפול הבא. תיזמנו את הטיפולים לימי רביעי, כדי שהימים הקשים שאחרי הטיפול יפלו על סוף השבוע, כשכולנו בבית כדי לעזור".
איך זה מרגיש כשבת הזוג שוכבת במיטה ולא יכולה לקום?
"זו בעיקר תחושה של חוסר אונים לראות אותה מאוד חלשה וכאובה, כשאין לי איך להקל עליה. בן הזוג בסיטואציה כזו צריך להשלים עם העובדה שעל הדבר הזה אין לו שליטה".
היו לכם נקודות שבר?
טלי: "היו ימים שבהם לא הייתי מסוגלת לקום על הרגליים. כל העצמות כאבו לי, סבלתי מבחילות בלי הפסקה. אז בהחלט היו ימים שהרגשתי שדי, נמאס לי כבר, אבל בכל המחלה הזו בכיתי רק שלוש פעמים".
"באופיי, אני מבודד את הרגש, מניח אותו בצד ולא נותן לו לצאת החוצה", אומר דן. "בנוסף, לא יכולתי להרשות לעצמי להתפרק כי טלי הייתה מפורקת. תמיד אמרתי שהכול יהיה בסדר, שאנחנו יודעים לאן פנינו מועדות, וכך שמרתי על עצמי. הטיפ שלי הוא לשמור על אופטימיות זהירה, לא משנה כמה המצב טוב יותר או פחות. היה פעם פילוסוף שאמר שתקווה היא אם כל הרעות. בעיניי, תמיד צריך תקווה, קטנה ככל שתהיה".
"אני חושבת על כל הנשים שצריכות לעבור את זה בלי זוגיות, ולא יודעת איך זה אפשרי"
גם שחף נדלר (31) הייתה שם. לפני שנתיים, בהיותה בת 29 בלבד, גילתה גוש מוזר בשד. "ביום בהיר אחד, בשיא חיי, הרגשתי גוש בשד בזמן המקלחת", היא משחזרת. "כשהבנתי שהוא לא נעלם, הלכתי להיבדק. כדור השלג התגלגל מאוד מהר. הייתי אצל כירורג שד ונשלחתי לאולטרסאונד. 'חייבת ביופסיה דחוף', היה כתוב. לא תיארתי לעצמי שזה גוש סרטני, אבל רציתי להשאיר את זה מאחוריי, ויומיים אחר כך כבר הייתי בביופסיה".
מי שעמד לצידה של שחף בבדיקה היה יער טרגן (33), בן זוגה בעשור האחרון. "שאלתי את הדוקטור מה היא רואה, והיא אמרה לי שאני צריכה להתכונן כי זה כנראה סרטן. באותו הרגע הכול קפא במקום. יצאתי ליער שחיכה לי בחדר ההמתנה, והתחלתי לבכות", משחזרת שחף.
"היינו בהלם ובחוסר ודאות. ידענו שאנחנו נכנסים לסרט רע, אבל לא ידענו כמה רע הוא יהיה. כלומר, לאיזה כיוון זה הולך ועד כמה הסרטן התפשט", מתאר יער, ומוסיף שאימו נפטרה מסרטן העור כשהוא היה רק בן 10. מבחינתו, היה זה סרט רע בשידור חוזר.
"אני זוכר את השבוע הראשון. ניסיתי להיאחז במחשבה שזה לא רציני, אבל בתור מי שאיבד את אימו בגיל מאוד צעיר, אין בי תמימות. התחלתי להתכונן לגרוע מכל, וקיוויתי שבסיבוב הזה ננצח".
לאיזה כיוון זה באמת הלך?
"התברר שתפסתי גוש ממש בהתחלה, אבל למרות שהוא היה קטן, הוא היה מאוד אגרסיבי. אני זוכרת שנשלחתי לעשות סיטי כדי לבדוק האם יש לי גרורות בגוף. זו בדיקה שנעשית בבידוד. ישבתי שם לבד, בלי טלפון נייד, והתפללתי. התוצאות חזרו נקיות לגמרי וזה היה מאוד משמח, אבל אני לא הפסקתי לבכות", מספרת שחף.
"אמרו לי שאני צריכה לעבור פרוטוקול מלא, שכולל ניתוח וכימותרפיה של חצי שנה. זו הייתה כמו תקופת אבל עבורי. איבדתי הכול. את השיער בכל הגוף, את חוש הטעם ואת כל מסת השריר שבניתי. חייתי מטיפול לטיפול, ואחרי כל טיפול חזרתי גמורה. התעייפתי רק מלקום מהספה למטבח".
"גם תופעות הלוואי היכו בי", היא מעידה. "סבלתי מבחילות, חוסר תיאבון, חולשה מאוד גדולה, דלקות וצריבות בשתן, לא יכולתי לישון. הרגשתי מורעלת, לא ידעתי איפה זה מתחיל ואיפה זה נגמר. היו פעמים שרציתי להפסיק את הטיפולים, אבל הבנתי שיש לזה מחיר מאוד כבד. כולם ניסו לתמוך בי, אבל מי שבעיקר סחב את שנינו במשך תקופה מאוד ארוכה היה יער. הוא היה מרים לי את הראש מהכרית ודוחף לי לפה גמבה עם טחינה, הדבר היחיד שהצלחתי לאכול במשך חצי שנה. אני חושבת על כל הנשים שצריכות לעבור את זה בלי זוגיות, ולא יודעת איך זה אפשרי".
אני לא יכולה להתחיל לדמיין בכלל כמה מורכב המצב הזה.
"גם אם תדמייני את עשר תופעות הלוואי הקשות ביותר, לא תגעי בכל תופעות הלוואי ששחף חוותה", אומר יער. "מבחינתי, נכנסתי למצב רובוטי. ידעתי ששחף עוברת את התקופה הכי קשה בחייה, ושאם אני לא אראה לה את נקודות האור, הכול יהיה חשוך. אין לה טעם לאוכל, היא לא ישנה בלילה, היום בלתי נסבל מהבוקר עד הערב, וכך זה יום אחרי יום. גם אם יודעים שההמשך הוא אופטימי, למה שאדם ירצה לעבור את זה? ידעתי שמחובתי להיות שם בשבילה".
זה מדהים, באמת. מאיפה החוזק?
"הלכתי לפסיכולוגית, קיבלתי תמיכה גם מהמשפחה שלי, אבל בסופו של דבר, היינו רק אני ושחף במציאות היומיומית הזאת 24/7. הרגשתי מאוד בודד בתקופה הזו. בסוף כל יום ישבתי במרפסת לבד, שחף הייתה מרוסקת במיטה. מדי פעם הייתי ניגש אליה, מביא לה אוכל או מגבת קרה. ניסיתי להישאר אופטימי וחזק, לזכור שזו תקופה חולפת. זה לא היה ברור מאליו, ואני יכול להבין מדוע יש מי שהזוגיות מתפרקת לו בגלל זה. יש אלף ואחת סיבות לקום ולוותר, גם לי זה עבר בראש.
"הייתי אז סטודנט שנה שנייה לעיצוב תעשייתי בשנקר. היה לי מאוד קשה כל יום לצאת מהבית ולדעת ששחף נמצאת לבד עם שני החתולים שלנו, ולנסוע דווקא לשנקר, שם אנשים מרגישים שהם מרכז העולם. פתאום יש לך פרופורציות אחרות לחיים. שקלתי אפילו להפסיק את הלימודים, אבל הבנתי שחשוב לשמור על שגרה כלשהי".
שחף, את שבר כלי, לא נראית במיטבך, אלה מצבים שאני משערת שאת ממש לא רוצה שבן הזוג יראה אותך עוברת.
"נכון. את מרגישה רע ונראית רע. תדמייני שפעת מאוד קשה ותגדילי את זה פי אלפים. ככה הוא ראה אותי. הקרחת למשל הרגישה נורא ואיום. היה לי שיער מאוד ארוך, ותמיד אמרתי שאני אוהבת בעצמי רק את השיער, ופתאום הרגשתי שאני נראית כמו בן.
"לא הרגשתי בנוח להתלבש בשמלות, ולא יכולתי להסתובב ברחוב בלי שיסתכלו עליי. להסתובב לבד עם קרחת בדיזינגוף היה כמו סרט אימים. הרגשתי נוח רק כאשר יער היה לצידי. אני אומנם נראית מוזר וחולה, אבל יש לצידי גבר חתיך".
"הייתי אז על אוטומט, שמתי את כל הדברים בצד. ולא התעסקתי באיך שהיא נראית", מוסיף יער. "אמרתי לה שזה לא משנה, שהכול יעבור. המטרה היחידה הייתה שהיום יעבור, החודש יעבור, והתקופה הזו תעבור. כשהשיער שלה החל לנשור עשינו מן מפגש חברתי. נכנסנו למקלחת עם מכונת התספורת שלי, כל אחד בתורו הוריד לשחף חלק מהשיער, וחברה טובה של שחף גילחה לעצמה פס לאות הזדהות. ישבנו שם עם חצי בכי-חצי צחוק והרבה הלם, אבל כשראיתי את שחף עם קרחת, ידעתי שזה סימן שהכימותרפיה עובדת. השיער היה עניין שולי וזניח בתוך כל הטירוף".
חלק נוסף בהתמודדות של שחף ויער, לצד ההתמודדות עם הסרטן, היה הצורך לעבור טיפולי שימור פוריות, היות שכימותרפיה פוגמת בפוריות. כך, בזמן שהיא נלחמת על החיים, שחף מצאה עצמה מהרהרת בהבאת חיים חדשים לעולם. היא עברה הזרקת הורמונים ושאיבת ביציות. ולמרות שהמערכת הזוגית של שחף ויער באותו שלב לא הייתה בשלה לילדים, הם החליטו שהם מקפיאים יחד עוברים, יהיה מה שיהיה.
שחף, עד כמה התמיכה של יער עזרה לך בתקופה הזו?
"אין לי מושג איך הייתי עוברת את זה בלעדיו. לא הצלחתי להחזיק את עצמי בכלל, התפרקתי לגמרי, בכיתי כל יום, כל היום. נשענתי על יער עם כל המשקל שלי. הוא האדם הכי חזק שאני מכירה, יש לו איזו אופטימיות מאוד גדולה ויכולת לתפקד. הזוגיות שלנו מהר מאוד הפכה להיות יחסי מטפל-מטופל. כל דבר שהייתי צריכה הוא רץ והביא לי, הוא היה לצידי בכל טיפול ובכל ביקור רופא".
במה התמיכה שלו שונה מתמיכה של בן משפחה או חברה?
"היה לי מאוד קשה לבקש עזרה, כי עד הרגע הזה הייתי אדם שלא צריך עזרה בשום דבר. אחותי תמכה בי מחו"ל ופעמיים גם הגיעה לארץ במיוחד. ההורים שלי גרים בצפון, והיו מגיעים לתל-אביב לעזור לנו, גם החברות עזרו מאוד, אבל אני נשענתי רק על יער. התמיכה שלו לא משתווה לאף תמיכה אחרת. ההתגייסות שלו העבירה לי כוח שעזר לי בצורה יוצאת דופן. הוא ויתר על כל צרכיו עבורי. לא הייתה דרך אחרת לעבור את זה. זו הייתה מלחמה, שאם הייתי נלחמת אותה לבד, היה לי הרבה יותר קשה".
אתם מרגישים שהזוגיות שלכם השתנתה אחרי הסרטן?
"כן", אומרת שחף. "היא התחזקה ברמות שקשה לתאר. עברנו צונאמי מטורף וקשה, ונשארנו יחד. זה שדרג את התקשורת בינינו ואת הקשב האחד לשני. תמיד ידעתי שיש לי בן זוג מדהים שאפשר להישען עליו ושהוא לא יעזוב אותי, אבל עד שזה לא קורה ככה, אי אפשר באמת לקלוט את זה. היום אני מרגישה אל יער דברים שלא הרגשתי לפני כן, אהבה הכי אמיתית".
"אני רוצה לנצל את הכתבה כדי לקרוא לנשים להיבדק", קוראת שחף. "אישה יכולה להרגיש מאוד בריאה, לרוץ, לאכול בריא, וזה עדיין עלול לקרות לה. החיים שלכן בידיים שלכן. גם אני יכולתי לא להיבדק או להתמהמה עם הבדיקה ההיא בגלל שגרת החיים הטרופה. נשים שהכרתי ולא נבדקו בזמן, בבוא היום גילו גרורות בכל הגוף, וכבר לא נמצאות איתנו היום. אף אחד אחר לא יציל אותך".
"לבן הזוג יש את היכולת להפוך את תהליך ההחלמה לטוב יותר"
שני שטרסברג-סלקמן, עובדת סוציאלית המתמחה במצבי משבר ומחלות, יועצת זוגית ומשפחתית ורכזת טיפול בעמותת "אחת מתשע", המלווה נשים שחלו בסרטן, מסבירה שסרטן השד שונה מיתר הסרטנים מאחר שהוא נחשב לסרטן מגדרי המתקשר עם דימוי גוף, נשיות ופוריות. "דימוי הגוף של האישה והנשיות שלה מאוד נפגעים בסרטן השד", היא מסבירה. "האישה חשה פגומה, לא רוצה שאף אחד יתקרב אליה ובוודאי שלא יראה אותה ערומה.
"יש נשים שלא מסוגלות לקיים יחסי מין, לא רק בגלל הכאבים, אלא בשל דימוי הגוף הפגוע והקרחת. אבל ברגע שבן הזוג נושא אלייך עיניים ואומר לך שאת יפה, רואה אותך ומקבל אותך כפי שאת, זו אמירה כל כך משמעותית שנותנת לאישה כוחות, ופורשת לה ממש שטיח אדום להתמודדות עם המחלה.
"גם אחרי ההחלמה, ישנו תהליך ארוך עד שהאישה מקבלת את עצמה שוב, ולבן הזוג יש את היכולת להפוך את תהליך ההחלמה והקבלה העצמית לטוב יותר. להבדיל, כשהזוגיות לא טובה, כשאין גב ותמיכה, לפעמים הסרטן הוא הטריגר לעשות את השינוי שעד כה היה קשה לעשות, ולהביא את הזוגיות לקיצה".
